בניית 'בית' בלב הכאוס: ניתוח נרטיבי וצמיחה פוסט-טראומטית בצל מלחמת חרבות ברזל | דימונה יניב
ד"ר דימונה יניב | 30/12/2025 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
הצעה להאזנה: כל אדם זקוק לבית מילים: סרן יהל גזית ז"ל, לחן: דני רובס.
לשם שמירה על חיסיון ואתיקה מחקרית, ולבקשת המשתתפים, הם יכונו במאמר זה בכינויים א' ו-ל'.
מבוא
הקונפליקט הקולקטיבי, כפי שבא לידי ביטוי במלחמת חרבות ברזל (2023–2025), חושף את המתח המובנה בין הצורך האנושי בשליטה ובמשמעות אישית, לבין מציאות של כאוס קיומי וטראומה רחבת היקף.
מאמר זה מציג ניתוח נרטיבי של סיפוריהם האישיים של א' (לוחם מילואים) ול' (חיילת בשירות סדיר בעורף), במטרה לבחון כיצד הזהות האישית והזוגית נבנית לנוכח משבר. הנרטיב האישי נתפס כליבה של בניית משמעות וכינון זהות (Bruner, 1990)במצבי טראומה. הסיפור העצמי משמש כמנגנון הכרחי לגישור על הקרע הנרטיבי שנוצר בין "לפני" ו"אחרי" האירוע הטראומטי (Frank, 2013).
הממצאים הראשוניים העלו כי הזוגיות של א' ו-ל' תפקדה כמרחב ביניים דיאלוגי לעיבוד משותף של הטראומה וצמיחה מתוך משבר. מחקר זה, אם כן, נע מן המאקרו אל המיקרו, ובוחן תהליך זה של הבניית משמעות דיאדית בתוך ההקשר הייחודי ורב-העוצמה של מלחמת 'חרבות ברזל'. כל זאת, בתקופה של טראומה קולקטיבית עמוקה, אשר אתגרה באופן יסודי נרטיבים לאומיים ואישיים
של ביטחון וזהות. בהקשר זה, בניית 'בתים' פסיכולוגיים ואינטימיים הופכת לפעולה קריטית של הישרדות וצמיחה.
ה'בית' הדיאדי כמקלט נרטיבי
בטרם נצלול לניתוח המיקרו-נרטיבי של הסיפורים של א' ו-ל', ראוי למקם את מאבקם הפרטי בתוך ההקשר הקיומי הרחב של החוויה הישראלית במלחמת חרבות ברזל. המלחמה ערערה באופן קולקטיבי את תחושת הביטחון הבסיסית, והציפה צורך אנושי אוניברסלי במציאת עוגן ויציבות.
צורך זה מהדהד בעוצמה בשיר "כל אדם זקוק לבית", שכתב סרן יהל גזית ז"ל שנפל בקרב ב-4 בדצמבר 2023 במלחמת חרבות ברזל. שילובו של השיר במאמר להנצחתו.
השיר מהווה הדהוד תרבותי-תמטי, המאיר את המושגים הפסיכולוגיים הנידונים ומעניק להם קונטקסט אנושי ורלוונטי. השיר, שהולחן ובוצע לאחר נפילתו של יהל גזית ז"ל, מתמצת את הכמיהה למקום "להיות / לאהוב / להרגיש שייך / להיאחז / במוחשי, בקיים". מושג ה"בית" בשיר זה חורג מהממד הפיזי והופך למטאפורה למרחב פסיכולוגי בטוח. מסגרת פרשנית זו, מציעה כי המאבק הנרטיבי של א' ו-ל' לבניית זהות זוגית מתקנת הוא, במהותו, ניסיון לבנות מחדש את אותו "בית" נפשי בלב הכאוס הקיומי.
