פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
לא פה ולא שם

לא פה ולא שם

פרופ. עמיה ליבליך | 16/4/2012 | הרשמו כמנויים


בחופשת הפסח הזדמן לי פעמיים, לגמרי במקרה, עיון מעמיק בחיי פליטים ומהגרים, הבורחים מארצם, ממצב מלחמה או עוני ורעב, ונמצאים בלימבו שבין עולמם ההרוס מאחור, והעולם אליו הם חולמים להגיע, כשגבולות ושומריהם הכל-יכולים מפרידים ביניהם. סביב הגבולות הללו נוצרת תרבות של עקורים, החיים בהמתנה, בניכור, חליפות בתקווה ובייאוש, חולמים על המעבר הנכסף ומתכננים את חדירתם אל עולם העושר והאושר. מעברו השני של הגבול, אם הצליחו במעבר, גן העדן אינו מחכה להם. הפליטים הזרים אינם מתקבלים בברכה, ומאבקם אינו תם מעבר לגבול. גם אנו בארץ מכירים היטב את התופעות הללו, כולנו יודעים על 'ילדי העובדים הזרים' או על 'מסתנני עבודה' למיניהם. הטובים בינינו גם פעילים למענם בדרכים שונות. אולם, שתי הדוגמאות האמנותיות שבהן נתקלתי לא עוסקות בנו אלא במעברי גבול באירופה.
סיפרה המצוין והקשה של מרי נדיאי, סופרת אפריקאית מצליחה הכותבת בצרפתית נקרא "שלוש נשים חזקות" (כתר 2012). הוא מציג שלוש נובלות על נשים אפריקאיות מסנגל (מדינה שזכתה בעצמאותה מצרפת בשנת 1960) וחייהן על הגבול בין שתי התרבויות - זו של ארצן במערב אפריקה וזו של צרפת. הגיבורה הראשונה, עורכת דין במקצועה, הצליחה במאמצים קשים לבסס את חייה בצרפת (אולי כמו הסופרת), אך נקראת על ידי אביה הגס לשוב לסנגל כדי להגן על אחיה, שרצח את אשתו השלישית של אביו. השנייה היא אישה אצילית שהצליחה להגיע בסנגל למעמד של מורה מכובדת בתיכון, אך בעקבות שידולי בעלה היגרה לצרפת, ונתקלה במחסום הקליטה. חייה התרוקנו מתוכן, וזהותה מתערערת לגמרי בארץ החדשה, שאיננה רוצה בה. רק השלישית היא "בלתי חוקית" ואיננה מצליחה במעבר. גורלה בסנגל הוא הקשה משל השלוש, כשבעקבות התאלמנותה היא נקלעת לזנות על מנת להרוויח את הכסף הדרוש לקניית דרכון ולמימון המסע, נאנסת ונשדדת ובסופו של דבר מוצאת את מותה במקלט של מסורבי הגירה כמותה בטרם הגיעה אל היבשת הנחשקת. בשלוש הנובלות הטראגיות הגיבורות מגלות אופי חזק, אם כי נסיבות חייהן ובעיקר הגברים הקרובים להן, מדלדלים את כוחותיהן. הגברים בסיפורים מפחידים (מתוך שהם עצמם מפוחדים), אלימים וחסרי מעצורים. בשניים מהסיפורים מביאה התלקחות היצרים שלהם למעשי רצח או תקיפה חסרי שחר, מה שמגלם את קריסת הנורמות המוסריות והמסורות החברתיות שהחזיקו את הקהילות האפריקניות לפני שהתפוררו. הטרגדיה של הנהירה האנושית מארצות של עוני, בורות ומלחמה אל העולם הלבן והמתקדם מוצגת כאן בכל חריפותה ובאמצעים ספרותיים מעולים.
עודני מעכלת את הספר הזה, ומה שהוא אומר גם על הבעיה הישראלית בנושא, והנה נקלעתי להקרנה של הסרט "רגל אחת באויר" של הבימאי האגדי תיאו אנגלופולוס, אשר נהרג בתאונת דרכים לפני זמן קצר. סרט זה מתרחש בעיר גבול בין יוון ואלבניה, בתקופה שמלחמות ואי שקט מזעזעים את האיזור עד עיראק, תורכיה ואירן. בסיפור הסוריאליסטי המצולם בגאונות ממש, העיר המושלגת מלאה בערב רב של פליטים - נשים, גברים, זקנים וילדים, הממתינים להיכנס, לא ברור לאן, לא ברור מדוע, ולא כמה גבולות עליהם לחצות כדי להגיע ליעדם. הרמת רגל מעבר לקו הגבול היא התנועה האחרונה האפשרית, ושומרי הגבול הקפדניים משגיחים משני עבריו שלא תורד הרגל ללא רשות. בתוך קהילות העקורים שוררת אלימות בין הקבוצות האתניות השונות ובתוכן. ביניהם מסתתר שר לשעבר בממשלה היוונית שנעלם לפני שנים רבות, ומצא דווקא שם קיום וזהות אחרים, או שמא אין זה הוא כלל... בסרט זה, שבו מככבים מרצ'לו מאסטרויאני וז'אן מורו, מופיעה גם התמונה המוכרת של חתונה משני צידי הנהר, כאשר החתן והכלה רק רואים זה את זו מרחוק, עד שאולי אחד מהם יסתנן לעבר השני, ואולי ישלם על ההסתננות בחייו. התמונה של אלפי אנשים החיים בקרונות רכבת ישנים העומדים על הפסים מזכירה את מחנות הריכוז 'שלנו' - מראה מזעזע בשבוע זה של יום השואה.
הלכתי הביתה בליל החמסין התל אביבי הראשון, ובין חוויות הסרט והספר חשבתי בלבי כמה תודות אני חייבת - ואף אתם הקוראים - על קיומנו המסודר והבטוח. וגם תהיתי כיצד אפשר לעזור, ואפילו מעט, לאלה שמזלם לא שפר כשלנו.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

