הקדמה לספר השקרים הגדול שלי | רוית קיי
רוית קיי | 9/1/2025 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
ספר זה אני כותב על ערש דווי. אני כבר לא יכול לשרת את עצמי ומטפלים בי כמו תינוק, אך ראשי צלול ויש לי זמן לחשוב, להרהר ולחלום. את כל חיי חייתי בווליום גבוה, נע ונד בעולם ולא עוצר לרגע. עכשיו שאני דואב וגופי בוגד בי, אני מרגיש מועקה כבדה; השקרים והסודות של חיי רצים במוחי, מכבידים עלי, כאבן ריחיים על צווארי, גוררים אותי איתם למטה. כל חיי שכנעתי את עצמי שעדיף שקר לבן על פני האמת לטובת כולם, ונעתי בן ההכרח לשקר מתוקף תפקידי, ובין ההנאה לשקר גם כשלא צריך. הכרתי פעם אישה שכישפה אותי. היא טענה שהיא מתקשרת ואמרה לי שלאשתי אין לי בעיה לשקר כי היא כמו מדבר, אבל לשקר לילדי מייסר אותי. היא קראה אותי, נגעה בבטן הרכה שלי, אך מהר מאוד תיניתי איתה אהבים ולמחרת דבריה נשכחו מליבי. הבטחתי לבני שכשאגיע לגיל 50 אגלה לו את האמת, והנה היום אני כבר בן 85 ואת האמת לא גיליתי לו. הוא אמר לי פעם שהוא לא מאמין לי לשום דבר; אפילו כשאני אומר שאני הולך לזרוק את הזבל הוא בודק אם אני דובר אמת. שמעתי את בתי השנייה מדברת עם אשתי ואומרת לה שאם אני אומר שהיום יום שלישי היא בודקת בעיתון. דבריה הכאיבו לי מאוד באותו הרגע. תהיתי מדוע אשתי שתקה כל השנים ואם היא יודעת, אבל המחשבות חלפו מהר כמו העננים בשמים ואני שבתי לסורי, משקר ומבלף או סתם מתרץ. כבר לא ידעתי אחרת. חייתי חיי נוחיות ומותרות, חיים מלאים, ומעניינים וסוערים, משקיט את מצפוני בכוסית וויסקי שנהגתי לשתות לפני לכתי לישון שנת צהריים.
את הספר כתבתי במיטתי. הופתעתי איך כל השקרים והסודות עלו וצפו, תבעו ממני לפרטם בלי לייפות או לטשטש. כתבתי אחוז תזזית, לא ישנתי ולא אכלתי. בתוך חודש ימים, ביום הולדתי ה-85, סיימתי לכתוב. ספר עב כרס, ספר חיי.
אני מקווה שאשתי ובנותיי יסלחו לי ומתנצל מראש בפני מי שיפגע שיקרא את ספרי, בפרט בפני נכדיי, שחשבו שהכירו אותי, העריצו אותי ורצו להיות כמוני, אבל אני מקווה שהם יבינו שלא יכולתי אחרת. עכשיו אני יכול לנוח על משכבי בשלום.
