חשבתי שקוראים לו אי תן / סיפור מאת תמי קויפמן

חברי הקהילה | 15/4/2012 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

איתן?

חשבתי שקוראים לו איתן. אבל לא ממש זכרתי. משהו בזיכרון הרעוע שלי זכר אותו אי תן

אי תן, אי תן מה הוא נתן לי ומה לקח?

האמת, האפשרות לחשוב עליו בלשון עבר מעצבנת אותי. כאילו שאני צריכה להביא אותו מאיזה מרחק של זמן או מקום, או לא מודע סורר, כאילו שבאמת הוא כל כך רחוק ממני , אז זהו, שלא. אי תן בשבילי נמצא בתוך התאים הכי קטנים שלי הכי סודיים, שם, במקום ההוא שאני זוכרת גם כשאני חצי ישנה וחצי ערה , שם הוא נח לו מחכה. מחכה. מחכה.

דרמה גדולה אתם חושבים? לא יודעת מה זה נקרא דרמה גדולה בשבילכם. שייקספיר? אולי התרחקתם יותר, סופוקלס? או איך קוראים לו ההוא?

תקשיבו, אני בסך הכל רואה אותו כאן, נינוח, על השטיח המלבני, מסתכל עלי. אי תן, ולרגע אני מסתכלת עליו בחזרה.

לא פשוט. לא פשוט בכלל המצב הזה שאני מסתכלת עליו בחזרה.

אני מחשבת במהירות את המרחק ביננו. מחשבת סיכויים מול סיכונים. מחשבת אפשרויות לתנועה. החדר סגור, חלונות מוגפים. פתח המילוט לא בטוח. גם הדלת בחוץ נעולה. תמיד אני יכולה לבקש שיפתחו לי.

נכון אי תן?

הנשימה שלי עמוקה מבקשת ממני מנוחה. אני מוכנה להרפות , עכשיו השאלה היא כמה הוא ירפה.

פרנואידית. את פרנואידית.

בבוקר הייתי בבאר יעקב.

בשבילים הפרנואידיים הסתובבו בבטחון שלא הותיר ספק שהאימה נותרה מחוץ לשער. לפחות עבורם. ועבורי? כמה קרוב אני יכולה להיות ולדעת שהשארתי את האימה מחוץ לשער?

כמה אי תן? אולי אתה יודע?

אני קשובה ומתבוננת. מציצה בחצי מבט בסביבה

השטיח עדין עומד במקומו.

יש משהו מרגיע במה שמעליו. השטיח נותן לי מנוחה , חה חה, חה...

אבל מה יש שם מתחת לשטיח?

אי תן? אתה כאן?

מי מאחורי ומי מצדדי הוא העומד! אני שומעת נקישות ילדות מתדפקות בלהט.

אחת שתיים שלוש, מי מאחורי ומי מצדדי הוא העומד!

אי תן אתה כאן?

לפנים משורת הדין אני מחליטה שאני מנתקת.

עכשיו.

מנתקת אותי

ממני

וזולגת לתוך השפע.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

חפצים מתחפשים מדברים איתי.

מסננים רעשים

אני נושמת את עצמי

לתוך מילים

מבט מהופנט אחד מרתק אותי לרגע

כמה רחוק צריך לראות כדי לראות? ואולי הכל כאן על השטיח. ומתחתיו?

אתה מסכים אי תן?

כוס התה שלי התקררה.

מדברים בחדשות שהשנה תהיה קשה. כלכלית. לא, בטחונית. שהיד קלה על ההדק. שהעולם מתקרב אל נקודת רתיחה.

אני ניגשת לקומקום. מרתיחה לי תה.

אין לי דברים חשובים להגיד.

אני חוזרת לשטיח. מתחילה להרגיש איתו נוח. הצצה מהירה. יהודה עמיחי, love poems. איזה מתנה נפלאה שטיח אחד מלבני יכול לספק? מפתיע עד כמה לא ראיתי אותך קודם. יהודה עמיחי, משורר נעורי.

השורות הקצרות מוליכות אותי

רחוק.

לכווץ, לכווץ, אני אומרת לי

רוקדת על חבל

דק

מרחקים.

עכשיו אני שקטה. השטיח שלי נקי. בזהירות אני מניחה את גופי ונשענת לאחור, ומציצה. אני ניגשת ומושיטה יד. בודקת אותך מקרוב.

איתן. אתה כאן.

איתן אתה כאן?