״וְעַפְעַפַּיִם רוֹעֲדִים בְּתוֹךְ עוֹלָם רוֹעֵד״ - קריאה בספר ׳היער שבָּדינוּ׳ מאת טל ניצן
גיא פרל | 20/7/2025 | הרשמו כמנויים
״וְעַפְעַפַּיִם רוֹעֲדִים בְּתוֹךְ עוֹלָם רוֹעֵד״ קריאה בספר ׳היער שבָּדינוּ׳ מאת טל ניצן (מקום לשירה, 2025)
היער שבָּדינוּ הוא ספר שיריה השמיני של המשוררת, סופרת, מתרגמת ועורכת טל ניצן. דומה שמאפיין מרכזי של שירת ניצן מגיע בו לשיא חדש: התבוננות פקוחת עיניים באימת המציאות החיצונית, ובעצב והבדידות הכרוכים בשל כך בקיום האנושי, שזורה בו בחמלה גדולה וביופי שאין לו שיעור. ייתכן שאחת הסיבות לכך שמאפיין זה מגיע כאן לשיאו, היא התקופה לאורכה נכתבו השירים – החרפה נמשכת של תהליכים פוליטיים וחברתיים, מגפת הקורונה וכמובן – אימת השבעה באוקטובר והמלחמה הנמשכת מאז. ברשימה זו אתמקד בהתייצבותה של המשוררת מול מוראות העולם, התייצבות המאופיינת בניסיון להפרדה בין הפנים לבין החוץ, המובילה לנקיטת עמדה אתית של התבוננות ופעולה.
*הפרדה בין הפנים לבין החוץ*
הספר נפתח בשיר ׳טיול׳ (עמ׳ 9):
שִׁכְלַלְתִּי אֶת אָמָּנוּת הַיַּלְדָּה הַמִּתְרָאָה כִּישֵׁנָה
עַל הַמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי
הַסְּחַרְחָרָה
מֵרֶשֶׁף הַבְּרוֹנְזָה שֶׁמַּתִּיז אוֹרְשֶׁמֶשׁ בְּגַב עַפְעַפֶּיהָ
הַדּוֹלֶקֶת בְּלִי נוֹעַ אַחַר צְבָעִים מִשְׁתָּאִים
שֶׁאֵין לָהֶם שֵׁמוֹת בַּצַּד הַשֵּׁנִי
שִׁכְלַלְתִּי אֶת אָמָּנוּת הַיַּלְדָּה עֲצוּמַת הָעֵינַיִם
שֶׁתְּמוּנוֹת קוֹרְנוֹת מִתְחַלְּפוֹת בְּנִיד רְצוֹנָהּ
שֶׁעֲצֵי אַדִּירִים מַרְטִיטִים אֶצְבָּעוֹת לְעֶבְרָהּ
מַשִּׁירִים עָלִים לְרַכֵּך אֶת דַּרְכָּהּ
וְשַׁפְרִירִים דּוֹאִים בְּמַיִם בּוֹהֲקִים
חוֹזְרִים לָהּ בִּדְמוּת צְלִילִים גְּבוֹהִים
הַאִם הִתְחַלְתִּי אָז לְהִתְאַמֵּן בְּיַתְמוּת
בְּהֵעָלְמוּת
בִּנְהִייַּת מֶרְחַקִּים? הַאִם בִּקַּשְׁתִּי
לִהְיוֹת לִי לְאִמִּי
אוֹ לְכַהֵן כְּשׁוּלְיַת עַצְמִי?
