'אני ממש צריכה טיפ': על הבקשות ל'עצת פלאים' ש'תפתור את הבעיה' של המחונן או המחוננת
ד"ר חנה דויד | 25/7/2025 | הרשמו כמנויים
מזה שנים ארוכות אני נתקלת, חדשות לבקרים, בבקשה התמימה והכואבת גם יחד: "בבקשה, רק תגידי לנו מה לעשות כדי שהילד יהיה מאושר", או "מה לעשות כדי שלילדה תהיה מוטיבציה?", "מה עוד עלינו לעשות כדי שהילד ימצא עניין בספורט" או "למה המתבגרת שלנו מסרבת להתלבש יפה, לקנות בגדים חדשים או להחליף את נעלי הספורט שלה במשהו יותר מחמיא?". לבי לבי על ההורים, אבל לדאבוני אין לי תשובה עבורם. ברוב המקרים חלק מהתשובה הוא "לעשות פחות" או "להפסיק כליל לעשות" את כל מה שעשו עד כה.
קשה לי מאוד להסביר, גם בפגישת ייעוץ ארוכה-יחסית, שאני אכן מבינה היטב את האמונה, שלי יש מפתח פלא, "פטנט" שאני מפעילה, ועל ידי כך משתנה מצב רוחו של הנער, או מצבה החברתי של הילדה. ההנחה, המוטעית, שאני שומרת את המידע הזה לעצמי, ו"רק אם" ילחצו עלי אחלוק אותה, מובילה כמובן לאכזבה. אבל שורש הבעיה נעוץ, לדעתי, בעצם קיומה של אמונה זו, שאכן ה"מפתח" קיים. ולא היא.
מרבית ה"בעיות של מחוננים" הן בעיות המשותפות גם לשאינם-מחוננים. מחונן שעדיין מרטיב בגילאי בית הספר, בעייתו לא בהכרח קשורה למחונונתו. אבל גם אם ניתן למצוא קשר כלשהו, הרי הטיפול בבעיה זו אינו תלוי רמת משכל, יצירתיות או כישרון. ילד שמסרב ללכת לישון בשעה שהוריו קובעים כשעת הכניסה למיטה – הסיבה לכך יכולה להיות חרדות, גבולותיה של הסמכות ההורית, צירוף של שתי סיבות אלו, או סיבה נוספת אחרת, וכל הצירופים האפשריים של הסיבות שנמנו ואלה שלא נמנו.
גם בעיות הקשורות בהישגים לימודיים או אחרים, במוטיבציה לימודית, בביצועים שלדעת ההורים או לדעתם של אחרים נמוכים מאשר היה צפוי על פי מדדים שונים, אובייקטיביים יותר או פחות, אינן דווקא "בעיות של מחוננים". ילד שמסרב להכין שיעורים – בין שסירובו נובע מיחסו הגרוע למקצוע, למורה, או לחומר הלימודים, ובין שהסיבה – למצער זו העיקרית – היא מצב נפשי מסוים, הפרעה, מחלה, או לקות למידה – יכול להיות מחונן או "לא מחונן"; גם אם הוגדר כמחונן על ידי משרד החינוך – הוא יכול להיות מחונן בתחום מסוים אך לא באחר, וכמו כן יכול להיות בעל אינטליגנציה שנמצאת ברף התחתון של "סולם המחוננות" (אם המחוננות נקבעה לפי אבחון מהימן ותקף ונקבע לה גבול תחתון של IQ), במקום כלשהו באמצע או בקצה העליון של סולם זה. הסירוב להכין שיעורים נובע לא אחת משעמום, שכפי שחזרתי וכתבתי, והוא אחד מהסממנים של הילד המחונן בבית הספר. אבל גם ילדים שלא הוגדרו כמחוננים על ידי גוף כלשהו יכולים להיות משועממים – אפילו מאוד – בבית הספר. בעיקר קורה הדבר כאשר ילד מפתח תחומי עניין ספציפיים בגיל צעיר; ניקח לדוגמה היסטוריה. ילד שמגיל צעיר התעניין בתחום זה יקרא כל מה שימצא תחת ידו על ההיסטוריה של העולם, או של ישראל, או גם וגם; יצפה בסרטונים ובסרטים על נושאים היסטוריים, יקרא רומאנים היסטוריים, ויש ילדים שאפילו יחפשו בעיתונים ובשאר אמצעי התקשור האלקטורוניים ידיעות, חדשות, וגם מאמרים מסוגים שונים, כולל תגובות להם, הכל כדי להשביע את רעבונם למושא סקרנותם. ילד כזה יידע, לא אחת, יותר ממורהו על הפרעונים, על המהפכה הצרפתית או על מלחמת העולם השניה. קשה להניח שיתעניין בשיעורי הבית הניתנים על ידי המורה להיסטוריה בכיתה ו'.
