לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
בין אז לעכשיו: על פגיעה בנשים במרחב הציבורי

בין אז לעכשיו: על פגיעה בנשים במרחב הציבורי

ד"ר חנה דויד | 27/8/2023 | הרשמו כמנויים

"האישי הוא הפוליטי" ((Hanisch, 2006 [1969] היא סיסמה שליוותה את הגל השני של הפמיניזם מראשיתו (ראו האוסף של שתיים מאמהות גל זה, פיירסטון וקודט [[Firestone & Koedt, 1970. על פי האנציקלופדיה היהודית – המכלול (2023) היגד זה

[...] הפך למטבע לשון נפוץ. "האישי הוא הפוליטי" מדגיש את ההשפעה של מבנים חברתיים ופוליטיים על הניסיון האישי. מצבים שנחשבו כמצבים אישיים, למשל יחסים בין בני זוג, מושפעים ונקבעים על בסיס נורמות פוליטיות וחברתיות. נושאים שנחשבו כפרטיים ולכן לא מתאימים לדיון בעולם הציבורי, כמו אלימות במשפחה וכדומה – הם נושאים שהתנועה הפמיניסטית דורשת שיתקיים בגינם דיון ציבורי והכרעות בתחום הפוליטי.

בעוד שהטיעון "האישי הוא הפוליטי" סתר את משנתו של ג'ון לוק (Locke, 1680) , אבי תפיסת הפילוסופית המודרנית של הפרדה בין המרחב הפרטי לציבורי באופן כללי, הרי הדוגמה שמביא המכלול (2023) לסתירה היא מתחום היחסים הבין-אישיים, כאלהם שנחשבו במשך רוב ההיסטוריה כ"פרטיים" – בין גברים לנשים. העובדה, שה"כללי" היה מרוחק מה"פרטי", דהיינו, ממה שקורה בבית, איפשרה במשך שנים רבות, ברוב מדינות העולם, גם עמוק לתוך המאה ה-20, את כפיפותם של נשים וילדים לגברים – בעיקר אבות ובעלים, אך גם אחים, סבים, דודים ואפילו בני משפחה רחוקים יותר.

לאחר הקדמה ארוכה זו, שהיא למעשה התנצלות (מיותרת, אני יודעת...) על שאני "מרשה לעצמי" להכניס לכאן את ה"אני", אמנה עתה שישה אירועים מחיי הבוגרים, לאורך חמישה עשורים מחיי, שבכולם חוויתי הטרדות מסוגים שונים, ולאחר מכן אספר על ההטרדה האחרונה, אותה חוויתי מספר ימים לפני יום הולדתי ה-71, שהותירה בי חותם קשה יותר מקודמותיה, אף על פי ש"אובייקטיבית" היא הסתכמה בכמה מלים ששמעתי מפי אדם שאיני מכירה. הנה האירועים – שהם כמובן רק מיני-מדגם.


