עֲבוֹדַת האבל וַאֲבוֹדַת המלנכוליה - סבך הפסיכואנליטי במושגי ובפוליטי | יצחק בנימיני
ד"ר יצחק בנימיני | 14/2/2024 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
הרצאת הכתב מאת יצחק בנימיני במכון הצרפתי תל אביב, בפתח הסמינר ה-18 לפילוסופיה קונטיננטלית שמוקדש לקריאה ב״אבל ומלנכוליה״ מאת זיגמונד פרויד, יום ו׳ 17 בפברואר 2023, במבואה ערב חורבן מדינת ישראל.
"חידת הנטייה לאובדנות..."(זיגמונד פרויד, "אבל ומלנכוליה")
*
הכתב, גם הנוכחי, אינו התמה או הדרך אל התמה, אלא החיפוש אחר הדרך. וגם החיפוש אינו מושג.
*
כיצד להביא לפניכם מבוא למעשה הקריאה ב״אבל ומלנכוליה״ של זיגמונד פרויד?
ונשאל, על כן, באופן מבואי מהו ה-מבוא? האם ה-מבוא ל-מבנה שוכן במבנה או שוכן באות היחס ל- ?
המבוא האם הוא זה שבכניסה, קודם למבנה עצמו, ועדיין לא חלק מהמבנה, ומכין אותנו לכניסה אך עדיין לא חלק מהמבנה? האם המבוא כ-הוֹל כבר נמצא בתוך המבנה ולא רק משרתו, אלא מכניס אותנו למבניות עצמה של המבנה? למהות המבנית של המבנה (באשר ההול ממפה את הדירה כולה, דרך השלוחות לחדרים השונים, הוא מעין העתק אבסטרקטי של הדירה)? מהי אותה ביאה של המבואה מבחינת תוכנה תחת יחסה המבני אל המבניות?
האם, אם כן, המבוא לכתוב הוא מבואה בראשוניותה המפשטת את הדרך לתוך הכתוב או בראשוניותה מפגינה כבר את המבניות ההרמנויטית שבה נתון הכתוב (מבניות יחסי הפנים בתוך הכתוב ויחסי הפנים-חוץ עם הכותבים-הקוראים).
*
הנחתנו היא שגם אם המבואה אינה חלק מהבית, והיא רק קודמת לבית, עדיין גם במיקומה החיצוני, היא מבטאת משהו מקיומו של הביתי, משהו מהביתי כבר שוכן בה, באופן אולי רטרואקטיבי, מעצם היותה המובאה של הבית הספציפי הזה.
תוצר של הבנה זו הוא ההכרה שמבוא, כדי שיקדים את הבית, וכדי שיביא את הנכנס אל הבית, יש לו גם צורך שלא להיות פנימי באופן שנספג כולו. גם אם הוא פנימי עליו להיות מרחב עצמאי כמו ההול שאינו עדיין הבית. זהו חלל שאין בו ממש מהמגורים (פרט למגורי מפתח-הדירה שממוקמים במתלה ממוסמר על הקיר). ועוד שהמבוא לא יכיל את תוכני הבית אל רק ירמוז לנעשה בבית.
כך גם המבוא הנוכחי. כדי שיהיה מבוא הוא בכניסה לכתב של פרויד אבל אינו תיאור של המסה עצמה. הוא פונה אל החיבור ומנסה לדלות את הגיונו הפנימי במה שהחיבור מחולל (לעצמו). כלומר להציג את מעשה הכתב של החיבור. לא מה החיבור טוען אלא אופן התקיימותו ככתב שטוען. להלן על אותו אופן.
*
המבוא מובא למעשה-הקריאה, של כל מעשה קריאה באשר-הוא ומעשה הקריאה הפרטיקולרי הזה שמתמיד בלוגיקה הכללית של מעשה-הקריאה של הכתב באשר-הוא. לוגיקה פנימית לכתב עצמו ועבור עצמו ולמען עצמו (ואחרי כן, ורק אחרי כן ומתוך כך, למעננו כקוראים).
