מקליד/ה..... | ענת משה

ענת משה | 2/12/2021 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

חודשיים לא כתבתי לך

מהגלילה מעלה- מטה ביישומון הוואטסאפ עולה שהתכתבנו אחת ליום וחצי בממוצע. כתבתי לך משהו קטן וקצר שלעומד מהצד היה יכול להיראות זניח וחסר משמעות. כתבתי לך לפעמים דבר מה חמוד ולפעמים היתה זו קריאת מצוקה ורצון לתשומת לב, כזו שאני יכולה לקבל רק ממך.

חודשיים ימים אני מתאפקת כדי לנסות וליצור את הנפרדות ממך, כחלק מסיום הטיפול.

אני בודקת את כוחות הנפש שלי שכמהים לרצף של ההתכתבות שהיה כל- כך נעים.

היה למה לחכות במהלך הימים והיו בהתכתבות המיוחדת הזו גם ממדים של הפתעה וסקרנות-

מתי ומה תגיבי.

לא היו שם מגילות בהתכתבות אלא רק בדיקה שלי האם את "שם", או "כאן" והאם את קשובה לי ומחזיקה אותי במיינד שלך, גם כשאנחנו לא חולקות את המרחב הגשמי שלנו במסגרת חמישים הדקות השבועיות.

תמיד ענית. תמיד היית חזקה בשבילי. תמיד הקשבת וגם אות ממך היה כמו משפט מרגיע.

לראות את "מקליד/ה..." היה מצמרר, מעין ציפיה נעימה להתייחסות.

היו פעמים שהרגשתי לא נוח שאני מעסיקה אותך יתר על המידה והיו פעמים שאמרתי לעצמי בגישה חומלת שזה בדיוק מה שאני זקוקה לו וזה בסדר.

חודשיים לא כתבתי לך והתחושה היא כמו של גמילה. הגמילה מייסרת אך התבונה מנגד מספרת שהרי לא תהיי איתי תמיד. עצם המחשבה מפלחת לי את הלב. הייתי רוצה להמשיך להסניף ממך אות, מילה או משפט.

השכם וערב אני אומרת לעצמי שאני יכולה להסתדר בלי

אך לא מאמינה לי.