לטבוע בתוך עצמך | יפעת סאלם
יפעת סאלם | 23/5/2022 | 1,554 צפיות | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
את מתיישבת ומיד שוטף אותנו הדיבור, בזרם בלתי פוסק כמעט
לרגע נדמה לי שאינך משתהה אפילו לנשימה.
מה אני רוצה ממך? את מדברת... בשביל זה באת. אני רגילה לעזור למטופליי לשתף את אשר על ליבם, וזה מה שאת עושה.
לכאורה
רק לכאורה.
כי שטף הדיבור היום לא מאפשר להתחבר,
המילים חולפות על פנינו, מסחררות אותנו כברכבת הרים.
משהו מתהפך בבטן, אבל אין רגע להרגיש את זה, לעכל את שקורה בגוף. ובטח שאי אפשר לדבר.
אין לי אוויר.
אני מציעה לך לעצור רגע,
ואת מביטה בי כמו גילית בזה הרגע שאינך לבד בחדר:
-איך את מרגישה?
-כאילו הוצאת אותי עכשיו ממערבולת.
-כן, אני גם הרגשתי בתוך סחרור
-אמרתי הרבה דברים, ועכשיו אני לא זוכרת בכלל על מה דיברתי
- מילים יכולות לשמש אותנו לתקשורת, לחיבור רגשי, אבל עכשיו הן כנראה שירתו בדיוק את ההיפך, איכשהו
-לא הרגשתי כלום, רק דחיפות למלא את הפגישה.
-במשהו אחר
-אחר ממה?
-אחר! אחר ממה שקורה לי כשאני שותקת פה. זה מעיק וזה לא עוזר בכלל. חשבתי שהיום אני אדבר וזה יעזור.
-אז הגעת עם משימה, לא להרגיש מועקה.
-מועקה מילא, אני רגילה לזה. אבל כשאנחנו יושבות פה בשקט, ואת מסתכלת עליי עם כל האמפטיה הזו בעיניים, אני מרגישה עצב נוראי. ואני חושבת שאת בטח חושבת איזה מסכנה היא, שהיא לא מצליחה לדבר, שהיא באה עם כל הכאב הזה ואי אפשר לעזור לה...
- כלומר, האכפתיות שלי גורמת לך להרגיש מסכנה, וכדי לא להרגיש את זה, כדי להרגיש חזקה, אולי, דיברת כאילו אני לא פה בכלל.
- שטויות. הרי ברור שאת פה, אני יודעת את זה.
- נכון, את יודעת. וזו ידיעה שהפריעה, כנראה. זה לא תמיד נח, שרואים אותך, שרואים את הקושי. הדיבור הפעם היה הגנה מההרגשה הלא רצויה.
https://www.facebook.com/IfatPsychotherapy