הלוגיקה של הכתב עצמו שלמען עצמו ומתוך עצמו בבלתי תלות הקורא ואף בבגידה בלתי תלויה מהכותב, כבגידה בו בכותב, אבל שהיא גם כבגידה בלתי תלויה בו, כי הכתב למען עצמו.
הכתב עצמו באמצעות התמה שהוא מפגין למען עצמו הוא מייסד את רגע הסגירות בין התמה לבין סודו, ואז מרחב הסגירות יבוא לפתחנו כקוראים. ואז התמה תחת סד-הכתב תבטא עבורנו את סוד (אי) הינתנותו לפירוש.
*
האניגמה מצויה בלב החיבור שלנו, החידה שדוחפת את הכתוב: מדוע מתאבד אדם? מדוע המלנכולי מתאבד? מדוע השקיעה בתוך אבלות, מתוך השקיעה לתוך האובדן ולא בריחה מהאובדן, ומדוע עצם הבריחה מהאובדן חושפת את הסובייקט אל המוות. החידה היא לא המוות אלא חוסר האפשרות להתמודד עם האובדן (חוסר האפשרות להתמודד עם חוסר המגע עם המוות דרך חווית האובדן שמכסה על נגש המוות), גם חוסר האפשרות של האבלות שבכל זאת מתממשת. האבלות היא התנגדות למוות ולאובדן אשר עצם פעולת ההתנגדות מחוללת את ההשתחררות הזאת, וזו גם אנגימה כיצד ההתנגדות מצליחה להאפיל על עצמה דווקא בגלל הדחף שבה.
והמענה לאניגמה עצמה אינו שהוא לא יכול להיות קשור מבחינת מהות הכתוב לעצם חוסר האפשרות להתמודד עם האובייקט האבוד. הפתרון הוא בתימה שמייצר הכתוב בין המלנכולי לאבל, הבחנה שהיא עצמה, לא שהיא מלאכותית, אבל ההצמדה של שני המצבים חושפת את הכתוב אל שיחתו הפנימית עם עצמו ועם צורות החידה שהתמה קשורה גם להפגן היחסים בין הדרגות הללו:
- התמה עצמה (היות תמה זו חידה פנימית של הכתב עם עצמו ועם הכותב-קורא).
- התמה של המושא (היותו של המושא זו חידה).
- התמה של המושא האבוד (היותו אבוד זו חידה).
- האניגמה של היחס אל האובייקט האבוד (חידת היחס).
- האניגמה של פעולות האבל והמלנכוליה (חידות אי הפשר הנפשי וחידות היחס בין האבל למלנכוליה).
- הכתב כסיבוב אניגמטי לעצמו לאור אירועי ההיסטוריה הלא מוזכרים, ואי המען לעצמו של האניגמות שהוזכרו לעיל.
*
וכך במעשה הקריאה במסה הנוכחת מולנו אנו נתקלים בתמה של אובדן המושא. אלא שהאובדן הזה של המושא אינו רק (ובכך כבר ההול משרת את הדירה) זה שאובד. אלא מה שאובד הוא מושא. כלומר ממהותו של המושא שהוא אובד או אבוד או יאבד או אף יתאבד.
ומהי התמה? היא כתמה זו ששולחת אותנו לעצם המפגש הקריאתי שלנו עם הכתוב כמושא אבוד. אבל כאן הקיפול כפול ומכופל. כי לא רק שהתמה כאן רומזת למבניות היחסים הפנימיים בכתב וליחסים ההרמנויטיים. הרי שהתמה כאן הספציפית נושאת על עצמה את כובד התימתיות. שהיא התמה כמושא עבורנו כקוראים אשר מתקיימים אל מולה כמושא אובדני:
התמה היא סודו הפנימי של הכתב בבינו לבין עצמו, בסוד שגם נסתר מהכותב וגם מהקורא. ומה שנחשף אינו הסוד ואינה התמה אלא ציר המפגש בין הקורא לתמה הוא שנחשף. וכך גם האובייקט. כמושא הוא תמיד אבוד-זולתי עבורנו, אבל אנחנו במפגש עם סוד ההתגלות של המושא האובדני עבורנו.