מצב המלחמה הארוכה, שהוא ייחודי לחברה שלנו, העלה אצל הורים רבים בקשות ותהיות נוספות. הסיבה: בשל רגישותם הרבה של מחוננים – שהיא ממאפייני אישיותם – מקובל לחשוב, שהמלחמה – או המלחמות האחרונות (אם נתייחס למצב המתמשך מאז ה-7.1.23 על-פי שלל השמות שניתנים למערכות השונות...), השפיעה במיוחד על מחוננים. לנושא זה התייחסתי בהרחבה בספרי על אריקה לנדאו (David, 2025). הסברתי שם, שניתן לחלק את ציבור הילדים ובני הנוער המחוננים לשתי קבוצות עיקריות בהקשר של תגובותיהם למלחמה, כפי שקרה בזמן מלחמת המפרץ: קבוצה אחת שלא ניתן היה לראות אצלה שינויים התנהגותיים, שברובה אף לא הצטרפה לשום שיח כיתתי או אחר על חרדות, בעיות הימנעות, שינה, אכילה וכדומה, וקבוצה שנייה, שדומה היה שכל התסמינים הללו, ואף נוספים, התגלו אצלה במידה מרובה אף יותר מאשר בקרב כלל אוכלוסיית הילדים והנוער. התסמינים – מהם שניצפו ב"זמן אמת", דוגמת התקפי חרדה בזמן האזעקות, ומהם שבאו לידי ביטוי רק לאחר המלחמה, כאשר בחלקם היו על גבול הפוסט-טראומה ומעבר לו. לפיכך, הורים רבים רוצים לדעת האם יש קשר בין מצב הילד, בפרט כמדובר בהימנעות, לבין המלחמה. איני יכולה לתת תשובה על שאלה זו. בפרט לאור העובדה, שגם ילדים, שלכאורה מתפקדים היטב, נושאים בחובם את צלקות ה"מצב", ומנסיון העבר אנחנו יודעים, שכאשר נמצאים במצב כה כאוטי, לא אפשרי, גם לא אפקטיבי, לנסות לחזות את העתיד. כל שיש ביכולתנו לעשות, הוא לנסות לטפל במה שקורה כאן ועכשיו. לכן אי אפשר לדעת אם הילד יפסיק להרטיב "כשתסתיים המלחמה ואבא יחזור הביתה", ובלי קשר להיות הילד מוגדר או מאובחן כמחונן – כדאי לטפל במה שמפריע לו לא פחות, ואולי יותר, מאשר להורים.
עם זאת, ישנם שני הבדלים משמעותיים בין ילדים אינטליגנטיים מאוד לבין ילדים "רגילים" בני גילם: 1. כאשר יש צורך בייעוץ ו/או בטיפול, ילדים בעלי אינטליגנציה גבוהה מאוד מתקשים, לא אחת, ליצור ברית טיפולית עם אדם בעל אינטליגנציה נמוכה משלהם. בין אם יש לנו "דעה" על כך ובין אם לא – מטרת הטיפול לא תושג ללא ברית טיפולית, ולכן יש לקחת גורם זה בחשבון. 2. ילדים מחוננים מתקשים בדרך כלל לקבל חצי אמת או "שקר לבן". לכן גם אם הילד צעיר, יש לקח בחשבון את יכולותיו הקוגניטיביות, שהן כשל ילד גדול ממנו בשנים, ולענות על השאלות שלו ביושר המקסימלי האפשרי, כאשר התשובות לא חייבות להיות תמיד מלאות, אבל אסור בשום פנים שתהיינה לא-אמת.
מקורות
David, H. (2025). Erika Landau’s Contribution to the History of Gifted Education. Springer International Publishing. ISBN-13 978-3031917004 http//doi.org/10/1007/978-3-031-22795-0
