'הלא ייאמן פשוט ישנו' – בין ציניות ופסבדו-ידיעה לבין אמונה ופליאה
רועי סמנה | 29/1/2022 | הרשמו כמנויים
לפני כמעט 15 שנים התמזל מזלי ובאופן שיש שיכנו מיסטי, הגעתי למפגש של ועד המתמחים בפסיכולוגיה קלינית ושם הכרתי שני אנשים צעירים ומרשימים שלימים יהפכו לחברים טובים שלי: עמית פכלר ואליס בר נס (1). אני רוצה לנצל את הזכות שניתנה לי כאן ולחלוק את מחשבותיי לגבי כמה נושאים שמעסיקים אותי כבר הרבה שנים ומשיקים לנקודות רבות בספרה החדש והמרתק של אליס. אתייחס בדברי לציר שבו מתקיימים ציניות וקהות ופסבדו-ידיעה בקצה אחד ובקצה השני אמונה ופליאה ויכולת לשאת אי-ידיעה.
ברומן 'קליפת אגוז' כותב הסופר איאן מקיואן: "אנחנו משלהבים את עצמנו במחשבות קודרות - במחזות, בשירים, בספרים, בסרטי קולנוע. ועכשיו גם בפרשנויות. מדוע להאמין בתיאור הזה, כשהאנושות מעולם לא הייתה עשירה כל כך, בריאה כל כך, מאריכת ימים כל כך? כשפחות בני אדם מתים במלחמות ובלידות מאשר אי-פעם בעבר - ולכולנו מזומנים יותר ידע, יותר אמת מן המדע, מאשר אי-פעם בעבר?... ומה על הנסים היום-יומיים שבגללם היה אוגוסטוס קיסר מקנא בכל פועל פשוט: רפואת שיניים בלי כאבים, אור חשמלי, קשר מידי עם אהובי נפשנו, עם מיטב המוזיקה העולמית, עם מטעמיהן של שלל תרבויות?" (עמ' 33)
כותבת מאיה וינברג בשירה 'ניסים שבשגרה', "זֶה הֲרֵי לֹא פָּחוֹת מִנֵּס שֶׁהַבֹּקֶר קָם עַל מְקוֹמוֹ / מִתְקַיֵּם וּמַמְשִׁיךְ. / הָאֲדָמָה לֹא רוֹעֶדֶת, מְכוֹנַת הַכְּבִיסָה גַּם שׁוֹטֶפֶת / גַּם סוֹחֶטֶת, הַחַשְׁמַל זוֹרֵם בְּמַסְלוּלוֹ הַחֲשָׁאִי", אבל רובנו מתעלמים רוב הזמן מהניסים הקטנים הללו, או כפי שניסח את זה בחדות הגאון הקומי (הידוע לשמצה) לואי סי.קיי.: "הכל מדהים ואף אחד לא שמח". הוא מתאר את הטרוניות של נוסעים במטוס על כך שהטיסה התעכבה בעשרים דקות וסונט בהם: "כל אחד על כל מטוס צריך לומר שוב ושוב 'אלוהים אדירים! וואו!' אתה עף! אתה יושב בכיסא בשמים!". השפע בו אנו חיים הפך לרבים מאיתנו מובן כל כך מאליו, עד שאיבדנו את היכולת להתרגש.
***
נדמה לי שאנחנו חיים בעידן של ציניות. עידן בו כל הפוליטיקאים נתפסים כמושחתים, כל אמצעי התקשורת נחווים כשקרנים, המשחק נראה כמכור מראש ואנחנו נדמים כשחקנים במחזה של מישהו אחר. "כולנו צינים כל הזמן, כל כך הרבה וקהי חושים ופותחים עיתון ואומרים 'נו, עוד אסון'" כדברי ענבל פרלמוטר ז"ל (2). זהו עידן בו פסימיזם, שלא לומר ניהילזם, שולט. הלך הרוח הציני הוא במהותו ניהיליסטי: דבר אינו משמעותי, הכל הוא יאוש. ציניקן, נאמר פעם (3), הוא אדם שבכל פעם שעולה באפו ריח פרחים, מסב את ראשו ומחפש ארון מתים. הציניקן מגנה את העדר הערכים ומדגים את כוונותיהם הזדוניות של אחרים ומנבא קטסטרופות עתידיות. עבורו אין שום דבר טוב או אצילי באנושות. הציניות אף נוטה להיות ממכרת והאדם שפיתח תפיסת עולם צינית נוטה למצוא ראיות המאששות את אמונותיו לגבי צביעות ושחיתות הפושים בכל מקום ומפרש סיטואציות בהתאם לאמונותיו הציניות. כל זה מביא לשחיקה הגורמת לכך שכל הטוּב והמהות מושמדים ומה שנותר זה בור של ריקנות.