*
המשחק הפרפורמטיבי הוא של ההיצג המסתי אשר לפנינו כקוראים את סוד פנימיותו של הכתב במפגשו עם התמה המרכזית שלו. הכתב מדלג על סודו שלו, על אפלתו הפנימית, ומדבר ישירות אלינו על תמה.
דרך התמה שהיא כשלעצמה מושא אבוד שחורג מאובדיתיותו מובאת רמיזה למפגשו של הקורא עם אותה מסה. זהו היצג שלמעשה בממד מתרבה-גבוה יותר של שדה-הממד הוא היצג ליחס הפנים-פסיכואנליטי כמשל לפנים-פוליטי ולפנים-מושגי, ובמיוחד לקריסות המשבר שלהם.
כשם שהמסה בהחזקתה את התמה בכלל ואת התמה בפרט (גם כהיצג מבני של התמה הכללית) של המושא כאבוד, כך כיצירה פסיכואנליטית היא מספרת לנו משל על הפנים-פסיכואנליטי. ואז הפנים-פסיכואנליטי הזה רומז על משברים פנימיים בתוך הפוליטיקה וההרמנויטיקה והפילוסופיה.
מה שהתמה הפנימית של המסה מחזיקה הוא עניין המושא האבוד. זאת מתוך שאנחנו בקריאה מאזינים לשיחה הסמויה של הכתב עם עצמו ביחס לאותה תמה.
אין אנו קוראים במישרין אלא נוכחים בעת השיחה הסודית הזו. והפנים-שיח חושף את התהומות המבניים של הכתב עם עצמו. תהומות שיש להם רמיזה לתהומות שבתוכם הכתב רוטט. רוטט את התמה.
הרטט הזה של התמה הפנימית מכוון להפגנים תמתיים שהם גם בסוד השיח של הכתב עם עצמו: אודות משבר המושג או משבר הטרנספרנס או משבר ההבנה.
*
מכאן שלא ניתן לְאָדֵשׁ את השיחה של החיבור הפרוידיאני עצמו בתוכו עם עצמיותו עם השאלה הפנימית שלו בין שתי אפשרויות הקריאה, אפשרות עבודת האבל ואפשרות אבודת המלנכוליה, כהשלך הרמנויטי פנימי לתימת אובדן המושא, בתוך אובדנו של התימתי עצמו כחלק משיחת הכתב עם עצמו.
ואם אכן המבוא לקריאה במסה אינו רק תקדים מסביר לתכניה שטרנסצנדנטיים למילים בתוך הפיתול שבין קריאה-כתיבה, אזי הוא פעולת הקריאה (קריאת מה שנכתב כנכתב), כהדהוד הקריאה הפנימית, באופן שהמסה קוראת את עצמה, מרגע שנכתבה, בהרמנויטיקה-עצמית (בהיותו של כל כתב, באשר-הוא, שמרגע שנברא קורא את עצמו ומפרש את עצמו ומציע לקורא את הרמנויטיקת הקריאה שלו עצמה מעצם מלאכת הקריאה שהכתב מחולל לעצמו).
*
הכיצד בכלל ננוע בתוך אי-נחת זה הנרמז מתוך התמות של המסה על אובדן ולידתו של הזולת מחדש מתוך הזיקות האפשריות לאותו אובדן של הזולת או המושא או המובן? אנו נעים בתוך פלונטר זה שבו המסה מציבה את אי המובן בהנגש עם אי ההינתנות של המושא הזיקתי. הכיצד? הביטוי של אי ההינתנות של המושא הזולתי מבוטא באמצעות אי המובן המלנכולי, גם זה שבשורש עבודת האבל.