שמו המלא של המקום הוא 'המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב' אך חובבי האמנות מכירים אותו בשם הרחוב עליו הוא...
כשהיינו ילדות בירושלים, חשבה אמנו שהליכה לים, האור, האויר והמים שהוא מציע ומספק בשפע, הם מתכון לבריאות...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ענבל רולרענבל רולר23/4/2012

עמיה - תודה על פוסט מאלף! וכן - אפשר לעזור. ראשית שילוב החומרים התרבותיים בו מרתק , מה גם שאני בעיצומה של קריאת ספרה של נדיאי - שהוא כל כך קשה אך כלכך "מדבר" ..מענין שקיבלתי אותו ממישהי שחשבה שיענין אותי בגלל פעילותי ב"מרק לוינסקי" - קבוצה הפועלת לחלוקת מזון יומיומית לפליטים הזנוחים בגינת לוינסקי בתל-אביב, וכן דאגה להיבטים נוספים של רווחתם. כפסיכולוגית אני מוצאת בנתינה הקונקרטית, המיידית והראשונית כלכך שמאפשרת הפעילות הזו חוויה משלימה לאיכויות הסימבוליות והנפשיות של הנוכחות עם מטופלי בחדר הטיפולים. ..וכן - בגינת לוינסקי יש חויה חזקה של לא פה-לא שם-לא בשום מקום. חויה לא פשוטה ומדירת שינה. מציעה לך לבוא להתרשם - ואם יתאים לך לקחת חלק - אף חד פעמי - בחוויה הזו. מצרפת קישור לדף הקבוצה בפייסבוק : https://www.facebook.com/soup4lewinski . ושוב תודה על המאמר המרתק והחיבורי שבו. ענבל רולר

dvora ashkenazidvora ashkenazi22/4/2012

לא פה ולא שם. חשובת שאדם החי בארץ בה נולד לא יוכל להבין מה חווה אדם שעזב מולדת.
הספרות והקקולנוע מעבירים את החוויות ולרגע אנחנו יכולים להבין, להיות במקום שלהם,
ואז חוזרים למציאות.
תודה על המאמר המעניין

טל לויטל לוי16/4/2012

נהנתי. כמו תמיד נהנתי לקרוא את הפוסט, וכמו תמיד מעורר מחשבה.
קראתי את הספר שלוש נשים חזקות, בהחלט ספר קשה ומצויין. הגיבורה בנובלה השלישית, למרות שהיא סובלת סבל רב, נתנה לי תחושה של כח, של מציאת החופש והאני הפנימי. היא אינה מתה במקלט של מסורבי ההגירה, היא מתה בריצה בדרך לחופש, גופה הרצוץ לא מצליח לעבור את הגדר כמו חבריה, אבל מותה הוא מתוך חרות גמורה.
דוקא הסיפור הזה, על אף הקושי והסבל העצום שהוא מתאר מותיר איזה דוק של אופטמיות.