- פרסומת -

  • בגיל 19, בעת שהייתי סטודנטית שנה ב למתמטיקה ולפיזיקה באוניברסיטה העברית בירושלים, הייתי האשה היחידה במעבדה לחשמל. בשל היעדר ציוד מספיק, כל זוג סטודנטים עבד על ניסוי אחר כל שבוע. בן הזוג שלי במעבדה היה בחור חמד, שלימים זכה בפרס ישראל, אבל להוותי נעדר במשך שבועות רבים מהלימודים: הוא היה גם מג"ד מילואים... מדריך המעבדה היה דוקטורנט צעיר, ישראלי "טיפוסי", שכבר בפעם הראשונה שראיתי אותו חשתי לא בנוח. בעוד שמדריך המעבדה בשנה א' היה פרופסור, עולה חדש מארה"ב, שלמזלי עדיין לא ידע עברית היטב ולכן קיבל הדרכת מעבדה, הרי המדריך בשנה ב' לא היה בעל נסיון רב, סביבת העבודה הגברית היתה עבורו כנראה המשך לשירותו הצבאי הקרבי, וייתכן שהוא לא העלה בדעתו, שהאשה היחידה במעבדה שלו היא נערה צעירה, בוגרת תיכון חרדי לבנות, שלא נבחנה כלל בבגרות בפיזיקה, והנסיון היחיד שלה במעבדה היה בשנה הקודמת, עם מדריך בעל נורמות התנהגות שלא היו מקובלות בישראל, אדם שהיה מוכן להסביר לכל מי שדיבר אנגלית – ולא היו הרבה כאלה במעבדה – שוב ושוב את מה שהיה צריך להסביר. לכן כשהתחילו הבדיחות השוביניסטיות, וגם הגסות – והן התחילו מייד בפעם הראשונה כשהידיים שלי רעדו ולא הצלחתי לחבר את החוטים כהלכה, והמשיכו כשהתחשמלתי, או כשחיפשתי חלק שהיה מונח לפני – אבל לא זיהיתי אותו, התחילו גם הצחוקים של "החבר'ה". המדריך ציפה ששאר הסטודנטים יצחקו מה"בדיחות" שלו, והם צחקו. זו היתה סביבת לימודים נוראה, אבל לא היה לי עם מי לדבר. כמובן שכאשר בן הזוג שלי למעבדה לא היה במילואים הוא עשה את העבודה – אני כבר איבדתי את שארית הביטחון העצמי שלי ובקושי העזתי לגעת במשהו.. פשוט הכנתי בבית את הדו"ח המקדים, כתבתי אחרי הניסוי את הדו"ח המסכם, ובמשך שלוש שעות המעבדה רק הסתכלתי... ה-85 שקיבלתי בשנה א במעבדה – זה לא היה ציון מדהים אבל אני הייתי מאושרת – הפך בשנה ב לציון הנמוך ביותר בכיתה, הציון המינימלי ל"עובר".
  • בגיל 40, בעת שהייתי בהליכי גירושין מאבי ילדי, נאלצתי, במסגרת ההליכים, להחתים אצל נוטריון קרוב משפחה שיערוב לכך, שאם אתבע מהגרוש לעתיד שלי כספים כלשהם בעתיד ובית המשפט יחייב אותו לשלם אותם, הערב יפצה את הגרוש-לעתיד במלוא הסכומים שהוא ישלם לי. אחי, הרב משה מרדכי ארנשטיין ז"ל, היה הערב, אך הוא התגורר בצפת, ובשל הדחיפות הגיע בטיסה – אז עוד היו טיסות מראש פינה לשדה דב – באחד מערבי החורף שבהם החשיך כבר בסביבות 5. קבעתי להיפגש עם אחי בתחנת האוטובוס שבכביש החוף, במרחק של כ-500 מטרים משדה התעופה, ומשם ללכת ביחד לנוטריון שברמת אביב ג, שהסכימה לקבל אותנו בערב. בעודי ממתינה מכונית עצרה לידי. חיכיתי שהנהג יפתח את החלון כדי לשאול איך מגיעים לאיזשהו מקום – הימים היו טרום הווייז – אבל הוא פתח את הדלת והזמין אותי בתנועת יד להיכנס פנימה. כאמור, זה היה ערב חורפי, שבו עמדתי לפגוש את אחי, הרב והדיין, והייתי מכוסה מכף רגל ועד ראש, אבל זה לא הרתיע את הנהג שחשב מה שחשב.
  • סביב גיל 50 זכורות לי מספר הטרדות דווקא מצד נשים. כולן עסקו בגוף שלי, חלקן בהתייחסות למה שאני אוכלת. למשל: מכרה מהאוניברסיטה שפגשה אותי בחדר הכושר של מועדון הספורט סקרה אותי מלמעלה עד למטה ופסקה: "אם הייתי נראית כמוך לא הייתי מגיעה לחדר הכושר". ידידת המשפחה אליה הגעתי  ל"על האש" ביום העצמאות הודיעה לכל המשתתפים בקול רם, לאחר שהסתכלה שוב ושוב בצלחת שלי: "ברור שחנה נראית כמו שהיא נראית. היא הרי לא אוכלת כלום". ואשת אקדמיה ידועה שחיתנה את בתה טרחה לבדוק את צלחת הקינוחים שלי, וכשהתכולה לא סיפקה אותה הודיעה לכל היושבים ליד השולחן: "חנה לא מרשה לעצמה לאכול יותר משני קינוחים. לא חבל? היא הרי יכולה לאכול כמה שהיא רוצה".
  • בגיל 60 עצרה לידי מכונית, בעודי צועדת בצהריים לעבר תחנת האוטובוס שליד רכבת ראשונים, עצרה לידי מכונית והנהג הוציא את ראשו מהחלון ושאל: "כמה"?
  • בגיל 65, לאחר שכמעט סיימתי את מסלול ההליכה שלי מראשון לציון לכניסה לרחובות ובחזרה, נעמדתי ליד הרמזור האחרון במסלול, כולי נוטפת זיעה, ושערי דבוק לקרקפתי.  הנהג שהגיע בשנייה שהרמזור התחלף ונאלץ לעצור צעק מהחלון: "איזה כוסית".
  • בגיל 68 שוב "זכיתי" להשפלה קבל קהל מאשה שהכרתי. הגעתי לאימון יוגה לבושה במכנסיים קצרים ובגופייה, וכדרכי, התחלתי את החימום מספר דקות לפני שהמדריכה הגיעה. באמצע החימום הגיעה אותה אשה, שלבושי לא מצא חן בעיניה, הביטה בי וצעקה: "רואים לך את הוואגינה".

