פסיכולוגית בשגרירות
איילת כהן וידר | 30/10/2025 | הרשמו כמנויים
בערב יום כיפור קבלתי הזמנה מעניינת, להתארח בשגרירות ישראל בוותיקן ולשאת דברים בטקס לציון ה7.10 שמקיימת השגרירות.
חשבתי שזו תהיה הזדמנות טובה לספר את השנתיים הקשות בחיי בלי פילטרים.
בנדיטה, שעובדת בשגרירות התעניינה בפרספקטיבה של ארגוני הסיוע והטיפול. בחירה לא שגרתית. את המשלחת ארגנה הקואליציה הישראלית לטראומה שמאגדת 60 ארגוני טיפול וסיוע בישראל.
לטקס הוזמנו שגרירים ושגרירות מהעולם, נציגות ונציגי ארגוני סיוע וטיפול בינלאומי.
השגריר ירון זיידמן ואשתו
תמי ארחו אותנו בביתם היפהפה לארוח ערב חמה , לבבית ומפנקת.
הם הסבירו לנו את הקשיים בגיוס משתתפים לטקס כזה.
ערב לפני האירוע 50 א.נשים אישרו השתתפות. אם יגיעו 40 זה יהיה יפה, הם אמרו.
בפועל היה צריך להוסיף כסאות באולם שהכיל 100 מקומות
האולם היה מלא מפה לפה, כחלק מהטקס הוקרן קטע מהסרט We shell dance again
ענר והירש על המסך הגדול ואני מתקשה לנשום.
עומר אגוזי, מנהל פיתוח משאבים בקואליציה לטראומה תאר באופן מעורר השתאות את ההיערכות של החברה בישראל להגיש סיוע וטיפול מהרגע הראשון.
אני דברתי על המשמעות של טיפול תוך כדי מלחמה ממושכת ועצימה ועל מה שקורה לנו, כמטפלות ומטפלים
הקהל היה איתנו הקשב מלא, בהבנה ובהזדהות
ורומא היפהפיה היתה מקום נהדר עבורי לספר גם לעצמי חלק מהסיפור של השנתיים האלה
אלה הדברים שאמרתי שם:
שלום,
תודה לשגריר ירון זיידמן, לאשת השגריר גב׳ זיידמן ולכל הצוות המסור והמקצועי על ההזמנה שלנו ועל הארוח הנדיב.
אני כל כך נרגשת להיות כאן.
תודה על ההזדמנות לחלוק את הרגע הזה יחד — רגע הנע בין זיכרון לתקווה, בין כאב להודיה.
להיות יחד — באמת להיות יחד — הוא אחד המרכיבים המרכזיים של ההחלמה ושל בניית זהות מחודשת לאחר טראומה.
שמי אילת כהן וידר, אני פסיכולוגית קלינית, מורה וחוקרת.
כבר למעלה מעשרים שנה שאני עובדת בתחום, וכיום אני מנהלת את היחידה לבריאות הנפש בבריאות האישה בבית החולים משגב לדך בירושלים.
מאז ה־7 באוקטובר אני עובדת עם עמותות התומכות בניצולים, בהן Safe Heart ו־המרכז לקבוצות גוף–נפש.
הימים הראשונים
בבוקר ה־7 באוקטובר, לאחר הישמע האזעקה הראשונה, הגעתי לבית החולים כדי לעזור להעביר את המטופלים הסיעודיים המרותקים למיטותיהם למקלט.
באמצע העומס קיבלתי הודעה על פסטיבל המוזיקה ברעים ועל הזוועות שמתרחשות שם.
חבר כתב: “אנחנו צריכים פסיכולוגים — אנשים שיקבלו שיחות ויעזרו.”
פרסמנו את שמותינו ומספרי הטלפון שלנו ברשת — ומאותו רגע הטלפון לא הפסיק לצלצל.
בין שיחה לשיחה חיבקתי את בני, שיצא להתגייס, כשהוא יוצא אל הלא נודע.
יומיים אחר כך, ביום שני בערב, קיבלתי שיחה מליה — בת 22.
(כמובן שכל השמות בדויים.)
היא סיפרה כי אחרי שעות של בריחה מהמתקפה, כשחזרה הביתה — מכוסה באבק ובדם — נכנסה בשקט להתקלח, ולא סיפרה להוריה היכן הייתה.
אביה סובל מפוסט־טראומה ממלחמת לבנון, והיא לא רצתה להדאיג אותו.
היא נעלה את עצמה בחדרה, ודיברה איתי בקול חרישי מתוך החושך.
ביחד עמדנו מול הבלתי־אפשרי — מול תחושת חנק של חוסר אונים.