שִׁכְלַלְתִּי אֶת הָעַקְשָׁנוּת הַשְּׁקֵטָה
הַלֹּא מִתְפַּתָּה לְבּוֹאִי אִתָּנוּ תִּרְאִי אֵיזֶה יֹפִי בַּחוּץ
הַנֶּחְלֶצֶת בְּלִי לָמוּשׁ מֵהַמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי
הַמְּצַוָּה עַל הָעוֹלָם לְהִתְבַּקֵּעַ לִכְבוֹדָהּ
בְּמִזְרָקוֹת זַרְחָנִיּוֹת וְשׁוֹשַׁנֵּי שְׁלָגִים
הַכּוֹמֶסֶת בְּגַב עַפְעַפֶּיהָ מַשֶּׁהוּ קָטָן דַּיּוֹ לְהַסְתִּירוֹ
וַעֲדַיִן רַב מִיְּדִיעָתָהּ.
ניצן מתארת עצמה כילדה עצומת עיניים במושב האחורי של מכונית הוריה המתוודעת אל כוחו היוצר של עולמה הפנימי. מבלי לפקוח את עיניה, על גב עפעפיה, היא מפתחת יכולת לברוא מציאות רבת יופי, יכולת ששכללה בבגרותה לכדי כתיבת שירה נפלאה. העפעפיים, כנקודת התווך שבין הפנים לבין החוץ, מופיעים פעמיים בשיר הפותח, והם מופיעים במשמעות דומה במספר שירים נוספים. אסקור עתה מופעים אלו, שכן מרתק להבחין כיצד בכל אחד מהם מתוארת זיקה מעט שונה בין הפנים לבין החוץ.
בשיר silencio (עמ׳ 21) מתוארת פלישה מהירה וכוחנית של המציאות אל תוך העולם הפנימי, מבעד לעפעפיים או אפילו מבעד להעדרם:
שֶׁגּוֹאֶה אֵלֵינוּ נָהָר שֶׁל פָּנִים מְבַקְּשׁוֹת
מָה שֶׁאֵין בְּיָדֵנוּ, שֶׁכִּידוֹנֵי הַשֶּׁמֶשׁ
(עֶלְבּוֹנוֹת שֶׁלֹּא לָנוּ נוֹעֲדוּ)
מוֹצְאִים דַּרְכָּם אֶל אִישׁוֹנֵינוּ
גם בשיר ׳ציון׳ (עמ׳ 69) מתוארת פלישת העולם, אלא שהפעם במעין פעפוע מתמיד, שבסופו חדלה הפנימיות להוות מסתור או אלטרנטיבה שכן אימתה מתקיימת בה בעת בפנים ובחוץ:
הַשִּׁכְחָה תָּמִיד תִּקְרֹץ
מֵעֵבֶר לְסוֹרְגֵי הַחֲלוּדָה וְהַחִידָה הָרְשָׁעָה
הָעֲקָרָה מִפִּתְרוֹן
לֹא תִּכְבֶּה מֵאֲחוֹרֵי הַשְׁמוּרוֹת
כָּךְ הַמֵּצַח יַמְשִׁיךְ וְיִנָּגַח בַּבֵּטוֹן
גַּם בַּחֲלוֹם
בשני שירים אחרים בהם מופיעים העפעפיים נותר המאבק בין החוץ לבין הפנים בלתי מוכרע, וגם בין שניהם ניתן להבחין בהבדלים מרתקים. בשיר ׳ימים סגורים׳ (עמ׳ 55) מתואר רעד עפעפיים בעולם רועד, וניסיון מתמשך להינצל באמצעות ההתכנסות פנימה:
בֹּקֶר נִפְקָח אֶל חֹשֶׁךְ נֶחֱרָץ כְּמוֹ זֶפֶת
וְעַפְעַפַּיִם רוֹעֲדִים בְּתוֹךְ עוֹלָם רוֹעֵד
מוּטָח הַמַּבָּט שׁוּב לְתוֹךְ הַגֻּלְגֹּלֶת
וְקוֹל בְּתוֹכָהּ מְשַׁנֵּן הִנָּצְלִי, הִנָּצְלִי