המחקרים מלמדים שהציניות נוטה להגיע לשיאה בין הגילאים 40 ל-44, ככל הנראה משום שבשלב זה אנשים נוטים לצבור תסכולים והם מפוכחים מאשליות לאחר שחלומות ושאיפות שהחזיקו בהן כמבוגרים צעירים לא הגיעו למימוש. רמות גבוהות יותר של ציניות נמצאו בקרב עניים, קבוצות מיעוט, אלמנים ואלמנות וגרושים וגרושות. גברים, תיראו מופתעים, נמצאו ציניים יותר מנשים.
מה יש בה, בציניות, אותה עמדה של חוסר אמון רדיקלי, שכל-כך מושך רבים מאיתנו? יתכן שאחד משורשי המשיכה אליה הוא בפחד מתלות. "קבלה רצפטיבית ותלות" כותב שטיינר, "כוללות אהבה והוקרה של האובייקט. הדבר מעורר שנאה והרס, שכן הוא מפעיל מחדש צרות-עין" (עמ' 31). במילים אחרות, חווית התלות בזולת עלולה לעורר בנו מירמור - "מדוע יש לו את מה שאני כה זקוק לו? למה לו ולא לי? ומה זה אומר עלי - איפה זה שם אותי?". לוציפר, שהיה על-פי המסורת הנוצרית המלאך הראשי והמוצלח ביותר של אלוהים, נופל מהשמים בשל חוצפתו הנרקיסיסטית להתחרות באל ואפילו לעקוף אותו. נדמה שהוא אינו מסוגל לשאת את העובדה כי יש מישהו מעליו, שהוא תלוי בחסדי האל.
בתנ"ך מוזכר השטן באחד מרגעיו הציניים ביותר, כאשר הוא מזלזל באיוב, איש "תם וישר וירא אלוהים" (איוב, א', א') וטוען שהוא צדיק רק משום שאלוהים נתן לו עושר רב. "ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו", אומר השטן, "אם לא על פניך יברכך" (איוב, א', יא'), כשההתייחסות לברכות שימטיר על אלוהים הן בלשון סגי נהור, כראוי לציניקן. זוהי מהותה של הציניות: "האמונה", על-פי מילון מריאם-וובסטר, "שאנשים הם באופן כללי אנוכיים ובלתי ישרים". או בניסוח אחר, הפיקפוק בכנות האנושית, במוסריות ובאלטרואיזם.
יש הטוענים כי כל צורה של ציניות מכילה מידה של מגלומניה ילדית. הציניקן נוהג ביהירות ילדותית ובהתנשאות על מנת לנקום על התחושה שליוותה אותו לעיתים קרובות בילדות: התחושה שהוא טופל על-ידי מבוגרים חסרי-לב. וכך, הוא תופס את עצמו כמצוי במפלס גבוה יותר משאר בני האדם. דוגמא ניתן לראות בדברי הבן הרשע בהגדה של פסח: "רשע מה הוא אומר, מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר". הרשע, אם כן, מוציא עצמו מן הכלל, מלגלג ומתריס.