מכאן שאנחנו נעים בין אי-הנחת במפגש שבין האפשרות של המובן לְדַבֵּר את האי-אפשרות של המושא האבוד ואי אפשרות לְדַבֵּר את האפשרות של הזולת האבוד.
כיצד, אם כן, נבוא לקרוא את המסה מדברת את עצמה ומדברת לנו אודות אפשרות הכתיבה מחדש אותה דרכנו, אובדים בתוך אובדנה להבין את עצם הזיקה לזולת שתמיד הוא אבוד עבורנו בדרך כזו או אחרת, מהיותו מושא, מהיותו זה ששם-עצמו ככפוף לזיקה שלנו כלפיו.
אגב כך, ההלחם שלנו ל"אבודת" מלנכוליה, אין משמעו נוצר רק בתוך הנפילה למסמן "אובדן" אלא משמר גם את העבודה, אלא זו עבודה שיש בה מהאובדן, לא במובן של התייחסות לאובדן, בכפוף להטען הפרוידיאני של הנפילה הזו, אלא במובן של עבודה של השדה היקומי של האובדן (כאילו האובדן ישות עצמאית בלי קשר לסובייקט או לאובייקט בעולם, כמו למשל ישות החטא הפאוליני).
*
שיוצג נתון. ״אבל ומלנכוליה״ נחשבה ונכתבה במהלך השנים 1915-1914 ופורסמה בשנת 1917, כלומר בתוך סד התאריכים 1918-1914 של מלחמת העולם הראשונה. אלה רגעים טקסטואליים בתוך ההיסטוריה, רגעים שנושאים חותמות של משבר אשר מניעות את סובייקטיביות האבלות וסובייקטיביות המלנכוליה ובמיוחד את מה שביניהן, מרחב הביניים של המלנכוליה שמניעה את האבלות ולהיפך את (חוסר) האבלות שמניעה את המלנכולי.
אלה חותמות המשבר של האובדן, של האבדה הניטרלית כביכול אבל גם של כאב איבוד המושאים האהובים, ואף של תהום האובדן-כשלעצמו (אובדן ללא סובייקט שכואב את אובדנו, אולי כהצרנה חריפה של המלנכולי), או תהום הסובייקט-כשלעצמו (באובדנו את עצם חסר האובדן שיהא אובייקט להיאבד למען האובדן) או תהום קיומו של האובייקט-כשלעצמו (בלא סובייקט להכיר בו ועל כן האובייקט מת). אם פרויד מדבר את צילו של האובייקט שנופל על הסובייקט, הרי שיש גם מן הצל שללא אובייקט, ללא מקור המתייצג.
כפלי האובדנים הללו והתהומים הנפערים ביניהם נרשמו בצרות-צרורות של פילוסופיה או שמא אנטיסופיה ב-fin de siècle מפרידריך ניטשה ועד לודוויג ויטגנשטיין והלאה-הלאה אודות משבר הייצוג הקנטיאני (ברישום הביטוי הזה ישנו כפל משמעות אפשרי שמחזיק בתוך הקיפול את המשמעות: המילה ״קנטיאני״ פונה אל המילה ״משבר״ וקנטיאני גם פונה אל המילה ״ייצוג״, בהחזקה של הביטוי כולו ב״בין לבין״ משבר/ייצוג, שם משתרבבת הקנטיאניות שהולידה את צאצאיה כמורדים כנגדה). אודות משבר ייצוג האובייקט, משבר הייצוג של עצם האובדן בכלל ואובדן האובייקט-מושא בפרט, עם אובדן הזיקה הישירה אל המושא, המפונטזת-כממשית אליו, אל ה-Ding בין אם הוא חפץ דומם או הזולת שלי, בין אם הוא לעצמו-an-sich בין אם לאו.
וכנגד ובתוך הכפירה הפילוסופית הזו פרויד מביא לנו מתוך המשבר את האתיקה הפסיכואנליטית אודות זיקת המושא, זיקת המושא האבוד, זיקת האובדן ללא מושא, זיקת המושא שאיבד ממושאיותו. צורות שונות של הפגני אובדן לאובייקט. אבל אתיקה של זיקה.