צמיחה פוסט-טראומטית בנרטיב של א' – כוח אישי וזהות מחודשת
הנרטיב של א' מתחיל בתיאור כרונולוגי ומדויק של המעבר משגרה ללחימה. צורך זה בסדר ובשליטה משקף ניסיון פסיכולוגי להתמודד עם כאוס קיומי. זהו קונפליקט ראשון, בו א' מזהה בנרטיב שלו מנגנון התמודדות קולקטיבי של ניתוק והומור, אותו הוא מתאר בפירוט:
"לא הפסקנו לצחוק גם כשפצמ"רים נפלו לנו על הראש. כששיגרו טיל למוצב רצנו לעמדות ולמרחבים המוגנים וברגע שהגענו למקומותינו התחיל הסתלבט ולא נגמר. המחלקות האחרות בפלוגה לא ידעו איך לאכול אותנו, חלקם אמרו לנו שאנחנו מנותקים. לא הכחשנו, זה מה ששמר אותנו יחד, זה מה ששמר אותנו חדים וחיוניים. מה עדיף? להתמכר לסם התקשורתי, להזריק כמויות אדירות של פחד כעס ושנאה לוריד בכל פעם שקצת משמעם ובודד במרחב המוגן? או להתנתק מההמולה ולהתעסק בשטויות גמורות?"
הומור וניתוק אלו שימשו כמנגנון הגנה קיומי שאפשר ויסות רגשי ראשוני. בדרך זו, הניתוק הפחית את ההצפה הרגשית המיידית, והבטיח כי החשיבה שתגיע מאוחר יותר תהיה מכוונת וניתנת לשליטה,
ולא פולשנית .(Tedeschi & Calhoun, 2004) מתח בין זהותו של א' כלוחם מחויב, לבין בעיה בריאותית שהתפתחה, היה שיא נוסף בקונפליקט התוך אישי. בסיפורו סביב צו 8 השני שקיבל, א' מפרט את הדילמה המוסרית החריפה שעמד בפניה:
"הרגשתי תקוע בין הפטיש לסדן. מצד אחד ידעתי שכל חברי יתייצבו להילחם. הבנתי שמי שלא מגיע בורח מאחריות, מפנה עורף לחברים ולחובה שלו כאזרח במדינה. מצד שני ידעתי שמצבי הרפואי לא מאפשר לי לתמרן... פחדתי שלאחר 24 שעות אהפוך לנטל על הכוח ואסכן את חברי. לאחר שיח עם מפקד הפלוגה החלטתי לא להתייצב. מפקד המחלקה שלי ניסה לשכנע אותי להגיע בכל זאת... כשהסברתי לו שיש לי גיבוי ממפקד הפלוגה הוא דיבר אלי במונחים של חוסר אחריות כלפי חברי. נפגעתי מדבריו, למה מה הוא מצפה שיקרה? שאכנס ואסכן את חברי?"
ההימנעות של א' מהתייצבות, המבוססת על נרטיב הפגיעות הגופנית, הופכת לכלי נרטיבי לגיטימי המצדיק את גבולות האחריות האישית מול הקולקטיבית. זהו ביטוי מהותי למימד הכוח האישי בצמיחה פוסט-טראומטית. במקום לגייס כוח פיזי (האידיאל הלוחם), א' מכונן כוח אתי המבוסס על קבלת המגבלה והחלטה מודעת לשמירה על שלמות הכוח. צמיחה זו היא שינוי פרסונלי עמיד, המושג באמצעות בניית נרטיב רדמפטיבי קוהרנטי המצדיק את הוויתור על הזהות הקולקטיבית למען הזהות המוסרית האישית.
הנרטיב הרדמפטיבי, הלקוח מתאוריית הזהות הנרטיבית של מקאדמס ,(McAdams, 2006) מתאר מבנה סיפורי שבו אירוע שלילי או מצוקה מובילים לתוצאה חיובית, כגון צמיחה, תובנה או גאולה אישית. במקרה של א', הניתוק מחבריו לנשק (האירוע השלילי) משולב בתוך נרטיב של צמיחה והתפתחות אישית חדשה: פריחת הזוגיות. א' מצא משמעות חלופית (זוגיות) לאחריות שנפגעה במישור הקולקטיבי.
התיאור שלו על "חזרה למציאות", המלווה בפריחת הקשר, טיסות לחו"ל ושיפור הציון הפסיכומטרי, מייצג באופן מובהק את מימד אפשרויות חדשות. בצמיחה פוסט-טראומטית, הזהות המתפתחת בזוגיות שימשה כפיצוי וכנתיב לבניית עתיד חדש, המוכתב על ידי בחירה אישית ולא על ידי חובה קולקטיבית.