אבל לא כדאי להיות ציניים לגבי הציניות ורצוי להכיר גם בפונקציות החיוביות שלה. למשל, העובדה שמידה של ציניות בריאה היא קריטית לפיתוח יכולת חברתית אדפטיבית. בעוד שילדים קטנים הם לרוב תמימים, כשהם מתבגרים הם מפתחים הבנה לגבי האופן בו אינטרסים אישיים משפיעים על דברי או מעשי הזולת, וזו עוזרת להם להימנע מתרמיות. בארץ שנוסדה על-ידי מהגרים רדופים ושבהתאם לכך הדיבר האחד עשר שלה הוא "לא תצא פראייר", לציניות שמור מקום של כבוד בסולם הערכים.
***
נדמה גם שכיום כולם יודעים. כולם יודעים, ומדברים על זה בבטחון שהיה שמור בעבר רק לנהגי מוניות. יודעים שביבי מושחת, שבנט נוכל. שהקורונה זו פיקציה או סכנה לאנושות. שהכל עומד להיגמר, שהכל רק מתחיל. מזהים תהליכים, מנתחים גרפים. כולם פתאום ביולוגים, אפידימיולוגים, סטטיסטיקאים. ככה זה – כשיש ספק אין ספק. המקום לספק הולך ומצטמצם בתקופות של חוסר ודאות כמו זו בה אנחנו מצויים עכשיו. ידע זה כוח ואף אחד לא רוצה להרגיש חלש. הפגיעוּת מצמיחה ברבים מאיתנו עור משני מגן – מעטפת שרירית של פסבדו-ידיעה ושכנוע עצמי שמחוזק באמצעות תיבת התהודה של הרשת החברתית, המזמרת את אותן זמירות חביבות עלינו בוקר וערב. תיבת תהודה שלא מאפשרת חדירת חלקיקים זרים ואם הם חלילה משתחלים פנימה הם מסולקים במהירות. הקם לאנפרנדך – השכם לאנפרנדו.
הציניות מכסה על מה שאיננו יודעים. אי ידיעה עלולה להוביל לתחושת אפסות, לתחושות של תלותיות וחולשה. על-ידי כך שהוא מתנהג כאילו הוא יודע-כל, הציניקן מסוגל, לפחות זמנית, להרגיש בעל כוח. הבן הרשע מההגדה, שהזכרתי קודם, "אינו באמת שואל אלא יותר מטיח את דבריו בלא לחכות לתשובה" מסביר הרב אור יחזקאל הירש (4). "הוא איננו באמת מתעניין ואיננו מוכן לשמוע תשובה שתספק אותו". כלומר, הוא מאמין שהתשובה כבר בידיו והוא לא משאיר מקום אמיתי לספק. במילים אחרות, הוא בוחר בפסבדו-ידיעה.
פסבדו-ידיעה היא ההפך הגמור מ'יכולת שלילית', שהיא, על-פי ביון, היכולת לשאת חרדה ופחד ולהישאר בתוך אי-ודאות, על מנת לאפשר למחשבות ולתפיסות חדשות לצמוח. אייגן אומר כי התחושה שאנחנו יודעים פועלת כסם מאלחש וממיתה את יכולתנו לחוות. כל כך הרבה הרסנות, הוא טוען, נובעת מהתחושה שאנחנו צודקים לגבי מה שאנחנו יודעים. "קשה יותר... לסחוט את ההדק כאשר אתה מפעיל סקרנות, ספק ופליאה" (p. 82).
ביון, כידוע, מבקש מהמטפל לנטוש את הזיכרון, התשוקה וההבנה. רק אם ידבק בעמדה שבה הוא מאפשר לעצמו לשאת מסתורין וספק, מבלי למהר למצוא תשובות ממצות טרם זמנן, תשובות שיעניקו לו תחושת ביטחון מזויפת - רק אז יוכל להגיע לאמת. עמדה זו מזכירה את פרשנותם של רבנים מסוימים לפסוק הראשון בתהילים קכ"א. "מאין יבוא עזרי", שואל הדובר בפסוק ויש המפרשים שהתשובה נמצאת בגוף השאלה: מהאין תבוא העזרה, מהרִיק, מהכלום.