האירועים האלה היו בהחלט משפילים, וההשפלה לא פוחתת גם אם "מסגבירים" לי ש"את צריכה להבין שזאת מחמאה" או ש"הן מדברות מקנאה". ההשפלה והכאב התעצמו במקרים בהם היה קהל ששתק: וכמעט בכל המקרים שתיארתי היה קהל. אבל כאמור, הם לא הותירו בי חותם בל יימחה.


- פרסומת -

עד הפעם האחרונה, ממנה לא התאוששתי.

יצאתי ב-6 בבוקר להליכה של כ-6 ק"מ, כאשר באמצע המסלול יש גינת מכשירים ובה אני מתעמלת בין 15 דקות (כשאני מאוד לחוצה בזמן) ל-30 (די נדיר...). כדרכי לבשתי שורטס וגופייה, שגם בהם אני ממש מזיעה כמובן. בדרך חזרה הביתה שמעתי לפתע קול: "היי, איך את לא מתביישת? גועל נפש איך שאת לבושה, זקנה כמוך". לא העזתי להסתכל לעבר הצועקת, פשוט התעלמתי והמשכתי ללכת. אני לא יודעת אם האשה מכירה אותי או יודעת מי אני, אבל זו בהחלט עליית מדרגה בביוש...

בן הזוג שלי אמר לי שאני צריכה להתחיל ללכת עם שורטס וגוזייה, לא גופייה. אני ממשיכה ללכת לבושה בדיוק כפי שהייתי לבושה אז – מעניין שבטורקיה המוסלמית פירסמו לאחרונה ראיון אתי, ואחת משלוש התמונות שלי שנכנסה לראיון היא בתנוחת יוגה – כשאני לבושה במכנסיים קצרים, הדוקים יותר מאלה שלבשתי כש"חטפתי" את השיימינג, וגוזייה (אפשר לראות בקישור  https://www.academia.edu/94606565/Interview_with_Hanna_David_on_being_the_educator_and_counselor_of_a_gifted_child_postpandemic). אבל את חדוות ההליכה איבדתי. אני מסתכלת כל הזמן ימינה ושמאלה, חוששת פן "לא אבוא טוב בעין" של עוד מישהו או מישהי, שמרגישה שמותר לנזוף, להעליב, לבזות או להשפיל על כל רקע ש"בא לה" – בייחוד על רקע של "צניעות" ערכי היהדות" או "מוסר".

