על בניית עמוד השדרה הרגשי
ד"ר חנה דויד | 7/5/2025 | הרשמו כמנויים
תכופות אני נשאלת: "איך תגדירי במשפט אחד את מה שאת עושה?" התשובה שלי היא: עזרה בבניית עמוד השדרה הרגשי של הילד או המתבגר המחונן, המוכשר, או היצירתי.
"עמוד השדרה הרגשי" הוא מונח שטבעתי, ואני משתמשת בו מזה שנים ארוכות, אבל רק לאחרונה, בעקבות ראיון של גולי שקולניק (ראו ספרה" שבו הסברתי אותו, הבנתי, עד כמה הוא יכול להיות שימושי. הסיבות לכך הן:
- "בניית עמוד השדרה הרגשי של הילד או המתבגר" היא בדיוק מה שאני עוזרת לעשות;
- הגדרות ותיאורים קצרים נקלטים בדרך כלל במהירות;
- התיאור הזה לא משתמש במלים "גבוהות" או במונחים מקצועיים, ולכן הוא "ידידותי" לשומע – דבר חשוב מאוד בכל הקשור לעיסוק במחוננות, שמייצר פעמים רבות אנטגוניזם;
- ההגדרה שמה את הדגש על האספקטים הרגשיים ולא על אלו הקוגניטיביים, ועל-ידי כך "מרוקנת מנשקם" את המתנגדים "לתת לאלה שיש להם" (באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב: giving gifts to the gifted);
עבורי, היכולות הגבוהות של הילדה או הנערה, הן מנוף לבניית החוסן הנפשי שלה. יכולות אלה, בין אם הן באחד התחומים הקוגניטיביים ובין אם בתחום הספורט, באחד התחומים הנחשבים "יצירתיים" – משל מתמטיקאים או כימאים אינם יצירתיים – כמו אלו ה"קלאסיים", לדוגמה, מחול, מוזיקה, קולנוע/טלוויזיה, כתיבה, או "מודרניים" יותר – כמו הפקת סרטונים המושכים קהל גדול, או פיתוח משחקי מחשב . כל אלה, ועוד רבים אחרים, הם "עוגני החוזק" של הילדה או הנערה. ככל שהיא תפתח אותם יותר, כן תוכל להעצים את אמונתה ביכולותיה, לחוש את האושר שבהצלחה ולהתגאות בה, לשקוד על "הדבר שלה" – גם כאשר בדרך תיתקל במהמורות ובמכשולים, ולהתעלם מה"רעשים" שתמיד מלווים כל אדם שנחוש ללכת בדרך שהוא-עצמו מעצב לו. לפיכך, "אין מצב" של "או-או" : "או שתשקיעי בלימודים או שתשימי לב יותר להופעה שלך, תנסי יותר להתחבר לילדים אחרים, להצניע את עצמך". על-פי תפיסתי, על כל ילד או ילדה, צעיר או צעירה מחוננים לעשות הכול כדי להרגיש בנוח "בתוך העור שלהם". שכן, חלק כל-כך חשוב – הליבה של כל אדם, בכל גיל – היא תחומי העניין שלו, החריצות, הנחישות, והסקרנות שלו, כמו גם ההבנה, ש"המתנה הגנטית" שהוא קיבל, בצורה של יכולות קוגניטיביות או אחרות גבוהות במידה יוצאת דופן, הן רק תנאי הכרחי במסע שעליו לצאת אליו. אבל מתנה זו – אין בה כדי צידה לכל המסע.
מסע ההגשמה העצמית של החיים אינו מסתיים אף פעם, אך למרבית העצב לא אחת הוא מגיע אל סופו עוד לפני הבגרות. היכולת לצלוח את הדרך הארוכה תלויה אך ורק בעמוד השדרה הרגשי, בחוסן ולא בשום יכולת מדידה או הצלחה בתחום מדיד (לדוגמה: מכירה של מאות אלפי כרטיסים להופעה, או סטארט-אפ בגיל 16). תלאות החיים, "נפילות" ומחלות, שעל כל מתבגר לעבור, הן בדרך אל הבגרות והן אחריה, הן רק חלק מאלו שהילד, המתבגר או המבוגר בישראל צפוי להן. לנו בארץ יש, באופן ודאי, גם מלחמות, פציעות, מוות, התמודדות עם פחדים ואף עם חרדה קיומית. בעוד שבמדינות העולם הראשון, אליו אנו גאים לשייך את עצמנו, לא צפוי שתפרוץ מלחמה שבה כל אחד יכיר מישהו שנפגע – או "למצער" פנה או התפנה מביתו, גם אם הוא-עצמו לא נפגע ישירות פיזית או נפשית, אצלנו זה קרה, קרה וכנראה יקרה. כל אלה מקשים עד-מאוד את ההתמודדות עם "החיים עצמם", ובוודאי שההגשמה העצמית נדחקת אל הפינה. זה המצב הישראלי הכללי. ומה נשתנה אצל מחוננים?
