לִדְלוֹת מַרְגָּלִיּוֹת מִמַּעֲמַקֵּי הַתְּהוֹמִים
ד"ר מרים אבנרי-כהן | 10/1/2025 | הרשמו כמנויים
בְּעֵת אֲשֶׁר יַרְגִּישׁ הָאָדָם נְפִילָה
יָשִׂים אֶל לִבּוֹ שֶׁמִּמַּעֲמַקֵּי הַתְּהוֹמִים
הוּא צָרִיךְ לִדְלוֹת מַרְגָּלִיּוֹת יְקָרוֹת
וְיָשׁוּב וְיַעֲלֶה,
וִיחַדֵּשׁ כּוֹחוֹ בִּגְבוּרָה וְשַׁלְוָה,
לְאוֹר עוֹלָם,
עוֹד בְּיֶתֶר שְׂאֵת מִיְּמֵי קֶדֶם.
הרב קוק, שמונה קבצים קי"ב.
עיניים בורקות, לחיים סמוקות, שיער מתולתל וארוך, שמלת שיפון דקיקה וצנועה שמחמיאה לגזרה הגבעולית שלה. תהילה נכנסה לקליניקה בצעדים קלילים ושובל מתוק בריח הבושם שלה התפשט באוויר. תענוג להיות פרח צעיר ומלבלב כזה, חשבתי לעצמי ברגע של געגוע לימי העלומים שחמקו ממני מהר מדי.
תהילה הציגה את עצמה וסיפרה על אודות לימודיה האקדמיים בתחום המוסיקה ועל שירותה הצבאי כקצינה, ואז אמרה בגילוי לב: "ניגש ישר לעניין: אני רוצה להתחתן ויוצאת לדייטים, אך בכל פעם שמישהו מוצא חן בעיני ואנחנו מגיעים לפגישה החמישית-שישית, אני חוטפת התקף חרדה תוך כדי פגישה: זיעה קרה, קוצר נשימה, סחרחורת, תחושת עילפון. בפעם הראשונה והשנייה חשבתי שזה מקרי, בפעם השלישית הבנתי שיש לי בעיה".
תהילה גדלה בבית שומר מצוות, בת בכורה במשפחה בת חמישה ילדים. אביה, רופא במקצועו, היה פחות נוכח בחייה - אדם עסוק ושקט שהעריך הישגים ומצוינות. אמה, שעבדה שנים רבות כמנהלת בית ספר, הייתה דמות חמה אך תובענית. "לא תמצאי שום שלדים בארון של המשפחה שלי. אחלה משפחה, גאה בהם ואוהבת אותם" אומרת תהילה בחיוך.
אני מנסה לגשש בעדינות, להבין מדוע דווקא בסיטואציה של דייטים היא חוותה לראשונה בחייה התקפי חרדה, אך תהילה אינה מעוניינת בכיוון הזה.
"מקווה שאת מבינה" תהילה אומרת לי בהתנצלות "אני ממש לא הטיפוס שמגיע לטיפול פסיכולוגי, אין לי עניין בחפירות. קראתי על התקפי חרדה והבנתי ש-CBT (טיפול התנהגותי-קוגניטיבי) הוא קצר וקולע, זה בדיוק מה שאני רוצה: ת'כלס. תני לי כלים כדי שהחרדה לא תתפוס אותי שוב חסרת אונים".
אמנם אני תוהה מה עומד מאחורי הופעת ההתקפים הללו בהקשר של דייטים, אך בוחרת לתת אמון בכך שתהילה יודעת בדיוק מה היא צריכה. אולי יהיה די במתן כלים פשוטים כדי לאפשר לה להגיע בטוחה יותר למצבים מהסוג הזה.
תהילה מגיעה למפגשים בהתמדה ומתרגלת במהלך השבוע את הכלים שאני מציגה לה. כעבור כמה פגישות אני מסבירה לה שמיצינו את העבודה, וכדי שנדע האם הכלים הללו עוזרים לה ברגע האמת, עליה לחזור ולצאת לדייטים. אנו מסכמות שנשוב להתראות כשמתחיל להתחמם קשר עם בחור.
הרגע הזה מגיע. בוקר אחד תהילה משאירה לי הודעה נרגשת בוואטסאפ: "אני חייבת להיפגש איתך, רוני מוצא חן בעיני ואני מרגישה שזה הדדי. צריכה להתכונן לבאות". תהילה מגיעה ואינה מוכנה לסטות כהוא-זה מהכלים שתרגלה: שיטות שונות של הרגעה גופנית, שינוי במיקוד הקשב ומיינדפולנס. היא יוצאת מלאת תקווה לצלוח בגבורה את מחסום הפגישה החמישית.
