כל אחד והחטופ/ים שלו: על כמה רגשות מנוגדים עם החזרה טיפין-טיפין של החטופים
ד"ר חנה דויד | 10/11/2025 | הרשמו כמנויים
מעט לפני חזרתם ארצה של 20 החטופים החיים האחרונים נשאלתי איך "צריך" או רצוי לנהוג: האם מי שהגיע מדי מוצ"ש לכיכר החטופים, או לקפלן, "אמור" גם להגיע עם מאות האלפים שהביעו את שמחתם עם החזרה של החטופים החיים שנותרו אחרונים בעזה?
מאחר שאינני גורו, אף לא פוסקת הלכות, כמובן שלא היתה לי תשובה. אני לא חושבת שגם היום שיש תשובה. שכן, התשובה נמצאת אצל כל אחד בלבו, במוחו, בחווייתו ובהווייתו. לכן עניתי, שכל החלטה נכונה. מי שמרגיש, שהוא "חייב" להיות גם באירוע השמח, לאחר ששנתיים התפלש ברוב-עם בעצב, בחרדה, בכעס ואף בייאוש, ילך. אבל יש מי שחש, שאי אפשר ללכת לחגוג. ש"לשמחה מה זו עושה", שבלתי אפשרי לשמוח, כשיש משפחות רבות של חטופים חללים שאמנם משתדלים "להיות שמח", אך מה "באמת" הם חשים, מה הם חושבים, ממה הם מפחדים. ואיך הם מתמודדים עם הקנאה, הן במשפחות החיים, אך גם במשפחות המתים שזכו לקבל את שאריות גופותיהם של יקיריהם, שזכו לקבר לדמעותיהם, קבר שבו טמונה לא רק חולצה לרפואה.
ואני, רק על עצמי לספר ידעתי. ותחושותי שלי השתנו במהלך השנתיים האחרונות בכל "תחנה", בכל "עסקה" [איזו מלה מכוערת שחדרה ללשוננו! ואיזה הקשר נורא...].
בן זוגי גויס לשירות מילואים ב-8.10 ביחידה שהוקמה לקשר עם משפחות הנעדרים. שבועות ספורים לאחר מכן התברר סופית שהחטופה "שלו" – שעם משפחתה היה בקשר, הוכרזה כמתה. לא נערכה לה הלוויה, כי לא היתה גופה, אבל המשפחה ישבה שבעה, ואני הגעתי לניחום האבלים כבת זו של "מייצג הרשות". שבועות לאחר מכן חזרו מעזה ילדיו של חטוף נוסף, שגם את כל פרטיו הכרתי, כי באנדרלמוסיה ששררה באותה עת מילאתי, בשבוע שלאחר ה-7.10 את תפקיד הכתבנית בקובץ הרלבנטי, ששימש את הממונים על החטופים מטעם הצבא והממשלה במשך השנתיים שלאחר מכן. האב עצמו לא שרד, ועם היוודע הדבר הרגשתי בעיקר את כאב היתמות הנורא של הילדים השורדים.
זמן רב חלף בטרם זכינו לראות חטופים נוספים חוזרים. באחת מההפגנות השבועיות בהן השתתפתי, החזקתי את תמונתה של תצפיתנית חטופה ש"חגגנו" לה מסיבת יום הולדת. היא שבה בשלום, ואני חוויתי אושר רב. עד היום היא אינה יודעת על כך: הרגשתי אז, ואני מרגישה גם היום שזה המעט שיכולתי לעשות, ושאסור בשום פנים שהיא תחשוב אף לרגע שעליה להודות לי. התמונה בה מצולמות שתינו שמורה אצלי. אשלח לה אותה כשיישוכו רעשי החזרה.
שוב היתה הפסקה ארוכה, ולי נותרו תמונות מ"מיצג ה-101": צילומי סטילס וסרטונים שצולמו מרחפן, בעת בה עדיין נותרו 101 חטופים שכולנו קיווינו שהם עדיין בחיים. אני החזקתי שתי תמונות של חטופים, כי במיצג היו פחות מ-101 נושאי שלטים.
המספר 101 הצטמצם והלך. מי בהרג, מי ברעב, מי במחלה. מי בשוגג מירי "ידידותי" ואם בירי מידי אויב. עד שנותרו 20 חיים ו-24 חללים. ומבין 20 החיים, חזר רק אחד מאלה שעם שמותיהם ותמונותיהם צולמתי במיצג.
ושוב החל מסע החיכיון שלי. מסע שנמשך שבועות. וכשחזר "החטוף האחרון שלי", בארון, הרגשתי פתאום שאני נושמת.