באופן דומה, פרשנות מעניינת לסיפור איוב, שהזכרתי קודם, מציע הרב אורי שרקי (5). אפשר לסכם, לדבריו, את עולמו של איוב, איש שלא חסר לו דבר, שהסתדר בחיים בכל תחום, במילה אחת: "יש". "היש ממלא את איוב כל כך, שאין ליבו פנוי אל מעבר ליש, אל האין-סוף". ובעוד שחבריו של איוב מנסים לספק לו הסברים לסבלו הוא מבין, לדברי שרקי, שאם ישמע להם, יישאר אמנם במסגרתו של עולם סגור, שיש בו הסבר לכל, אך לא ייפגש עם האין-סוף. בסופו של דבר עצם המפגש עם האלוהות, אומר שרקי, הוא שמספק לאיוב מענה למצוקתו, ולא ההסברים הרציונליים שמנסים חבריו לתת לו. ואני מחדד, עצם המפגש של איוב עם האלוהות, עם האמת המוחלטת, מתאפשר רק כשהוא בוחר להישאר ריק ומוותר על הפירושים הרוויים, המגבילים את יכולתו למגע עם O, האמת האבסולוטית בשפתו של ביון. אם להיות פרקליט השטן לרגע, ניתן לומר שלוציפר, "נושא האור" בלטינית, הוא למעשה זה שמראה לאיוב את האור כשהוא תורם להתרוקנותו.
***
ציניות היא עמדה מסוכנת מאוד עבור המטפל הפסיכואנליטי. ויניקוט סבור כי "חייבת להתקיים באנליטיקאי אמונה בטבע האדם ובתהליך ההתפתחותי" אם ברצונו שמשהו משמעותי יתרחש בטיפול (עמ' 136). האמונה, מאמינה קולקר, היא שמנחה אותנו כמטפלים בתקופות חשיכה וחוסר וודאות, ברגעי פקפוק ורפיון ידיים. כידוע, האמונה מתחילה היכן שהידיעה נגמרת. ביון כותב ב'קשב ופרשנות': "ניתן לתהות איזה מצב נפשי יתקבל בברכה אם פסלנו את התשוקות ואת הזיכרונות. אחד מהמונחים שעשוי להביע, בערך, את מה שאני מבקש להביע הוא 'אמונה' – אמונה שיש מציאות מוחלטת ואמת מוחלטת – שהן הלא נודע, הלא ניתן לידיעה, 'האין-סוף חסר הצורה'" (עמ' 63). במקום אחר הוא מסביר שבלתי אפשרי לדעת את המציאות "מאותה סיבה שזה בלתי אפשרי לשיר תפוחי-אדמה" (p. 148). אליס בר-נס סבורה כי בכדי לחיות חיים של אמונה על האדם להתמודד שוב ושוב עם המאמץ ליצור ולהגשים את עצמו, תוך כדי קבלת העובדה מעוררת הענווה של מגבלותיו האנושיות והידיעה שהיבטים מסוימים של עצמו ושל האחר ישארו לנצח בלתי ידועים. ענווה זו, לדבריה, היא תנאי הכרחי להיותנו פתוחים לחוויה, פתיחות שהיא מהותה של האמונה. "משמעותה", אני מצטט בתרגום חופשי, "לדעת שאיננו יודעים, שאנו לוקים בחסר ולכן לחתור להמשיך ולהרחיב את המגע שלנו עם המציאות" (p. 317). בהיעדר ענווה, או "אתיקה של צניעות" כפי שכיניתי זאת פעם (6), נלקה ביהירות, בפסבדו-ידיעה ובציניות ממאירה.
חלק ממהותו של המקצוע הבלתי-אפשרי הוא שאין המטפל יודע מה הוא עושה. נכון, אומרת קולטארט, אנליטיקאים משקיעים בהכשרה מעמיקה ותובענית ולאחר מכן ממשיכים ללמוד כל הזמן ולהעשיר את ידיעותיהם ואת מיומנויותיהם, אך בלב העבודה שלהם, לטענתה, מצוי המסתורין וכל שעה טיפולית מהווה קפיצת אמונה: אמונה בעצמם, במטופל ובתהליך. היא סבורה כי עלינו להיות פתוחים תמיד להופעה של הבלתי צפוי. באופן דומה קורא לנו דונל סטרן "לחזר אחר ההפתעה" – להטיל ספק במה שאנו חושבים שאנחנו כבר יודעים על המטופל ולהישאר סקרנים.