כעבור כמה ימים אני מקבלת ממנה הודעת וואטסאפ בקול חנוק: "זה לא הלך. כלום לא עזר". כשאנו נפגשות היא מספרת לי שהדייט עבר כמעט בשלום. בתחילה הייתה לחוצה והרגישה על סף התקף חרדה, אך עשתה את כל הדברים שתרגלה והצליחה לווסת את המתח. בהדרגה שכחה לגמרי את החשש מהתקף חרדה. היא נרגעה והיה לה טוב.
הכל התרסק בסוף הערב, כשרוני החזיר אותה הביתה. רגע לפני שירדה מהרכב הוא הזמין אותה לצאת ליום של טיול משותף. התקף החרדה הגיע בפתאומיות, ודבר לא הצליח לעצור בעדו. תהילה ישבה ברכב קפואה ומשותקת. מזיעה, נושמת בכבדות, לא מסוגלת לדבר או לזוז. היא לא זוכרת מה רוני ניסה לעשות, רק שישב איתה שם עד שלבסוף, כדרכם של התקפי חרדה – הסערה שככה מעצמה. היא הצליחה איך-שהוא לצאת מהרכב ומבלי לומר שלום רצה הביתה. רוני ניסה להתקשר שוב ושוב, אך היא סיננה אותו.
כעת תהילה יושבת מולי מכווצת כמו כדור, ברכיה משוכות חזק לחזה והיא אומרת בשקט: "כל הכלים שתרגלנו, הם לא עובדים ברגע האמת". היא מנסה לחנוק בכי. אני מציעה לה לשכב על הספה, מעמעמת את האורות בחדר ומביאה לה שמיכה נעימה. תהילה נשכבת, מסתובבת ומפנה אלי את גבה, מתחילה לבכות בשקט. כשהבכי נרגע לאיטו, אני שואלת:
"תהילה, מה יקרה אם היחסים שלך עם רוני יעמיקו?"
"זה לא יהיה טוב", היא עונה בלחש. אני לא רואה את פניה, אך הקול שלה שבור וחשוף. זו תהילה אחרת.
"למה זה לא יהיה טוב?"
"כי אני לא ראויה לו".
"למה את חושבת שאת לא ראויה לו?"
"לא מגיע לו לקבל בחורה כמוני".
תהילה מתיישבת ומזדקפת, נבהלת ממה שאמרה. אני מרגישה את האמביוולנטיות שלה, הרצון לשתף ומנגד הפחד שאוחז בה. "תהילה, מה דעתך לכתוב עכשיו את כל מה שעולה בך? תכתבי לעצמך, ואם בסוף הפגישה תרצי, תשאירי לי לקרוא. אם לא – תקחי את זה, תקרעי, תשרפי, מה שתמצאי לנכון".
אני מגישה לה דף ועט והיא כותבת בקדחתנות. כשהיא מסיימת היא מקפלת שני עמודים ומגישה לי אותם. "עוד רגע אתחרט על זה" היא אומרת וממהרת לצאת.
מושלמת
"בבית שלנו," כך כתבה תהילה, "היו שני סוגי ילדים – מוצלחים, וכאלה שעושים צרות. אני שמרתי היטב על מקומי בקבוצה הראשונה. הייתי הנערה ה'מושלמת'. דוסית, מצטיינת בלימודים, מקובלת חברתית, עוזרת בבית, מדריכה ב'בני עקיבא', מתנדבת ב'קו לחיים'. אין מקום שלא בלטתי בו לטובה: במשפחה, בסניף, בביה"ס. כולם ידעו שאני ערכית, אחראית, הראשונה שמתנדבת, אחת שאפשר לסמוך עליה.
בפעם הראשונה שנחשפתי לסרטון פורנוגרפי, זה קרה לגמרי באקראי. משהו קפץ לי פתאום בנייד, הרגשתי גועל ולא הבנתי למה אנשים צופים בדברים הדוחים האלה. אבל איכשהו התחלתי להסתקרן. לאט לאט מצאתי את עצמי שוחה עמוק בבוץ הטובעני הזה. מכתה יא' ועד שהתגייסתי לצבא, חוויתי שנים של אשמה ובושה. בחוץ אני תהילה הנערצת, הצנועה והחסודה, ובפנים – גועל נפש.
