ולמרות זאת יש משהו שנאנח

עלון פסיכולוגיה עברית | 25/2/2024 | הרשמו כמנויים

הזמן ממשיך לנוע, וגם אנחנו בתנועה. לכאורה. במקביל המועקה בחזה התמקמה וקנתה שביתה. היא שם כל הזמן. היא כל כך שם, שלפעמים היא כמעט לא מורגשת. הלב פועם – והיא שם, הצחוק מתגלגל – והיא שם, בישיבת הצוות דיון ער – והיא שם, עם הילדים אחר הצהריים בגן המשחקים – והיא שם. ברגעי ריקות או שיעמום, היא שם קצת יותר, עוברת מהרקע אל קדמת הבמה, משתחווה, לוחשת: הם עוד שם! כשאת מתקלחת במים חמים או מתמתחת מתחת לשמיכה החמה – הם עוד שם, כשאתה בכל זאת מזמין כרטיסים להצגה או קורא ספר להנאתך – בסלון אחר עוד משפחה של חייל יושבת שבעה. הלחישה מהדהדת במרחב הפנימי, רגע לפני המחשבה הבאה, מותירה רישום, מזמינה אנחה. הזמן ממשיך לנוע, וגם אנחנו בתנועה. והמועקה.

השבוע באתרנו, ממשיכים בתנועה, עם המועקה ומתוכה, עם מאמרים מקצועיים חדשים, ספרים וטורים:

מבין הסרטים הישראליים על הלם קרב בולט בייחודו הסרט של ארי פולמן 'ואלס עם באשיר', ייחודו הוא בטכניקת האנימציה הייחודית שלו – טכניקת הנפשה, ובהיותו בתפר של דוקו-מלחמה ודוקו-תרפיה. הסרט מתייחס לשני חלומות (של הגיבור וחברו), לתהליכי שכחה והיזכרות, במובנם החיובי והשלילי, ומייצר תהליך היזכרות של הגיבור (המפיק ארי פולמן) בטראומת טבח, תהליך שמלווה על ידי פסיכולוג. מתקיימת שמירה על מרחק הקירבה אל הטראומה, שניתן לגיבור ולקהל לעמוד בהם. במאמרה המעניין עוסקת רות נצר בחשיבותה וייחודה של החלימה באשמה מוסרית פוסט טראומטית, באשמה קולקטיבית, ובאופן בו הקולנוע מהווה סוכן ריפוי לטראומה.

כיצד להתייחס לתוקפנות והיעדר תוקפנות אצל ילדים עדינים? האם תוקפנות הינה כוח הרסני ומפרק או בונה ושומר? מאמרו של דביר הולצמן דן בתוקפנות ככוח אנושי על מרכיביו השונים, בשימוש התאוריה הפסיכואנליטית ודוגמאות קליניות. הבנת הסוגיות מסייעת להתאמת גישה יישומית והתערבות, מצד ההורים או בחדר הטיפול. באופן ספציפי, המאמר דן בקשר בין תוקפנות לחרדה, בין השאר על רקע מגורים באיזורים ביטחוניים מאוימים.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

במדור הספרים נתוודע לספרה החדש של האנליטיקאית קלאודיה אידן – 'צדה האחר של הצעקה'. מדוע לנסות לכתוב על הדממה? גם אם היא "רועשת" בדרכה? הרי היא מייצגת את ההופכי של הדיבור. הפסיכואנליזה נשענת דווקא על הדיבור, ודרכו היא חותרת להגיע לעצם, לגלעינו של הסימפטום. היה זה הכרח לנסות ללמוד את הנושא, כי הייתה זאת אחת הדרכים לשבור את הדממה, שהפכה למעין עצם מוצקה בגופה של המחברת. חקירת נושא זה משמעה כניסה לשדה הדחפים, ומובן שהסוגייה מעלה שאלה קשה: כיצד להתייחס לממד המאופיין בכך שלרוב אין בו מילים, אפילו אם משתיקים או גורמים לעצמנו להשתיק מחשבה או דעה מסוימת.

בפסיכובלוגיה -

ד"ר רחל קואסטל בטור חדש בבלוג שלה, על כתות, המשיכה האנושית להשתייכות ועל המרחק (הקצר) בין אוטופיה לדיסטופיה. "כמסגרת חשיבה ופרשנות, פסיכואנליזה היא הכת שלי בדיוק בגלל הסבילות ללא-ידוע, לאי בהירות, בהבנה שאין ידיעה שלמה אך בכל זאת יש מנוע חיפוש (גם אם הוא מכפיל עוד יותר את התסבוכת), שאין הכחדה של סימפטומים אך יש התמרה, שאין דיבור נכון או לא נכון, אך יש דיבור מקל, ושהעולם הכי טוב – הוא מספיק טוב, או כמו שהבינה דמותו הדפוקה והקרועה של ג'ק ניקולסון בחוכמה גדולה - הכי טוב שיש, ושהוא, כידוע, תמיד במרחק הוצאה להורג אחת מאוטופיה".

וד"ר יצחק בנימיני כותב על טרנספרנס שבדיעבד לקבוצה ומביא תאור אישי היסטורי של התפתחות הסמינר הפסיכופוליטי והפסיכותמטי "רק (לא) אחד: על האחד הקבוצתי והקבוצה האחדית - דיון פסיכומתמטי".

Photo by Sofia Rotaru on Unsplash