הרגשתי שהיא כלואה בבית שאינו בטוח, ושאני איני יכולה להציל אותה.
מה פירוש להיות מטפלת לאחר טראומה לאומית?
מה פירוש להיות מטפלת של ניצולי המתקפה הנוראה?
מה המשמעות של טיפול — כאשר המציאות עצמה כה סוערת, וכמעט בכל חודש נפתחת חזית חדשה — בלבנון, בסוריה, באיראן?
כאשר שוב ושוב מופיעים סרטונים חדשים של החטופים — מורעבים, מעונים, מושפלים?
מה מקבלים המטופלים שלנו בטיפול?
מה עובר עלינו — המטפלים?
ואיך ניתן להציע ביטחון ותקווה — כאשר גם אנחנו עצמנו מתעוררים באמצע הלילה ורצים למקלט?
תיבת נח — סמל למחסה
בשבת הקרובה יקראו בבתי הכנסת ברחבי העולם את פרשת נח.
נח אינו דמות בולטת או דומיננטית; הוא מתואר כאיש צדיק תמים, שמצא חן בעיני אלוהים.
אלוהים ציווה עליו לבנות תיבה — בית צף מעץ, מחולק לתאים קטנים, ובו צוהר — חלון קטן, מקור אור.
על פי המדרש, הצוהר היה או חלון שהכניס אור, או אבן יקרה שהאירה מבפנים.
(זכרו את האבן הזאת.)
התיבה הייתה מקלט — בית צף, מקום של הזנה והגנה, מקום מציל חיים.
המילה “תיבה” פירושה בעברית גם כלי וגם מילה.
עבורי, התיבה היא סמל הטיפול עצמו.
בלב הסערה המאיימת להחריב הכול, הטיפול הוא מחסה — מרחב של ביטחון, קבלה, אמפתיה ותקווה.
הוא מעניק מילים לחוויות שאין להן מילים.
הטראומה משאירה אותנו עם רסיסים — קטעי זיכרון, תחושות ורגשות שאי־אפשר לבטא.
בטיפול, במרחב אמפתי ולא שיפוטי, הרסיסים מקבלים חיים, שם ומשמעות.
המטפל מביא לא רק את נפשו, אלא גם את גופו, את נוכחותו, את ההדהוד — ולעיתים את הכאב — כדי לעזור למטופל לשחזר את מה שנשבר.
הטרנספורמציה הזו מתרחשת בשלושה מימדים
שלוש דרכים להחלמה: הגוף, המטאפורה, והקבוצה
דרך הגוף
שיר, פסיכולוגית מהמרכז, נסעה ב־9 באוקטובר לאילת כדי לעזור למפוני הקיבוצים שברחו מבתיהם.
בדרכה התקשרה אליי לעצה. יחד תכננו כיצד תנחה קבוצה — שחצי מחבריה איבדו בני משפחה, בנות ובני זוג, ילדים, אחיות, אחים והורים רק יומיים קודם לכן.
בסוף השבוע התקשרה שוב.
שאלה לשלומי — כאם לחייל — ואני שאלתי לשלומה.
היא אמרה: “זה היה עוצמתי — היה הרבה בכי, וגם צחוק.”
אבל מאז שחזרה, הגב שלה תפוס לחלוטין. היא לא מצליחה לזוז.
זה התחיל כשאחת הנשים סיפרה איך עמדה שעות עם גבה צמוד לדלת הממ״ד כדי שהמחבלים לא יפרצו פנימה.
גופה של המטפלת נעשה חלק מהסיפור.
היא נושאת את הכאב — ודרכו נוצרת קרבה אנושית ישירה, שמרככת ולו במעט את הבדידות שהטראומה יוצרת.
כפי שאמרה לנו הפסיכיאטרית פרופסור ג’ודית הרמן בתחילת המלחמה:
“בדידות היא רעל להחלמה.”
הטיפול מסייע לסדוק את הבידוד הזה.
דרך המטאפורה
נדב, בן 25 יוצא יחידה מובחרת הגיע לפסטיבל נובה עם ארבעה חברים.
כשנפלו הרקטות, הם ניסו למצוא את רכבם בין אלפי מכוניות.
הנהג קפא תחת האש, ונדב לקח את ההגה.
כאשר הכביש נסתם, פנה לשדות — אך הרכב נתקע.
הדרך היחידה שנותרה לו הייתה לנסוע לאחור.
וכך נסע קילומטרים לאחור — והציל את כולם.
מאז, פקקי תנועה גורמים לו להתקפי חרדה.