גם המופע השישי והאחרון של עפעפיים איליו אתייחס (בשיר ׳ארבעה עשר יום׳, עמ׳ 10) מתאר מצב בלתי מוכרע ודומה שמשש הדוגמאות שהבאתי, משמעותם של העפעפיים בו היא הדומה ביותר למשמעותם בשיר ׳טיול׳. כמו הילדה במושב האחורי של מכונית הוריה, הדוברת שרויה במרחב מוגן, גינה פלאית המתקיימת במרחב ובזמן מנותקים ומרוחקים ממציאות חייה היום יומית. השקט נשמר עד שלפתע: ״מְנוּסָה נִרְעֶדֶת שֶׁל שְׂמָמִית / מַעֲלָה מִשּׁוּם-מָה עַל הַדַּעַת מִלָּה: / עַפְעַפַּיִם״. מנוסת השממית מעוררת מודעות לקיומו של סיכון, במרחב שעד לאותו הרגע נתפס כמוגן לגמרי. המילה האחרונה בשיר ״עפעפיים״ מסמנת את גבולו של המרחב הפנימי וגבולו של השיר גם יחד, גבול מעבר לו פרוש העולם על סיכוניו ומכאוביו:
כָּאן
בַּגּ'וּנְגֵּל הַזָּעִיר
עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה צְעָדִים אָרְכּוֹ
וְרָחְבּוֹ אַרְבָּעָה-עָשָׂר יוֹם
תַּחַת צַעֲקַת-עוֹרֵב
רָץ צֵל-עוֹרֵב עַל הַדֶּשֶׁא,
פְּרִיחַת דּוֹרַנְטָה סְגֻלָּה, תַּשׁ כֹּחָהּ מִקַּיִץ,
עֲדַיִן מַעֲבִירָה דַּבּוּרִים עַל דַּעְתָּם
וּמְנוּסָה נִרְעֶדֶת שֶׁל שְׂמָמִית
מַעֲלָה מִשּׁוּם-מָה עַל הַדַּעַת מִלָּה:
עַפְעַפַּיִם
*נקיטת עמדה אתית של התבוננות ופעולה*
בפרקה הראשון של הרשימה, התייחסתי אל העפעפיים כמייצגים את נקודת התווך וניסיון ההפרדה שבין הפנים לבין החוץ. יש שהם נפלשים, ויש שהם מעניקים הגנה מסוימת לזמן מה. אולם, בכל שש הדוגמאות נוקטת המשוררת עמדה פאסיבית, שדומה שדינה להיכשל. בפרק זה של הרשימה אתייחס לעמדת המשוררת המאפיינת את רובם המכריע של שירי הספר – התבוננות פקוחת עפעפיים במכאובי העולם. עמדה זו אינה נובעת רק מכשלון העפעפיים לחצוץ בין העולמות, חשתי כי המדובר בעמדה אתית של המשוררת, הבוחרת שוב ושוב לפקוח את עיניה, להתבונן בעולם ולתארו כהווייתו מבלי להסב את מבטה ומבלי להניח לנו להסב את מבטנו. כדוגמא אחת מני רבות, אביא את אחד משירי המחזור ׳אחרי הפורענות׳ (עמ׳ 62)
מֵעֵבֶר לְמֵי הַנָּהָר הַשְּׁחֹרִים
הִבְהֲבוּ הַמִּגְדָּלִים
חוֹדֵיהֶם טְבוּעִים בִּשְׁמֵי הַלַּיְלָה
כְּאִלּוּ הִתְהַפְּכָה תְּהוֹם
כְּמוֹ כּוֹכָבִים שֶׁמֵּתוּ מִכְּבָר
נִפְרְשׂוּ הֶעָרִים לְמַטָּה הַרְחֵק
מְנַצְנְצוֹת בְּשֶׁקֶט מוּזָר
בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי
רִחַפְתִּי מֵעַל
מִכּוֹחַ הַשַּׁיָּכוּת לְשׁוּם דָּבָר
בְּשׁוּם מָקוֹם
ניצן מתארת בפנינו חיזיון פוסט-אפוקליפטי מורכב ורצוף תעתועים. בשתי השורות הראשונות מתבוננת המשוררת בשמי העיר בלילה, אך בשתי השורות הבאות היא הופכת, תרתי משמע, את התמונה על פיה – אנו מבינים שבמצבה הראשוני העיר הייתה הפוכה על ראשה אל תוך תהום. מה שנגלה עתה הוא היפוכה - מה שהיה למטה הוא עתה למעלה, לכן טבועים חודי המגדלים בשמי הלילה. בשל ההיפוך הכפול, כבר לא ברור לנו מה עדיף - פוסט-אפוקליפסה או פוסט-פוסט אפוקליפסה, עיר בתהום או עיר בתהום שהתהפכה על ראשה?