איכשהו, בטירונות, זה נקטע, נגמר. הלם היציאה מהבית, התנאים המאתגרים פיזית, ואחר כך האינטנסיביות של השירות – כל זה עזר לי לשים לזה סוף. היום אני מסתובבת עם סינון חזק בטלפון. לא אכפת לי שהוא חוסם על הדרך גם דברים טובים, העיקר לא לחזור לימים האפלים הללו.
אז בעצם כבר כמה שנים אני בכלל לא צופה בתכנים כאלה. אבל אני מוכתמת, אי אפשר למחוק מראות שנספגו בתוכי. איזה בחור דתי טוב ירצה בחורה שנראית זכה ותמימה מבחוץ אבל מלוכלכת מבפנים? יש סודות שאם מספרים אותם - אז הכל אבוד, ואם לא מספרים אותם - זו מעילה באמון. מילא נער שנופל באתרים כאלה, עוד אפשר להבין, אבל נערה? מישהו יכול לתאר לעצמו דבר כזה? בכל פעם שבחור מתחיל למצוא חן בעיני, מגיע הרגע הזה שבו אני מסתכלת עליו ומצטמררת: 'מה היית חושב עלי אם היית יודע?'. אני מדמיינת איך לספר לו. אולי: 'נעים מאוד, אני תהילה, ואגב, צפיתי בפורנו במשך שנים'?".
אני קוראת בכאב את הדברים שתהילה כתבה ומבינה שהתקפי החרדה שלה מהדהדים בושה ואשמה. כל הכלים מווסתי החרדה שתרגלנו לא יסייעו לה - עד שתתחיל לחוש שהיא ראויה. כדי להגיע לכך, עלינו להתיר בעדינות את חוטי הסבך של הבושה והאשמה.
בושה ואשמה
אנו חווים בושה כאשר מעשה לא ראוי שעשינו נחשף לעיני זולתנו, או אפילו כשאנו מדמיינים שמעשינו ייוודעו לאחרים. האינסטינקט הראשוני שהבושה מעוררת בנו הוא להתחבא או לברוח, ובמובן מסוים זה מה שקרה לתהילה בדייטים: כשהעניינים החלו להתחמם, הבושה הציפה אותה וגרמה לה להתנתק מן הכאן והעכשיו דרך התקף חרדה. אשמה, לעומת זאת, אינה תלויה בשאלה מה יאמרו אחרים. אשמה היא קולו של המצפון, ושלא כמו הבושה אי אפשר להתחבא מפניה. זה מה שקרה לתהילה בין הדייטים, כשחשה שאינה ראויה באופן כללי. השילוב בין האשמה לבושה גרם לתהילה סבל רב.
הרב יונתן זקס עומד על הבדל משמעותי בין אשמה לבושה, ובכך מבהיר מדוע היהדות היא תרבות של אשמה ואינה תרבות של בושה.[i] הבושה צמודה לאדם החש בה; האשמה צמודה למעשה. הבושה דומה לכתם בל-יימחה בעור. האשמה, לעומת זאת, יוצרת הבחנה ברורה בין המעשה הלא ראוי לבין האדם שעשה אותו. המעשה היה רע, אך העושה נשאר, עקרונית, שלם. היהדות היא דת של תקווה, וטקסי התשובה מעידים על תקווה זו: האדם אינו נידון לשאת עמו אל קברו את שגיאותיו - בכוחו לחזור בתשובה.
בעקבות כך, ההשפעות הפסיכולוגיות של האשמה והבושה שונות זו מזו: הבושה עלולה לשתק, להוביל להתכנסות, הסתרה וייאוש, משום שהאדם חש שהוא פגום. כך הרגישה תהילה: היא לא רק 'עשתה משהו רע', אלא חשה 'מקולקלת'. הבושה יצרה בקרבה חלוקה בינארית של העולם בין אנשים 'טהורים' (כמו הבחורים הטובים שהכירה) לעומת אנשים 'מוכתמים' (כמוה). האשמה, לעומת זאת, מסוגלת להניע לשינוי כיוון שהיא ממוקדת במעשים ולא בזהות, מאפשרת לנו לחוש צער וחרטה ולהבין שהמעשה שעשינו אינו תואם את האדם שאנו רוצים להיות. כך מתעורר דחף לפעולה ולתיקון.