צמיחה פוסט-טראומטית בנרטיב של ל'
ל' מתארת בנרטיב שלה מעבר מצופה חיצונית לאישה שעברה תהליך של הבשלה אמפתית. היא חווה חוויית הטראומה משנית, ומתארת בסיפורה:
”הימים חלפו וזה הדהים אותי כמה רחוק מה שא' עושה כרגע ממה שאני, ושנינו תחת הצבא כרגע, אני בסדיר והוא במילואים. אני הולכת לבית ספר ואז אוכלת יוגורט בבית קפה, והוא מצלם לי שהוא מחזיק רסיס של כטב"ם מלבנון".
חוסר היכולת הראשוני שלה להזדהות היא מתארת: "זה דבר שאין לי מה להשוות אליו", "חסרת מילים" דרש ממנה תהליך קוגניטיבי מורכב של הבניית משמעות משותפת. הקושי של א' לפתח רגש עמוק "הוא עצור רגשית" מקושר בשיח הזוגי למילואים ולשכול. חשיבה משותפת זו, המתרחשת "בשיחה כבדה וארוכה" על פוסט-טראומה וחששות קיומיים, היא שלב חיוני בנתיב הצמיחה המאפשר לשני בני הזוג להתמודד עם המציאות המורכבת.
ל' מדגימה בסיפורה רגעי שיא דיאלוגיים המהווים שינוי תסריט נרטיבי מיידי:
"פעם אחת דיברנו שיחה ממש כבדה וארוכה על להיכנס להילחם בלבנון (זה קרה לפני שנכנסו ללבנון, בינואר 24). מדברים על להילחם בקור, להיות פוסט טראומטי, להיות נכה, בגוף או בנפש, חששות, פחדים, שיחה ארוכה, שתיקה. ואז פתאום א' אומר משהו בסגנון של את רוצה שנתנשק? אני עוד הייתי שקועה בלבנון וחיזבאללה, ופשוט אמרתי לו מה????? השיחה נחתמה בצחוק. אני ממש זוכרת את השיחה הזו, איך הנושא הכבד ברגע נעלם".
דברים אלה המדגימים את מנגנון הוויסות הרגשי ההדדי ואת כוחה של הפרעה נרטיבית חיובית. מושג המבוסס על עקרונות התרפיה הנרטיבית ,(White & Epston, 1990) המתאר התערבות מכוונת בשיח, שמטרתה לקטוע סיפור רווי-בעיה (problem-saturated story) ולהחליפו בנרטיב חלופי ומועדף. תמרון זה הוא שינוי תסריט נרטיבי מיידי, הממוקם על ידי א' כחזרה למקום של שליטה וקרבה. הלמידה של ל' להכיר בכוחה של הפרעה נרטיבית חיובית מהווה מרכיב קוגניטיבי מרכזי בחשיבה המכוונת. יכולת זו מאפשרת לבסס את מימד היחסים עם אחרים לא רק כתחושת קרבה מוגברת, אלא כמיומנות תקשורתית מפותחת. הצמיחה של ל' מגיעה לשיאה כאשר היא חוזרת לתפקידה הצבאי ומנסה לגשר על פערי החוויה מול חיילים ששבו מהלחימה.
אקט מודע זה של בניית שפה אמפתית מתווכת אינו צמיחה רגשית פנימית בלבד, אלא צמיחה פעילה.
ל' מפתחת יכולת תרגום נרטיבי, המאפשרת לה לגזור עקרונות תגובה מהדיאלוג האינטימי והמוצלח עם א', ולהחיל אותם על אינטראקציות חברתיות רחבות יותר.
בחינת הדיאלוג הנרטיבי: צמיחה כוויסות הדדי
הנרטיבים של א' ו-ל' ממחישים את כוחה של הזהות הזוגית כנרטיב של תיקון (White & Epston, 1990) וכמרחב לוויסות רגשי הדדי.
תהליך התיקון מתרחש באופן סימטרי: אצל א', התיקון מאפשר מציאת משמעות חלופית במישור האינטימי כתחליף לאחריות שהופרה במישור הקולקטיבי; אצל ל', התיקון מתבטא בפיתוח יכולת אמפתית המאפשרת לה לשמש כמתווכת נרטיבית.
המפגש הדיאדי אפשר לא' שחרור רגשי מודע, כפי שהוא מתאר בסיפורו: "אחרי השיחה הזו הרגשתי שהמחסום הרגשי שכך, כאילו שברז הרגשות מתחיל להיפתח".