זמן לא רב לפני המפגש הגורלי שלי עם עמית ואליס, כאשר הייתי בשנה ב' ללימודי התואר השני, שאלה אותי פתאום אחת המטופלות שלי, "אז איך זה בדיוק אמור לעבוד, הדבר הזה? הדיבור הזה בינינו, איך הוא יעזור לי להשתפר?". בהיותי טירון עשיתי טעות מביכה, טעות שאני נוהג לחזור עליה גם היום בכל פעם שאני נשאל שאלות מעין אלו, ועניתי בכנות שאני לא באמת יודע. "מה זאת אומרת לא יודע?" שאלה המטופלת המבוהלת, "לא למדת, לא קראת ספרים בנושא?" "קראתי לא מעט", עניתי, "ועדיין- אני לא חושב שמישהו באמת יודע מה גורם לקסם הזה של הטיפול לקרות, אבל מניסיוני האישי אני יכול לומר לך שהוא הרבה פעמים אכן קורה". מאז קראתי עוד הרבה מאמרים וספרים והתשובה שלי, נותרה, פחות או יותר, אותה תשובה. אני מחשיב את עצמי כמי ששולט היטב בהמשגות, מכיר לעומק את התאוריות המרכזיות והן מלוות אותי בדרך הטיפולית המפותלת, אבל אף אחת מהן היא לא דפיניטיבית בעיניי. כפי שמנסח זאת פיליפס: "שום כמות של הכשרה ומחקר, של איסוף נתונים סטטיסטיים ואמפתיה, אינה יכולה להפחית מאי-הוודאות הייחודית של המפגש (עם המטופל)". להלכה יש לנו תיאוריות ומחקרים ותיאורי מקרה מפורטים, אך למעשה אנחנו עוסקים בתורת הנסתר. אנליטיקאים רבים מגלים עמדה צינית כלפי מיסטיקה. "האנליזה", אומר אייגן, "תוקעת סיכות בבועות מיסטיות... היא מקווה לשחרר את האנושות ממיסטיציזם" (p.11), אך לדברי קולטארט "תמיד יהיה מסתורין, תעלומה בלב כל אדם, ולכן גם בעבודתנו כאנליטיקאים" (14 .p).
האם אני מזלזל בתאוריות הרבות שנכתבו ומתיימרות להסביר את התהליך הטיפולי? האם אני שולל לחלוטין את הממצאים של המחקרים הקיימים בפסיכותרפיה? לא ולא. אני פשוט מניח ש'החלקיק האלוהי', זה שאחראי על האלכימיה שהופכת מילים מדוברות לשינויים נפשיים, טרם נמצא. ואם להודות על האמת אני גם לא חושב שהוא יימצא אי פעם. ואם להיות כן לחלוטין, אני גם מקווה שהוא לא יימצא. "החוויה המשמעותית המתרחשת באופן מסתורי וסובטילי בין מטופל לאנליטקאי... אינה ניתנת ללכידה ולמדידה באמצעים 'אובייקטיביים' רגילים" כותבת אליס (p. 200) וקולטארט מבהירה שזה יהיה לא נבון להסיק שמכיוון שריפאנו סימפטומים על ידי פירושים דינמיים, אנחנו יודעים איך זה באמת קרה. האם לא לזה התייחס פרויד, עם כל חשדנותו ותיעובו לדת, כשציטט את המנתח הצרפתי שהמוטו שלו היה "אני חבשתיו, אלוהים ריפאו", והמליץ לאנליטיקאים להסתפק במשהו דומה לזה?