חששות אלו שונים תכלית שינוי מהידיעה הברורה שליוותה אותי מאז גיל 5 בערך. ידעתי שאני צריכה להיזהר מהחושך.  התכוננתי לכך שכנראה אשמע הערות מגעילות – בילדותי היו אלה הערות בשל הופעתי – כתלמידת בית יעקב "זכיתי" לכינויים שהיו נפוצים בזמני, למשל: "תראו את האדוקה", כשהייתי עם אחי: "איזה חניוקים", ובקיץ, כשראו את זרועותי ואת שוקי: "סבון". כמובן ש"זכיתי" לחיכוכים "מקריים" באוטובוסים, דבר שקרה לכל נערה או אשה בת גילי, והיו גם נסיונות, למזלי לא מוצלחים, כמו בילדותי – של גבר שרצה שאכנס אתו לבית כנסת כדי "לבדוק אם אני יודעת את פרשת השבוע", או בנערותי – של מישהו שבקושי הכרתי, שניסה ללחוץ עלי להיפגש אתו במכונית שלו ולא במקום ציבורי. אבל כל הדברים האלה, שקרו לכל מי שאני מכירה, היו חוויות לא נעימות, אצל רבות הותירו משקעים קשים, וגם במגזרים בהם "שמרו את הכביסה המלוכלכת בפנים" הסכימו הכל שאכן, זוהי כביסה מלוכלכת.

מסתמנת מגמה, שהערות פוגעניות כלפי נשים – בעיקר נגד צורת הלבוש שלהן, אבל גם נגד התנהגויות מסוימות, במישור הציבורי, גם בנוכחותם של עדים, נכנסות יותר ויותר ל"נורמה". מאחר שבמקרים רבים יש עדים למעשים הללו הבה נחליט שאם אנחנו העדים – נשמיע קול. לפעמים זה המעט שאפשר לעשות.

מקורות

האנציקלופדיה היהודית – המכלול (2023). ראו: "האישי הוא הפוליטי" נדלה מ-   https://www.hamichlol.org.il

Firestone, S. & A. Koedt (Eds.), Notes from the Second Year: Women’s Liberation. 

Hanisch, C. (2006 [1969]. The Personal is Political. Retrieved from http://www.carolhanisch.org/CHwritings/PIP. html

Locke, J. (1680), Two Treatises of Government, Awnsham Churchill, פרק Second Treatise, section 77. Copyright 2015 Lonang Institute. Retrieved from https://lonang.com/wp-c...vernment.pdf

 


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: תיאורטיקנים והוגי דעות, מגדר, פוליטי, ביוגרפיה
קרן ירושלמי
קרן ירושלמי
עובדת סוציאלית
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
עינת מזרחי
עינת מזרחי
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, כפר סבא והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
עידן רוה
עידן רוה
פסיכולוג
מורשה לעסוק בהיפנוזה
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
משה נח-מטות
משה נח-מטות
פסיכולוג
כפר סבא והסביבה, פתח תקוה והסביבה
שרה שולומון
שרה שולומון
פסיכולוגית
כפר סבא והסביבה
מיכאל רוז
מיכאל רוז
עובד סוציאלי
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)

עוד בבלוג של ד"ר חנה דויד

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ד"ר חנה דוידד"ר חנה דויד27/8/2023

תודה!. שחר - לזה בדיוק ציפיתי. מי שמגיב כאן - אני בטוחה שלא ישתוק כשייתקל באירועים דומים. רק קול העדים יכול להתחרות בכל הקולות הרעים!

שחר אורשחר אור27/8/2023

תודה על הפוסט. זה פוסט שכולו אמת, כנות, פגיעות, וישירות.
המון תודה