תהילה אמנם הזהירה אותי בפגישתנו הראשונה שהיא "לא מעוניינת בחפירות", אולם לבסוף הגיעה מרצונה שלה להתבוננות בנערה שהייתה. בהדרגה הבינה עד כמה הפרפקציוניזם שלה, שהיה מלווה בניסיונות נואשים להוכיח שהיא טובה ומיוחדת מכולן, לא אפשר לה להיות משוחררת ואותנטית. הפחד לאכזב וליפול ממעמדה הרם היה בן לוויה קבוע, שיצר בה דריכות מתמדת. הצפייה בתכנים הפוגעניים הייתה עבורה סוג של מפלט, מרדנות שלא העזה לבטא בחוץ וגם דרך לפורקן המתח האדיר שהצטבר בה. ההבנות הללו חלחלו אט אט לליבה וריככו מעט את תחושות האשמה והבושה. אולם הפחד ממה שצפוי לה בקשר הזוגי - נותר בעינו.
למחוק או להתחדש?
ערב אחד תהילה הגיעה לפגישה נסערת. "היה לי דייט אתמול" אמרה בקול חנוק. "דייט שישי עם יוני. סיפרתי לך עליו. הוא ממש מוצא חן בעיני, בחור חכם וגברי כזה, אבל גם עדין. נעים לי איתו. ישבנו בבית קפה בממילא ואז הוא הציע שנצעד יחד לכיוון הכותל. חיכיתי להתקף חרדה, אך הוא לא הגיע. כשצעדנו בחזרה מהכותל הוא אמר לי פתאום בביישנות כזו: "תהילה, אני כל כך שמח שנפגשנו, אין לך מושג". בן רגע עלה בי גל של בחילה. הוא לא יודע שאני מרמה אותו. קול צעק מתוכי: 'את יודעת מה ראית בעבר. הוא בחיים לא היה מתקרב אלייך אם היה יודע'.
"ומה עשית?" שאלתי.
"רציתי לרוץ ולברוח. הרגשתי את ההתקף מגיע. אמנם הצלחתי לעצור את החרדה, אבל מהרגע הזה התנתקתי מיוני לחלוטין. ראיתי שהוא נפגע, לא הבין למה הגבתי בקור כזה לגילוי הלב שלו. חזרתי הביתה ולא הצלחתי להירדם. החלטתי לספר לו. כתבתי לו את הסיפור, ממש כמו שכתבתי לך, שידע. בהתחלה הוא לא הגיב, אחר כך שאל אותי כל מיני שאלות. התכתבנו עד שתיים בלילה. הבוקר הוא שלח לי הודעה מוקלטת "תהילה, אמנם הפתעת אותי, לא ציפיתי לשמוע ממך דבר כזה. אבל אשמח להמשיך להיפגש".
תהילה בוכה.
"איך היית רוצה להרגיש?" שאלתי אותה.
"אני רוצה להרגיש טהורה וראויה".
"ומה יכול לעזור לך להרגיש כך?"
תהילה נאנחת "זה יקרה רק אם אצליח למחוק את מה שהיה, ולא יישארו עקבות בזיכרון. הלוואי שהיה אפשר לעשות טיפול כזה שיאתחל לי מחדש את המוח, אולי טיפול בהלם חשמלי, משהו שימחק את מה שראיתי, ולא אזכור שצפיתי בדברים כאלה. הכל יתפוגג".
עכשיו גם אני נאנחת, מהססת אם לשתף את תהילה במחשבותיי ולבסוף מחליטה שיש בכך טעם. "במובן מסוים, תהילה, לפחות בעיני, מזל שאין טיפול כזה למחיקת העבר. הנפילה שלך, הכאב שחווית, הכמיהה העזה לתיקון, התשובה – כל אלה הופכים אותך לאדם רגיש ומיוחד כל כך. הלוואי שתצליחי לראות את עצמך כמו שאני רואה אותך. בעיני את ראויה גם מבלי שתמחקי את מה שהיה. אין צורך למחוק, רק לבנות גשר בין תהילה המתבגרת שנפלה לבין התהילה שאת היום".
תהילה מעקמת את שפתיה בעגמומיות "איך בדיוק בונים את הגשר הזה?"
"האמת שאני לא יודעת, תהילה. אבל מאמינה שנגלה את זה יחד".
לאחר כמה רגעים של שתיקה, אני בוחרת לזרום עם האסוציאציה המוזרה שמתעוררת בתודעתי, ומתחילה לדבר עם תהילה על מקווה טהרה.