*
המשבר שהמסה ״אבל ומלנכוליה״ מדבררת למעשה משובר בין שלושה חותמות ראשיים של משבר, כאשר עצם השבירה ביניהם היא שמאחדת אותה למשבר אחד, שבו כל שבר מהדהד את זולתו, הפוליטי את המושגי את הסובייקטי - ובכיוונים ההופכיים. ואף על פי שהפסיכואנליזה מציעה את אתיקת הזיקה שלה, עדיין האתיקה לכודה בתוך הגיון החותמות הללו.
החותמות הם של הפוליטי-חברתי (הקריסה של אירופה לתוך עצמה בתוך המלחמה תוך כדי הצמדת העולם לקריסת העצמי הזה), של הפילוסופי-מושגי (הקריסה של המושגיות והלוגיות והשפה לתוך עצמן בתוך המטפסיכולוגיה, עם ובלי להדהד את קריסת המושגיות הפילוסופית או המשגת הקריסתיות הפילוסופית), של הפסיכואנליטי-סובייקטי (הקריסה של הטרנספרנס לתוך עצמו בתוך העבודה הפסיכואנליטית שנתקלת בגבול של עצמה, גבול הלא-מודע הזולתי-זיקתי).
שלוש קריסות שהמתח בין האבל ובין המלנכוליה (לא כניגוד אלא כתפעול הדדי ביניהן, בבחינת מאבחנות יחד את הסובייקט המתאבל בתוך המלנכוליה והמתאבד בתוך האבלות), מפגין עצמו דרך פרויד שרושם אותו במסה של ״אבל ומלנכוליה״.
זהו המחבר שהוא מעין בובה לרוח-המשבר ההיסטורי-פסיכואנליטי-מושגי ואשר בשמו רושם את אופק הסובייקט של אותו משבר, אופק ההיפעלויות האפשריות שלו, גבולות הגזרה של הסובייקט, הסובייקט באשר הוא סובייקט, באשר הוא ניצב אל מול האובדן המתמיד, אל מול היותו חסר את אופק ההבנה והפעולה אל מול אובדן זה.
מרכז הכובד במסה הוא קשירה סמויה בין שלושת החותמות הללו, למשבר אחד, משבר אשר נפתח אל ההרמנויטיקה שלנו כקוראים, בין אם אנו נתונים לקריאת-אבל או לקריאת-מלנכוליה, לקריאה שהרמנויטיקה של אובדן מאפשרת את קפיצת האמונה לתוך הכתוב וחילוץ ההבנה עבורנו, או לקריאה שבה האובדן מחסל כל אפשרות של הרמנויטיקה, אלא השהייה אינסופית בתוך בינת האי-בינה. אבל שתי קריאות אלה, אינן שני קטבים מנוגדים אלא עובדים זה עם זה, זה לצד זה, מתוך שהמשבר ההיסטורי-מושגי-סובייקטי מחזיק אותם יחד לאופק קריאה שתמיד הוא גם אבוד וגם מאפשר את הבנת עצם המשבר (כנקודת המגוז של היחס בין שתי צורות קריאה אלה).
*
חותם משבר אירופה של מלחמת העולם הראשונה, אותה אירופה ש-ex-port את דכאון ה(נ)צרות שלה. אחרי שהעולם, ש-colonized וסופג את מערביות הערכים הליברליים של הסובייקט המערבי, נאלץ אותו עולם לספוג in-port את משברי הדיסוננס האירופאי, משבר המדעיזם האירופאי, משבר האירופאיות המדעיסטית, אם נוכל להשתעשע לא רק עם האבלות של פרויד אלא גם עם אחיו ליהודיות הנאורה על סף ייאוש, אדמונד הוסרל.