על פי הגדרתה של אליס מילר (לא הטייסת...): "הילד המחונן הוא הילד הרגיש" (מילר, 1992). בכל רשימה של מאפייני המחוננת נראה, שרגישות היא מאפיין טיפוסי של מחוננים. נוכל אפוא להסיק, שרגישות גבוהה, שהיא גורם סיכון לאי-יציבות רגשית ולקשיים רגשיים, מעמיסה, לא אחת, אף יותר על המחונן, ולא מאפשרת לו פניות נפשית להתפתחות בתחום המחוננות שלו. רק כאשר הוא יחוש איתן, יידע שיש לו כוחות נפש להתגבר על מכשולים וקשיים, לקום לאחר כשלונות ולנסות שוב, להתמיד בכל אשר ירצה להצליח ולא יפרוש, או-אז גם אם תכופף אותו הרוח, עמוד השדרה היציב שלו לא יישבר.
עמוד שדרה איתן מאפשר לאדם, לכל אורך חייו, לנצל את יכולותיו ולהשתמש בהן – כבר לא כבמנוף, כפי שהיה בילדותו ובנעוריו, אלא כבעוגן. עם הזיקנה (כן, אני אוהב להשתמש בביטוי זה – נשמע לי מגונה להציג את עצמי כ"אזרחית ותיקה" או כבת "גיל הזהב") האבדות של כולנו מתרבות; הן נעשות משמעותיות יותר, כבדות יותר מאשר בעבר, והידיעה, שיותר ויותר אנשים סביבנו ימותו, "יצאו מכלל שימוש" מנטלית, ואף אנחנו נאבד מיכולותינו הפיזיות נעשית ודאית. עמוד שדרה איתן, פירושו בזיקנה, יכולת להתמודד עם מוגבלויות פיזיות, עם מחלות קשות ואף עם התכיפות הגדלה של מחלות "קלות" והקושי להיפטר מהן במהירות, עם איבוד הדרגתי של כוח, גמישות, סיבולת לב-ריאה וקואורדינציה, כמו גם עם היחלשות החושים. ואולי – ובעיקר הדבר חשוב אצל אנשים מחוננים – הזיקנה מחייבת להתמודד גם עם היחלשות הזיכרון, עם האתגר שבלימוד תחום חדש או העמקה של תחום ידע קיים. התמודדות כזאת אינה אפשרית כאשר החוסן הנפשי רעוע.
ועדיין לא הזכרנו את העובדה, שיכולות רגשיות טובות, שמשמשות לבניית עמוד השדרה הרגשי, חשובות עד-מאוד לבניית מעגל תמיכה של חברים. נכון הדבר, שקל יותר להתחבר עם אנשים חדשים בילדות, או אפילו בנעורים. אבל היכולת הזאת קיימת לכל אורך החיים. בדידות נחשבת ל"מחלה" הקשה ביותר של האדם הזקן בחברה המערבית. זו צרה שניתן לצמצם אותה מאוד כאשר לאדם המבוגר יש "מה להציע" לחברת אנשים צעירים ממנו. הילדה המחוננת, שהיתה לנערה מחוננת חזקת אופי, נערה שיודעת "לתת כתף" לחברותיה ולחבריה, תגדל להיות אשה שרבים ירצו בחברתה בשל אופיה כמו גם בשל יכולותיה. האשה הזאת תשמור על עמוד השדרה החסון שלה גם כאשר תזדקן, גם כאשר תאבד אט-אט את בני-דורה, וגם אם היא-עצמה כבר לא תהיה מהירה כבעבר, או תסבול כאבים פה ושם. "זקנת השבט", מושג שהוא מקובל ונפוץ בחברות שאנו רגילים לכנותן "פרימיטיביות", קיים גם אצלנו. נושאות אותו בגאווה נשים, שעמוד השדרה הרגשי שלהן נבנה בד-בבד עם בניית היכולות הקוגניטיביות שלהן, ועם התקדמותן בתחומי מקצועותיהן. הידיעה, שהיציבות שלהן איתנה, לאחר שכבר "ראו הכול" ו"חוו הכול", נותנת כוח לסובבים אותן, ואף תקווה לימים טובים יותר.
מקורות
מילר, א. (1992). הדרמה של הילד המחונן : והחיפוש אחר העצמי האמיתי מגרמנית: יהודית גולדברג. תל אביב: דביר.
Skolnick, J. F. (2023). Understanding, Supporting, and Advocating for your Twice Exceptional Child. New York: TarcherPerigee.