***
אליס טוענת כי באופן פרדוקסלי עלינו, המטפלים, לתת אמון באינטואציה שלנו ובו-זמנית להיות מסוגלים להטיל ספק בפרשנותנו אותה. "זה מה שאנחנו עושים:" היא כותבת, "אנחנו מתעסקים עם 'קסם', עם הכוח המיסטי של המפגש האנושי... אף על פי כן, אנו כל העת מגדירים מחדש את הקסם הזה, מפתחים כלים ראויים ופירושים על מנת לעבוד איתו" (p. 331-332), על מנת שנוכל באופן פרגמטי ורציונלי לבסס את האינטואיציות שלנו. באופן דומה, הייתי אומר על עצמי שאיני חסיד גדול של מיסטיקה, ובכל זאת הייתי מגדיר את עצמי אדם רוחני. הרוחניות שלי היא פרגמטית, האמונה שלי היא אגנוסטית (8). בדומה למשורר אלי אליהו "אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מִנַּיִן מַגִּיעָה הַנְּשָׁמָה / וְאֵיךְ נוֹצַר הַבָּשָׂר. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם יֵשׁ עֹנֶשׁ / אוֹ שָׂכָר. אֵינֶנִּי יָכֹל לִפְסֹל אֲפִלּוּ אֶת הָאֱמוּנוֹת / הַתְּפֵלוֹת בְּיוֹתֵר" (7). ויניקוט, כותב אייגן, "לא נזקק למיסטיקה של עולם אחר" (p. 15), הממשות של העולם הזה יותר מאשר הספיקה לו. ישראל אלירז כותב: אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁמַּשֶּׁהוּ יִקְרֶה בְּקָרוֹב /וְחָשַׁבְתִּי לְסַפֵּר לָךְ עַל כָּךְ / אִם זוֹ אֵינָהּ יְדִיעָה מַרְעִישָׁה / זֶה מִשּׁוּם שֶׁשָּׁכַחְנוּ אֶת פֶּלֶא / הֱיוֹתֵנוּ בְּתוֹךְ הָעוֹלָם.
אני מזדהה מאוד עם תחושות הפליאה של אלירז ושל ויניקוט. וכך קראתי לאחרונה בספר מדע פופולארי (9) שעוסק, בין היתר, בפיזיקה. פיזיקה, אני מדגיש, לא מטאפיזיקה: "כל אחד מהאטומים שלכם עבר כמעט בוודאות דרך כוכבים אחדים והיה חלק מגופם של מיליוני יצורים חיים בדרכו להיות אתם. כל אחד מאיתנו עשיר כל כך באטומים ובמותנו אנו ממוחזרים במרץ כזה שמספר משמעותי ביותר של אטומים בגופו של כל אחד מאיתנו... היו כנראה פעם חלק מגופו של שייקספיר... מדוד המלך, מג'ינג'יס חאן ומבטהובן...".
גם אם אתה סתם ציניקן, קשה להאמין שלא תאמין בנסתר כשתחזה בלידה של תינוק או בהתרוקנות הגוף מרוח חיים. "הלא יאמן" כפי שכותב אלירז, "פשוט ישנו". יש דברים נסתרים, לא נבין, לא נדע, ועלינו להחזיק בתחושת הפליאה אל מולם לבל יהיה עלינו יומנו הרגל. הפסיכואנליזה, מצידה, באמצעות האידיוסינקרטיות שלה, עם שפתה הפואטית והדחוסה, שמעדיפה לעיתים יופי על פני היגיון, מגֵנה לדברי דנה אמיר על זכותה לשמר את האפשרות לא לדעת.
***
אוגדן טוען בספרו האחרון כי שפת השירה נדרשת על מנת להתעלות על גבולות השפה בתהליך של הניסיון להביע את הבלתי ניתן לביטוי. ואכן, נעזרתי בלא מעט שירים כדי לבטא כאן את מה שניסיתי לומר. לכן אסיים גם, איך לא, עם שיר. שיר ששמו 'ויש להתפלא' מאת המשורר יחזקאל רחמים.
וְיֵשׁ לְהִתְפַּלֵּא אֲפִלּוּ עַל עָלֶה / שֶׁנִּתַּק מֵעָנָף וְנִמְסַר אֶל הָרוּחַ. / כְּשֶׁעֲרָפֶל עוֹלֶה כֹּה קַל לְהִתְעַלֵּם / מֵעוֹלָם וְעַלְעַלָּיו, מֵהַפֶּלֶא הַשָּׁלוּחַ. / וְיֵשׁ לְהִתְפַּלֵּא כְּשֶׁחֶסֶד מִתְגַּלֶּה / בְּסִמְטָה אֲפֵלָה וּבְכָל קְצֵה נְשִׁימָה, / כְּשֶׁקֶּסֶם הַבְּרִיאָה מִתְכַּרְבֵּל בְּתוֹךְ עָלֶה, / בְּעוֹד יוֹם אֶחָד רָגִיל עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.
