לחברה שמביטה בילדים הרעבים ולא מרגישה כלום
עלון פסיכולוגיה עברית | 27/7/2025 | הרשמו כמנויים
היום נכנסנו ל'תשעת הימים', הישורת האחרונה והכבדה של ימי 'בין המצרים', שבסופם תשעה באב, יום הזיכרון לחורבן. היחסים שלנו עם ההיסטוריה ועם העתיד שלנו, הם עניין מורכב ונתון תמידית לפרשנות. זה נכון ברמה הלאומית, ותקף גם לרמה האישית. איזה רישום הותירה בנו מורשת 'בין המצרים'? איזה שבילים נסללו בנפשנו הלאומית ובזו הפרטית סביב המילים 'מלחמה', 'אובדן', 'מצור', 'רעב', 'חורבן'? משמעות הביטוי 'לעולם לא עוד', הלקוח מהיסטוריה קרובה יותר, כפולה ומכופלת, והדרכים לשם פתלתלות ולפעמים מתנגשות זו בזו. ובתוך כך מתבקש כל אחד להכריע – לאן פונה מבטו, מה הוא מוכן להרגיש, ומה יעשה?
גם השבוע באתרנו, מאמרים וטורים חדשים:
העלייה בשיעורי האבחנה הקרויה הפרעת קשב ופעלתנות יתר (ADHD) הביאה עימה גם מגוון עצום של אסטרטגיות טיפוליות לא-תרופתיות מצוינות כמו נוירופידבק וטיפול התנהגותי, הוראה מתקנת והדרכת הורים. אסטרטגיות אלו עדיפות בעייני יעקב אופיר על 'טיפול הבחירה' בהפרעה באמצעות תרופות פסיכיאטריות ממריצות כמו ריטלין ואטנט, אך גם להן עלולות להיות השלכות שליליות. אסטרטגיות טיפוליות שאינן מטילות ספק בהנחות היסוד הדטרמיניסטיות של המודל הביו-רפואי עלולות ליצור מצב של 'אבחנה שמגשימה את עצמה'. הילד עלול להאמין שיש בתוכו ליקוי מוחי ממשי, מולד וכרוני, וההורים עלולים להאמין שליקוי נוירו-התפתחותי שכזה דורש התערבות רפואית 'אמיתית' באמצעות תרופות. המאמר הנוכחי מציג גישה טיפולית 'חוצפנית' שאינה נשמעת להוראות הרופאים – גישת הטיפול הנרטיבי שמעודדת הורים וילדים לכתוב לעצמם סיפור חיים אופטימי ומעצים. המאמר מציג בצורה סיפורית ומעשית יסודות פילוסופיים, עקרונות טיפוליים, וכלים פרקטיים שעומדים בבסיס הטיפול הנרטיבי. המאמר כמובן אינו יכול להחליף הכשרה מקצועית בגישה ייחודית זו, אך יש בו פוטנציאל יישומי מיידי מפני שסוד הגישה הנרטיבית הוא בעצם תפיסת המציאות של המטפל או המטפלת, ולאו דווקא בטכניקות הספציפיות שמשמשות אותם בטיפול.
מאמרה של ליאת דותן עוסק בדינמיקה המורכבת והכואבת שבין אנשים סופר-אמפתיים (Super-Empaths) לבין נרקיסיסטים, ומשלב בין הבנה פסיכולוגית-קלינית להתבוננות פנימית חווייתית. בתקופה שבה מושגים כגון "נרקיסיזם", "גזלייטינג" ו"יחסים רעילים" עברו מהשיח המקצועי אל השפה היומיומית, עולה החשיבות של הבחנה מדויקת בדפוסים טראומטיים של קשר. המאמר מתמקד בדינמיקה הלא-סימטרית שבה הסופר-אמפתי – אדם בעל רגישות אמפתית יוצאת דופן, שלרוב מתאפיין בהיסטוריה של ויסות עצמי מוגבר – נשאב לתוך מערכת יחסים עם נרקיסיסט, שנמנע מחיבור רגשי אותנטי ומשתמש במנגנוני שליטה, חודרנות, מחיקת צורכי האחר והתייחסות אליו כאובייקט לסיפוק צרכיו. כמו כן, נבחן את האופן שבו התקווה לתיקון, הנחשבת כאבן יסוד בטיפול, עלולה להפוך ללכידה רגשית מסוכנת כאשר השינוי הרצוי אינו מציאותי. המאמר דן במאפיינים האישיותיים וההתפתחותיים של שני הצדדים, בסיבות למשיכה ההדדית לקשר ובמחירים הפסיכולוגיים הכרוכים בניסיון לשנות את האחר. דגש מיוחד ניתן לאנשי טיפול עצמם, המהווים אוכלוסייה בסיכון גבוה להיקלע לדינמיקה זו, בשל נטייתם המוגברת לאמפתיה, הזדהות ושליחות תיקונית. לבסוף, מוצעת התמרה של הקשר – ממאמץ להציל את האחר אל הצלת העצמי – באמצעות חיזוק גבולות, טיפוח אהבה עצמית ויצירת מערכות יחסים הדדיות ובטוחות.