עוד לפני שהספקנו לענות על השאלה, מופיע תיאור פוסט-אפוקליפטי נוסף, שאף הוא מתעתע בנו: הערים מנצנצות ככוכבים שמתו מכבר. הערים חיות לכאורה, אך המשוררת יודעת שהאור מגיע אליה מן העבר, ממרחק שנות אור, ושלמעשה עיניה צופות בערים מתות.
בסוף השיר ניצן מתארת עצמה כמרחפת מעל כל אלו ״מִכּוֹחַ הַשַּׁיָּכוּת לְשׁוּם דָּבָר בְּשׁוּם מָקוֹם״. בשש מילים בלבד היא מתארת את הבדידות המוחלטת - בדידות בעולם שגם אם הוא ניצב על עומדו הרי הוא טבוע בתהום, ושאורותיו המנצנצים אינם מבשרים אלא על היכבם. בהיפוך מבריק נוסף ואחרון לשיר זה מתארת ניצן שייכות שהיא לכאורה אי-השייכות המוחלטת, ועוד אחזור אל אי-שייכות לכאורה זו בהמשך דברי.
תיארתי את התבוננות המשוררת בקשיי העולם כעמדה אתית, והדבר בולט גם בהתבוננותה הרגישה בסבלם של ילדי העוטף בשבעה לאוקטובר, ילדים פלסטינים בעזה ובשטחים הכבושים, מהגרים מקסיקנים לארצות הברית ונפגעי שריפה בתורכיה – כולם רחוקים מחייה הפרטיים במידה זו אחרת, וכולם בני אדם שאלמלא מחויבותה האתית לפקיחת עיניים ושימוש בשירה כדי לספר אודות סבלם, ייתכן שיכלה להותיר מצידם החיצוני של עפעפיה הסגורות. כדוגמא לדבר, אביא את השיר ׳הכוכב האחרון (שיר ערש תמים)׳ (עמ׳ 50):
זֶה לֵיל מַפֹּלֶת כּוֹכָבִית
כּוֹכָבִים כּוֹכָבִים נוֹשְׁרִים
עַל שְׁנָתְךָ הָרוֹעֶדֶת
עַל לִבְּךָ הַקָּטָן.
וְהַלַּיְלָה שָׁחֹר כְּמוֹ אוֹקְיָינוֹס
וְאֵין בְּקָצֵהוּ זְרִיחָה
וְאֵין מִשְׁאָלוֹת
אֵין אָדָם.
יֶלֶד נוֹשֵׁם, מְרַצֵד, נֶעֱלָם
מִי תּוּכַל לְבַכּוֹת
בְּיָדָהּ הַחוֹטֵאת
בְּלֵב מְאֻבָּן.
עֵינֶיךָ בַּתְּמוּנָה לֹא יָדְעוּ
הַכּוֹכָב הָאַחֲרוֹן
אֵינֶנּוּ כּוֹכָב
הוּא יִבְלַע אֶת לִבְּךָ הַקָּטָן.
לתמים דאוד, כמעט בן 5, שלבו נדם מאימה ב-10.5.2023, בעקבות הפצצת חיל האוויר בעזה.