הדיאדה כמודל נגדי לקונפליקט בצמיחה יחסית
הספרות מחקרית בנוגע לצמיחה פוסט-טראומטית בתוך מערכת יחסים מזהירה מפני קורלציה שלילית בין צמיחה אצל בן הזוג הלא-לוחם לבין ההסתגלות הזוגית של הלוחם. הדיאדה של א' ו-ל' מהווה מקרה נגדי מוצלח למודל קונפליקט זה.
הצמיחה של ל' התמקדה לא בהצטיינות אישית (דפוס שנמצא כמזיק), אלא בפיתוח יכולת תרגום ואמפתיה שנועדה במפורש לאפשר חשיפה ותמיכה רגשית עבור א'. הצלחתם הדיאדית נובעת מכך שצמיחתה של ל' שימשה ככלי להפחתת הסיכון היחסי; היא התמקדה בבניית שפה משותפת, מה שהקל על א' להשיג צמיחה במימד היחסים עם אחרים שלו.
ה"בית" כמרחב שיחני נרטיבי יציב
ניתוח זה מעמיק בתהליך הצמיחה הזוגית של א' ו-ל' באמצעות מטאפורת ה"בית" כפי שמופיע בשירו של סרן יהל גזית ז"ל. הדיאדה שלהם, כפי שתואר, היוותה מנגנון לוויסות הדדי ומרחב לכינון נרטיב של תיקון. השיר נפתח בקביעה: "כל אדם זקוק לבית / מקום להיות / לאהוב / להרגיש שייך". עבור א' ו-ל', ה"בית" לא היה מבנה פיזי, כי אם מרחב שיחני שנבנה בדיאלוג ביניהם.
מסע ההתמרה, המתחיל בניכור "לעיתים צריך אדם / להיות גם זר" ומסתיים בגאולה נרטיבית "האדם אינו גולה עוד / אלא רועה אשר הלך ברגליו / את שחלם", משקף במדויק את הקשת הנרטיבית של א'. בכך, הוא עבר ממצב של "גולה" פסיבי, המוגדר על ידי הנרטיב הקולקטיבי, למעמד של "רועה" אקטיבי. תהליך זה מדגים נרטיב רדמפטיבי, שבו סבל מוביל לגאולה .(McAdams & McLean, 2013)
לבסוף, ניתוח הדיאדה חושף צמיחה סימטרית ומשלימה, המקבלת ביטוי פואטי בשורות החותמות: "כשם שכל אדם זקוק לבית / כל בית זקוק הוא לאדם". הדדיות זו היא המנגנון שהפך את הדיאדה שלהם למודל של צמיחה משלימה ומנע קונפליקט.
הערת המחברת:
מאמר זה נכתב בסיוע בינה מלאכותית Gemini (Google). פרומפטים, ראיונות, גיבוש וסקירת התוכן באופן ביקורתי בוצעו על ידי המחברת. הבינה המלאכותית סייעה בארגון סקירת הספרות וניסוח חלקים מהטיוטה הראשונית של המאמר.
רשימה ביבליוגרפית
גזית, י'. (תאריך לא ידוע). כל אדם זקוק לבית [שיר]. פרויקט "שריונאים זוכרים", יד לשריון.
נדלה מאתר: https://www.nagnu....9%D7%AA
Bamberg, M. (1997). Positioning between structure and performance. Journal of Narrative and Life History, 7 (1–4), 335–342.
Bruner, J. (1990). Acts of meaning. Harvard University Press.
Frank, A. W .(2013) .The wounded storyteller: Body, illness, and ethics (2nd ed.). University of Chicago Press.
Labov, W. & Waletzky, J. (1997). Narrative analysis: Oral versions of personal experience. Journal of Narrative and Life History, 7(1–4), 3–38.
McAdams, D. P. (2006). The redemptive self: Stories Americans live by. The American Journal of Psychology, 119(4), 673–678.
McAdams, D. P., & McLean, K. C. (2013). Narrative identity. Current Directions in Psychological Science, 22(3), 233–238.
Tedeschi, R. G., & Calhoun, L. G. (2004). Posttraumatic growth: Conceptual foundations and empirical evidence. Psychological Inquiry, 15(1), 1–18.
White, M. & Epston, D. (1990). Narrative means to therapeutic ends. W. W. Norton.