ובפסיכובלוגיה –
ד"ר גיא פרל קורא בספר ׳היער שבָּדינוּ׳ מאת טל ניצן –
"היער שבָּדינוּ הוא ספר שיריה השמיני של המשוררת, סופרת, מתרגמת ועורכת טל ניצן. דומה שמאפיין מרכזי של שירת ניצן מגיע בו לשיא חדש: התבוננות פקוחת עיניים באימת המציאות החיצונית, ובעצב והבדידות הכרוכים בשל כך בקיום האנושי, שזורה בו בחמלה גדולה וביופי שאין לו שיעור. ייתכן שאחת הסיבות לכך שמאפיין זה מגיע כאן לשיאו, היא התקופה לאורכה נכתבו השירים – החרפה נמשכת של תהליכים פוליטיים וחברתיים, מגפת הקורונה וכמובן – אימת השבעה באוקטובר והמלחמה הנמשכת מאז. ברשימה זו אתמקד בהתייצבותה של המשוררת מול מוראות העולם, התייצבות המאופיינת בניסיון להפרדה בין הפנים לבין החוץ, המובילה לנקיטת עמדה אתית של התבוננות ופעולה".
ד"ר חנה דויד כותבת על הבקשות ל'עצת פלאים' ש'תפתור את הבעיה' של המחונן או המחוננת.
"מזה שנים ארוכות אני נתקלת, חדשות לבקרים, בבקשה התמימה והכואבת גם יחד: "בבקשה, רק תגידי לנו מה לעשות כדי שהילד יהיה מאושר", או "מה לעשות כדי שלילדה תהיה מוטיבציה?", "מה עוד עלינו לעשות כדי שהילד ימצא עניין בספורט" או "למה המתבגרת שלנו מסרבת להתלבש יפה, לקנות בגדים חדשים או להחליף את נעלי הספורט שלה במשהו יותר מחמיא?". לבי לבי על ההורים, אבל לדאבוני אין לי תשובה עבורם. ברוב המקרים חלק מהתשובה הוא "לעשות פחות" או "להפסיק כליל לעשות" את כל מה שעשו עד כה".
לחברה שמביטה בילדים הרעבים ולא מרגישה כלום / יעל סטטמן
וְלֹא מַרְגִּישָׁה חֶמְלָה וְלֹא מַרְגִּישָׁה רַחֲמִים
וְלֹא מַרְגִּישָׁה אַחְרָיוּת וְלֹא מַרְגִּישָׁה אַשְׁמָה
וְלֹא מַרְגִּישָׁה כַּעַס וְלֹא מַרְגִּישָׁה עַצְבוּת
וְלֹא מַרְגִּישָׁה סַקְרָנוּת וְלֹא מַרְגִּישָׁה יֵאוּשׁ
וְלֹא מַרְגִּישָׁה שֶׁזֶּה נוֹרָא וְלֹא מַרְגִּישָׁה שִׂמְחָה
וְלֹא מַרְגִּישָׁה נִצָּחוֹן
וְלֹא מַרְגִּישָׁה הִתְפַּכְּחוּת
וְלֹא מַרְגִּישָׁה שֶׁזּוֹ יָכְלָה הָיְתָה לִהְיוֹת
הַתִּינֹקֶת הַקְּטַנָּה שֶׁלָּהּ
הָרְעֵבָה, הַמְּדַמֶּמֶת, הַמֵּתָה
וְלֹא מַרְגִּישָׁה מַחְסוֹר וְלֹא מַרְגִּישָׁה קֹר
וְלֹא
חוֹשֶׁבֶת עַל הַצַּד הַשֵּׁנִי
וְלֹא
מִתְעַסֶּקֶת בַּצַּד הַשֵּׁנִי
וְלֹא גֵּאָה בְּזֶה וְלֹא מַכְחִישָׁה אֶת זֶה
וְלֹא אוֹהֶבֶת שֶׁכָּכָה זֶה
אֲבָל כָּכָה זֶה.
Photo by Joshua Kettle on Unsplash