תודה לאליס שאיפשרה לנו בספרה רב הקסם להיכנס לארץ הפלאות בה מתקיים החיבור בין המיסטי לפסיכואנליטי.
*************************************
ב-8.11.21 הופעתי בטרום-כנס הפסיכולוגיה החינוכית וניתן לצפות בהרצאתי 'אופציות בינאריות - מחשבות (קונפליקטואליות) על תכנים נפשיים סותרים' כאן: https://www.youtube.com...=vVo_nj8vRjI
*************************************
(1) הרשימה מבוססת על דברים שנישאו במסגרת ערב ההשקה לספרה של ד"ר אליס בר נס ב-27.1.2022, בו השתתפתי יחד עם ד"ר עמית פכלר וד"ר אילנה לאור
(2) הציטוט לקוח מתוך סימפול בשירו של אסף אמדורסקי "חלום כהה"
(3) האמירה מיוחסת לסופר הנרי לואיס מנקן
(4) ראו כאן: https://siach.org.il/%D...%D7%A9%D7%A2/
(5) ראו כאן: https://www.929.org.il/...9/post/18604
(6) ראו כאן: https://www.hebpsy.net/....asp?id=2165
(7) מתוך השיר 'ירושה'
(8) אַגְנוֹסְטִיּוּת היא ההשקפה לפיה אין להניח או להסיק דבר לגבי דברים או גורמים שקיומם עדיין לא הוכח, כלומר אין להניח שהם בכלל אינם קיימים או להיצמד לאמונה שהם אכן קיימים.
(9) 'ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל' מאת ביל ברייסון
לקריאה נוספת -
Anderson, M. K. (2006) The Death of a Mind: A Study of Shakespeare's Richard III. Journal of Analytical Psychology 51:701-716
Bar Nes, A. (2022). Psychoanalysis, mysticism and the problem of epistemology: Defining the indefinable. Routledge, Taylor & Francis Group
Bergler, E. (1934) The Psycho-Analysis of the Uncanny. International Journal of Psychoanalysis 15:215-244
Bion, W. R. (2002). Transformations. Karnac
Coltart, N., Slouching towards Bethlehem. In: Slouching towards Bethlehem: And Further Psychoanalytic Explorations. London: Free Association Books, 1992
Dauphin, V. B. (2000) Tantalizing Times: An Examination of Discontent and Disconnects in Contemporary American Society. Journal of Applied Psychoanalytic Studies 2:219-245
Eigen, M. (1998). The psychoanalytic mystic. Free Association Books
Frumer, D.F., Ilan, S.D, Fishman, Y., Weinberger, R., Gothelf, D. (2019) Cynicism - A Commonly Used Concept with Relevance to Mental Health.Israel Journal of Psychiatry 56:3-10
Ogden, T. H. (2022). Coming to life in the consulting room: Toward a new analytic sensibility. Routledge
Phillips, A. (2006, February 26). A Mind Is a Terrible Thing to Measure. https://www.nytimes.com...measure.html
אמיר, ד., על האידיוסינקרטיות האינהרנטית של הפסיכואנליזה. בתוך: שתי וערב – פסיכואנליזה, אמנות ותרבות. עורכת: הילית הראל-ברודסקי. תל-אביב: רסלינג, 2020
ביון, ו.ר., קשב ופרשנות, תל-אביב: תולעת ספרים, 2018
ויניקוט, ד.ו., היבטים מטה-פסיכולוגיים וקליניים של רגרסיה. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל-אביב: עם עובד, 2009
שטיינר, ס., לראות ולהיראות – להגיח ממסתור נפשי. תל-אביב: תולעת ספרים, 2015
