הבה נתידד עם המוות – שיחה עם פיה  מיבר

ארנון רולניק | 16/12/2021 | הרשמו כמנויים

כפסיכולוגים אנו עסוקים לא מעט בפוביות, חרדות והמנעויות. מטפלים מאסכולות שונות פתחו פרוטוקולים  לטיפול  בסוגי חרדות שונות , עם זאת יש להודות שלגבי חרדת המוות  יש מעט אסטרגיות או שיטות התערבות ברורות. קרוב לוודאי שרובינו מפתחים יכולת להכחיש את המוות

פיה מיבר – מטפלת אדלריאנית העוסקת זה שנים בהוראה ובהדרכה  הקשורים בשלבי החיים השונים.היא אומרת שהכחשת המוות פירושה שאנחנו לא מאפשרים לעצמנו להתמודד מבחינה רגשית עם סוף חיינו.  אנחנו לא מתירים לעצמנו לעמוד פנים אל פנים מול החרדה שאנו חשים. הכחשת המוות  אולי מקלה עלינו להעביר את ימינו מבלי להביט בו, אך היא גם מדלדלת את חיינו. המוות כה שזור בחיים עד שאנחנו מתעלמים מחלקים חשובים של חיינו כאשר אנחנו מדחיקים את המחשבות עליו.אנחנו משקיעים אנרגיה פסיכולוגית עצומה בגירוש במחשבות על המוות והפחדים מפניו, וממירים אותן בחרדות אחרות.

פיה , חברת סגל הדרכה במכון אדלר, מכירה את הנושא מקרוב. ממשפחתה, מגופה עצמה ומחקירתה את התחום. בפודקאסט תוכלו לשמוע חלק מתפיסתה את התחום:

הנה כמה ציטוטים מהסדנה שהיא מעבירה:

"פחד-מוות הוא הביטוי המשקף את הפחד עמוק ביותר הקיים בנו.האימה שמרגישים כשאנחנו, או אדם יקר לנו נמצא בסכנת חיים, הוא פחד שאין עוד כמותו.רגש האימה דומה למה שמרגישים כשמישהו חותך אותנו בכביש בפתאומיות; כשכדורים שורקים מעל הראש במלחמה; כשאזעקת צבע אדום נשמעת באזור מגורינו.קשה לחיות עם הידיעה המלאה של המוות, עם האימה שבחוויה זו, ובכל זאת כולנו עושים זאת בפועל.פחד המוות איננו קונקרטי אלא קיומי. זהו הפחד מהתאיינות, הפחד מלא-להיות. "

"לכולם קשה להרהר במותם בלי פחד. זהו רגש שאיש מאיתנו לא נמלט מפניו. פחד מוות הוא אולי הפחד המובן, הטבעי והאוניברסלי ביותר.אנחנו פוחדים מכיליון; מהלא-נודע; מחיים שלאחר המוות בהם נצטרך אולי לשלם על חטאים שחטאנו; מייסורים של מיתה ממושכת ומחוסר הישע – ולא מהמוות עצמו.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

כולנו מפחדים למות ומתקשים לתפוס את העובדה שגם לנו זה יקרה. רובנו פוחדים פחד מוות מהמוות, הוא מאיים עלינו בחוסר אונים ובשכחה. המחשבות על סופנו מתורגמות לבדידות אין קץ, כיוון שאימת המוות קשורה תכופות לפחד מפני חוויית הלבד. כולנו נושאים בתוכנו, כל חיינו, את אימת הנטישה."

"בדומה לצל, פחד המוות נמצא איתנו כל העת. הוא תמיד שם; לפעמים אנחנו הולכים ברחוב ופתאום בבת-אחת משהו מאיר אותו והוא נראה לעין. אנחנו יכולים להתנגד לו, ולהכחיש אותו, אבל יום אחד הוא בוא יבוא.לא משנה כמה מהר נרוץ, המוות ישיג אותנו. החיים והמוות הם ראש וזנב, אי אפשר לקבל את האחד בלי השני."

"אנשים פוחדים מדְּבָרִים שונים בקשר למוות – מכאב; לא להשלים משימה שעבדו עליה; להשאיר אנשים אהובים וחשובים מאחור; מחרדת החמצה - העולם ימשיך בלעדי ואני לא אהיה לחוות זאת. אנחנו מקימים משפחות ומגדלים את דור ההמשך. מבקשים עיסוק שילווה בתחושת משמעות והשארת חותם. במובנים אלה, פחד מוות הוא גורם חיובי ומקדם בחיינו."

" המודעות למוות עשויה להגביר את האהבה לחיים מבלי שנשלים עם המוות האישי שלנו.אנחנו יכולים להביט בו, להשלים איתו, לקבל אותו, ובכל זאת לשנוא אותו - כי הוא מאיים על תחושת המשמעות האישית; כי הוא הופך את כל פעולותינו לחסרות משמעות;כי הוא צובע את הקשרים העמוקים והיקרים לליבנו בצבעים של ארעיות; כי הוא רודף אותנו בשאלות מדוע נולדנו, אם אי אפשר לחיות לתמיד. אנחנו לא מתאמנים במחשבות על המוות, וכשהוא מגיע – אנחנו עומדים מולו המומים, כאילו זו הפתעה. אין בחיינו מקום להכרה במוות. למרות הידע שכל אדם, כולל אנו עצמנו, הוא בן-תמותה."

על האפשרות להקים קבוצה של "מטפלים שמתידדים עם המוות"

פיה כמובן אינה  לבד ביכולת להתידד עם המוות . פודקאסט זה מתמקד בייחוד של גישתה היא. אזכיר כאן את יאלום ואת עמיה ליבליך  רק בהקשר של מחשבתי שכדאי שנקים קבוצה של מטפלים המוכנים לשוחח על הפחד מהמוות ועל האפשרות להתידד עימו.

במידה מסויימת זהו המשך של קו המחשבה המאפיין את הקליניקה שלנו: חתירה למגע עם הרגשות אותם אנו חוששים להרגיש. או במילים של אנשי הפרוטוקול המאוחד "חשיפה לרגשות" או במונחים של טיפול דינמי חוויתי "לילד רגשות"

בפודקאסט תשמעו גם שיחה שלי עם פיה על האפשרות זו של הקמת קבוצתת מטפלים וכיצד תראה קבוצה כזו.

מה דעתכם? 

המתעניינים בהקמת קבוצה כזו אנא פנו אלי כאן rolnick@gmail.com