הוא איש חרוץ ומוכשר מאד ועוסק בבניית בתים, הוא בנה בתים רבים בשנתיים האחרונות אבל כל אזעקה משביתה אותו למספר ימים, היא מחזירה אותו ל7.10 בשעה 6:29, לאזעקה הראשונה שנשמעה במסיבת הטבע.
הטיפול שלו נע בין התקדמות לנסיגה, בין הישגים לכשלונות.
קשה לו להכיל את הפער בין נדב העוצמתי לנדב המפורק. זה הפך לנושא מרכזי בטיפול.
באחת הפגישות הוא אמר:
“לפעמים גם כשאתה נוסע לאחור — אתה בעצם זז קדימה.”
רגעים כאלה הם הצוהר — האבן הזוהרת שבתוך התיבה החשוכה.
רגעים שבהם המטופל מתחבר מחדש אל האור שבתוכו — אל המשאבים ששרדו גם כשכל היתר נהרס.
דרך הקבוצה
הטראומה של ה־7 באוקטובר אינה רק אישית — היא קולקטיבית.
ולכן גם הריפוי חייב להיות קולקטיבי.
באחד הפרויקטים שלנו הנחנו טיפול קבוצתי בימין משה, מבנה עתיק בירושלים — חלל שבמובנים רבים דמה בעיני לתיבה.
במשך שלושה ימים התכנסו שם ניצולים מהקיבוצים, מהפסטיבל, וחיילי מילואים — לעבד את שעברו ולגלות מחדש את כוחותיהם.
באחת הקבוצות אמרה צעירה בת 19:
“לא נפגעתי, לא אני ולא בני משפחתי. בסך הכל הייתי לבד 29 שעות בדירה. ליד מי שאיבד בן — אין לי זכות לדבר.”
ואז חייכה משתתפת מבוגרת ואמרה:
“אצלנו בקיבוץ אומרים שהדשא של השני לא ירוק יותר — הוא שחור יותר.”
כולנו צחקנו. והמשפט הזה הפך לסמל הקבוצה — דרך לומר שכל כאב ראוי למקום.
כמו שאמרה אחת המשתתפות: הקבוצה היא מעין רחם.
אחת המשתתפות אמרה: “זו הפעם הראשונה שישנתי מאז השביעי באוקטובר — וזה לא בגלל שהמזרן כאן נוח יותר,” אמרה בחיוך.
גם המטפלים זקוקים למקלט
המטופלים מפקידים בידינו את חוסר האונים, הפחד, התוקפנות והתסכול שלהם — ובכך הם מפנים בתוכם מקום לביטחון, לתקווה, ואף לשמחה ולאהבות חדשות.
אבל כדי לשאת את כל זה, גם אנו — המטפלים — זקוקים לטיפול, לנשימה, להזנה ולמנוחה.
בדצמבר האחרון לקחנו 150 מטפלים למפגש שיקום בקפריסין.
לראשונה מאז פרוץ המלחמה היה להם מרחב לעבד את סערתם שלהם.
רבים סיפרו כי סיפורי הבריחה ששמעו נכנסו לחלומותיהם — גם הם רצו, ברחו וחיפשו דרכי מילוט שלמדו מהמטופלים.
היונה ועלה הזית
בחזרה לנח,
כשנח ראה את פסגות ההרים, הוא שלח את היונה לבדוק אם העולם מוכן.
בפעם הראשונה היא נבהלה ושבה.
בפעם השנייה חזרה עם עלה זית בפיה.
ובפעם השלישית — עפה לדרכה.
היונה עם עלה הזית הפכה לסמל הנצחי של השלום — השלום שאנו כמהים אליו.
הלוואי ושחרור החטופים החיים יהיו עלה הזית שיבשר את סיום המלחמה האכזרית הזו, ואת תחילתו של זמן חדש —
זמן של ריפוי, של אור, ושל אבנים יקרות המאירות את הלב.
סיום
היונה מזכירה לי שיר של המשוררת אמילי דיקינסון, שמבטא את תחושותיי ותקוותיי, ואת אלו של חבריי למקצוע:
לֹא לַשָּׁוְא/ אמילי דיקנסון
אִם לֵב אֶחָד אוּכַל מִשֶּׁבֶר לְהַצִּיל
לֹא לַשָּׁוְא יִהְיוּ חַיַּי
אִם מִנֶּפֶשׁ אַחַת אוּכַל צַעַר לְהַשִּׁיל
אוֹ לְהָקֵל אֵיזֶה דְּוַי
אוֹ עַל פָּשׁוֹשׁ תָּשׁוּשׁ לְגוֹנֵן
לַהֲשִׁיבוֹ בְּמוֹ יָדִי לַקֵּן
לֹא לַשָּׁוְא יִהְיוּ חַיַּי