זו האירופאיות שהמשבר שהיא חווה הוא בין היתר משבר האפשרות להתאבל על אובדן האל ואובדן האובייקט-כשלעצמו, משבר הסובייקט בניסיונו להשיג את הזולת דרך האובדן המתמיד שלו כזולתי שלי ואת האובדנות דרך הזולת שאינו משועבד לאובדן ונוכחותו כאן ועכשיו מעבר לכל הפשטה פילוסופית.
דיסוננס הסובייקט המשתחרר ממועקות הזולת, הסובייקט של החירות שדרכו להשיג זאת היא ה-a של ה-poria בבחינת ה-לא של ה-דרך כ-aporia. אבל זו לא רק a של שלילה אלא כזו האות שמסדירה את הדרך בהיותה בלתי סדורה, כאשר הסובייקט רוצה להשיג את דרכו, את דרכו הבלתי דרוכה, דרך הזולת, דרך אובדן הזולת, שהוא הרישום מחדש של הזולת הזה, בין שתי אפשרויות של זיקת העצמי אל הזולת: מגע האבל ונתק המלנכוליה.
*
המסה של פרויד היא שמציבה בפנינו את סבך השאלות של אותו סובייקט חירות שמשיג את חירותו וחירות הזולת תוך התעלמות מרצונו של הזולת בכבוד ובהכרה שלא דרך החירות האישית. מסה אשר מכיוונה הפוליטי והפסיכואנליטי מציבה לנו, סובייקטי החירות, מראה אודות תהליכי הנפש שלנו ברגעי המשבר הפוליטי בנוכחות השבר בישראליות, בגרעינה כישראליות האחת. מתה הישראליות.
הספיגה שנעשתה בקרב ציבורים פנים ישראליים שממוקמים מחוץ לישראליות האחת-לשעבר מתמרדת עתה ומציבה עצמה כקוטב שמקיא את הערכים שאותו סובייקט ישראלי של החירות ביקש להציב במרכב-במרכז הווייתו הפוליטית. התגובה הפרוידיאנית של אותו סובייקט נעה בין המתח של אבל ומלנכוליה. גם מתוך שהמאניה מבצבצת לה כפתרון מלנכולי עסיסי.
מאניה שהגריסה הישראלית העכשווית שלה גלומה בצל העליז כביכול של הלאומן הלא יאומן בזחיחותו, כל כולו צל פנימי למלנכוליה חמוצה עצמית ושל אותה מלנכוליה ונהדפת ומוטלת על השמאלן ה״בוגדן״ שאינו משרת מספיק את פרויקט הכיבוש, כיבוש הפנים, מהפלסטיני ועד לישראלי עצמו.
אז מה יש במסתו של פרויד בכדי להאיר את המשבר העכשווי בפוליטיות הישראלית? לשם כך מוצעת הבנה פנים פסיכואנליטית ומשם תנועה אל הפוליטי. לא שהפוליטי הוא חיצוני לפרוצדורת ההוויה במובנה הפסיכואנליטי. זאת מכיוון שהפוליטי הוא המסילה שפרוצדורת ההוויה (כלומר פרוצדורה להסדרת ההוויה) מתקדמת בה. השיח הפסיכואנליטי אינו אלא הסדרה פוליטית של התודעה עם הבלתי ידוע לה (כולל חוסר ההכרה בהיותה תודעה וחוסר ההכרה בהיותה שורה במרחב הבלתי ידוע).
*
החיבור הזה של פרויד הוא כתב מוזר בתוך קורפוס כתבים מוזר כשלעצמו. פרויד החליט לאסוף את עצמו אחת ולתמיד כמו שעשה בניסיון הדון קיחוטי הקודם של ״המתווה לפסיכולוגיה מדעית״ (Entwurf משנת 1895), בחיבור שמהווה את בסיס המפנה הפסיכואנליטי דרך נטישתו. דרך כישלונו. כישלון מושגי שמהווה את בסיס העבודה הפסיכואנליטית. בתוך מהומת המלחמה והבנים בחזית ביקש פרויד להתמיד את המושגי ולארגן את הידע התיאורטי שלו בסדרה של תריסר חיבורים, שחיבור הולדתם היה כבר נתון להתאבדות, של חלקם לפחות, באח הבוער של זיגמונד ומרתה למען חימום ביתם.