"תהילה, אמנם חזרת בתשובה והשארת את הדברים מאחוריך, אבל נדמה לי שאת זקוקה לטקס כלשהו שיציין את ההתחדשות שלך. לא במקרה אישה הולכת למקווה לראשונה בחייה ערב חתונתה: היא נטהרת ונולדת מחדש. אולי במקום הכמיהה שלך להלם חשמלי שיאתחל לך את הזיכרון, תתחילי לדמיין איך טקס הטבילה במקווה בערב חתונתך יאפשר לך להתחיל מחדש?"
הרהרתי במקווה ובקשר שלו לתקווה והתחדשות. המקווה הוא מערכת מורכבת של חיבור בין מי גשמים או מעיינות שנקוו ונאספו יחד. כשהאדם טובל במקווה, עליו לוודא שכל גופו מכוסה במים ללא חציצה, שאין חלק כלשהוא שנשאר 'בחוץ'. ההתחדשות אינה מכוונת רק לחלקים היפים שבנו, אנו מחויבים להביא את כל מה שיש בנו אל תוך מי המקווה המטהרים. כדי שהטבילה תהא כשרה אין לאחוז בדבר: עלינו לתת לעצמנו לצלול אל תוך המים ולהיות מוקפים בהם. יש בכך אומץ, וויתור על שליטה. הטהרה דורשת מאיתנו לשמוט לרגע את כול עצמיותנו, גם את הנרטיב שאימצנו על עצמנו (למשל - 'אני לא ראויה', 'אני מקולקלת'), ולשקוע לחלוטין אל תוך אפשרות של התחדשות.
תהילה מצאה עניין במטאפורה של המקווה. היא החלה להאמין ברעיון שטהרה אפשרית – לא כמחיקת העבר, אלא כהתחדשות.[ii] לאט לאט תהילה הבוגרת שישבה מולי הצליחה לגלות חמלה כלפי תהילה הנערה שנפלה מתוך מצוקה, מתח ובלבול. משהו בסיפור הפנימי שלה התגמש: הכתם לא נעלם, אך איבד את כוחו להגדיר אותה. במקום סיפור על בחורה מוכתמת, היא החלה לספר סיפור של תקווה והתחדשות, על בחורה שהצליחה להיחלץ מהתהום – ולבנות את עצמה מחדש בצורה אותנטית יותר.
השינוי שחל בתהילה מילא אותי בשמחה, אך חשתי שההבנה שלה את הנפילה שלה ואת עצמה עדיין אינה שלמה. קיוויתי שיום אחד תגיע בכוחות עצמה להבנה רוחנית מעמיקה יותר, כזו הבאה לידי ביטוי במילותיו של הרב ראובן ששון:[iii]
כל איש ישראל צריך לדעת, שגם אם נפל אין סוף נפילות, הנשמה שלו חצובה מהיכלות עליונים, היא סוג אחר לגמרי של 'חומר' וכל נפילה גופנית לא תוכל לפגום בה. על דרך משל, אוכל מקולקל יכול לפגום במאכלים אם יתערבב איתם, אבל לא יוכל לפגום במנגינה מופלאה, כי היא שייכת למימד אחר. כך גם בנפש האדם, הטוב שבאדם, הגרעין העצמי שלו, הוא סוג אחר לגמרי של חומר...כמו שמן זית, שלא מתערבב עם שאר נוזלים, כך עצמיות האדם שלמה ומזוככת, מובדלת באופן מוחלט מכל החסרונות והפגמים.
[i] Sacks, J. (2003). Essays on Ethics: A weekly reading of the Jewish Bible. Maggid Books.
[ii] ממילותיו של ישעיהו הנביא "לֹא יֵבֹשׁוּ קוָֹי" אנו לומדים כי גם כאשר האדם פָּשַׁע, אם יצליח לקוות אל ה', התקווה תסייע לו להתמודד עם הבושה ולפעול לתיקון. הרמח"ל מלמד כי פעולת התקווה מאפשרת לאדם שכשל למשוך אליו קוו ישר המחבר בין האפלה שבה הוא שרוי לבין נקודה של אור. למעשה התקווה היא הגשר שבין הבושה המתלווה לנפילה לבין האומץ לצעוד קדימה לעבר האדם שאנו רוצה להיות.
[iii] ששון, 2024, עמ' 19-20.