לאורך כל השיר אין כל אזכור למלחמה, הפצצות והרג. ניצן משאירה את תמים בתמימותו, היא משוררת עבורו שיר ערש בעודו ישן, מוגן בעולמו הפנימי, כפי שהייתה היא ביושבה עצומת עיניים במושב האחורי של מכונית הוריה. כמו בשיר ׳ארבעה עשר יום׳ היא הולכת עד אל גבול המרחב המוגן וגבול השיר המופיע בשורה האחרונה, מבלי לאפשר את הפלישה לתוכם. כך היא יוצרת שתי תודעות המתקיימות זו לצד זו: תודעת הילד שנותרת בלתי מופרעת עד רגעיו האחרונים עלי אדמות, ותודעת המשוררת שיצאה אל העולם, מתבוננת בו וכבר יודעת מה מחכה מצדו השני של אוקיינוס הלילה.
גם את השער ׳עבור ברוך׳, המוקדש לתיאור מכמיר לב של אבי המשוררת בימי מחלתו ולכתו מן העולם, ניתן לתאר כמבט ארוך ושאינו נרתע אל עומק מחוזות הכאב הפיזי והנפשי – של האב הדועך ובתו הכאובה. אביא שני שירים מתוך המחזור ׳ככה נסגר עלינו העולם׳ (עמ׳ 34), בשניהם מתארת המשוררת את שרואות עיניה:
*
כְּמוֹ אַחַר פָּעוֹט עוֹשֶׂה צַעַד רִאשׁוֹן
אַתָּה וַאֲנִי עוֹקְבִים אַחַר יָדְךָ
מִתְרוֹמֶמֶת רוֹעֶדֶת
מִתְאַמֶּצֶת לְדַיֵּק
הַאִם הִיא תַּצְלִיחַ לָרֶדֶת
לָנוּחַ עַל בִּרְכִּי
כְּמוֹ לֹא כְּפוּתָהּ לַגּוּף הַזֶּה
שֶׁכּוֹפֵף הַכְּאֵב
כְּמוֹ לֹא קְשׁוּרָה לַנְּשָׁמָה הַזּוֹ
הַשּׁוֹקַעַת וְשׁוֹקַעַת אֶלָּא סְתָם
כְּמוֹ אָב מַנִּיחַ יָד עַל בֶּרֶךְ בִּתּוֹ בְּחִבָּה
כִּלְאַחַר יָד
*
מָה אַכְזָרִי יוֹתֵר
מִפְּרוּסַת עַגְבָנִיָּה
חוֹמֶקֶת שׁוּב חוֹמֶקֶת
מִשִּׁנֵּי הַמַּזְלֵג שֶׁלְּךָ
וְלֹא מֵעֵינַי
כותרתו של פרק זה ברשימתי הייתה ״נקיטת עמדה אתית של התבוננות ופעולה״, אך דומה שכל הדוגמאות אותן הבאתי הן דוגמאות להתבוננות פקוחת עפעפיים ולא לפעולה עצמה. אתייחס בקצרה לשתי רמות של פעולה אצל המשוררת. הראשונה, פעולת הכתיבה. רבות רואות וכואבות, אך כתיבת העצב והאימה בצלילות שכזו, היא פעולה שמשנה את העולם, שכן היא משנה את מבטנו, הקוראות והקוראים. השנייה היא פעולה נמרצת ובלתי מתפשרת בעולם. התייחסתי לשורה ״מִכּוֹחַ הַשַּׁיָּכוּת לְשׁוּם דָּבָר בְּשׁוּם מָקוֹם״. מהיכרותי עם ניצן, דומה שפרדוקס השייכות לשום דבר, המוביל לכאורה לחוסר שייכות, עובר אצלה היפוך נוסף למצב של שייכות ומחייבות מלאה. קשה לחשוב על משוררת המשמיעה קול צלול ובהיר יותר במציאות הישראלית, משוררת ששוב ושוב קמה מעל שולחן הכתיבה שלה ויוצאת אל הרחוב, מניפה שלט, זועקת בגרון ניחר, ללא פסיחות ובלי ניקוד.