מהתריסר ניצלו באש שבעה וניצלו בדפוס חמישה. האש אבל לא הספיקה לאכול את מה שנשלח לפרנצי במכתב וכך התגלה חיבור אבוד על הטרנספרנס. חמשת הניצולים מפגינים את עבודתו המושגית של פרויד כאשר המושגיות והקליניות רודפות זו את זו וכך אחת מייסדת ממש את רעותה.
יתרה מכך, הייסוד עצמו הוא בשורש החשיבה המטאפיזית לגבי היחס בין שדה המושג לשדה הממשות הקלינית.
*
״אבל ומלנכוליה״ אבל מתמקם אחרת בתוך החמישייה הנאצלת הזו. בכל ארבעת החיבורים האחרים: ״הלא-מודע״, ״ההדחקה״, ״דחפים וגורלותיהם״, ״השלמה מטפסיכולוגית לתורת החלום״, הרדיפה ההדדית בין המושגיות לבין הקליניות נשמרת ובמיוחד ההדדיות הזו. ואילו ב״אבל ומלנכוליה״ אין עבודה מושגית במובן הישיר סביב מושגים כמו אבל-Trauer או מלנכוליה-Melancholie.
אך היכן המשבר המושגי שדיברנו אותו קודם לכן? זהו משבר ברמת ממד עליון יותר, לא במושג כזה או אחר, אלא בהפגן היחס של הסובייקט הפסיכואנליטי עם המרחב הטיפולי שלו, ושאלת הגאולה אל מול האובדן. אין זה שלב שבו הפסיכואנליזה מורה על כישלונה, אבל הכישלון שהנפילה לתוכה היא מתמדת. ״הוכחה״ לכך נובעת מתוך ההכרה שהסובייקטים של המלנכוליה והאבל בקריאה מדוקדקת של המסה אינם שני ניגודים ואפילו לא שני צדדים של אותה מטבע. הם אותו צד באותו מטבע, אבל אולי מטבע בצורת טבעת מוביאוס לאקאניאני.
*
מה שהמסה מציבה הוא את גרעין העבודה האנליטית בתוך הקפל הטופולוגי שלה של קישלון האנליזה כמסלול העבודה האנליטית: הכישלון בהתייחס לריפוי כמו הכישלון שבהתייחס לאובדן ומרחב המלנכוליה בגרעין פנימי אשר מניע מאבודת המלנכוליה אל עבודת האבל. הפסיכואנליזה היא אותו קישלון.
אולי כותרת ההרצאה הייתה צריכה לעבור עוד גלגול: אבודת האבל (אגב השימוש של פרויד בקטגוריה של "עבודת המלנכוליה" כהדהוד אירוני ל"עבודת האבל"). מכיוון שהאבל כעבודה מחזיק את הלוגיקה המלנכולית כעובדה ואת האיבוד בתוך האובדן ואת אבודת המלנכוליה שלה ומבצע בה עבודה לאבודה או שמא אבודה לאבודה. וכך הלאה עבודת האבל יכולה להתפרש כסדרה לא אינסופית של אבודות-מלנכוליה אחת על השנייה אשר לאט לאט מאפשרות את שחרור הסובייקט מלפיתת האובייקט המת.
תהליך זה יכול להביא לפתחנו את מצביות עבודת הקריאה או אבודת הקריאה שלנו בכתב או אבודת האנליזה הפרוידיאנית, שבה אין הלחם סופי של האנליזה בתוך השלמה או שילומים למציאות, אלא תהליך איטי של אבודת אבל עם האובדן, מתוך שמה שאבוד הוא מגע הקשר עם האובדן עצמו, עם יכולת הזיקה אליו. ומתוך שפרויד מציג לנו את אפשרויותיה של הזיקה לחתור לעצמה מסלול בתוך ערפל זה.
