על 'אינטליגנציה מלאכותית ופיתוח האינטליגנציה האנושית': ספרם של סניור וגיארמאטי

ד"ר חנה דויד | 24/9/2021 | הרשמו כמנויים

חנה דויד

על "אינטליגנציה מלאכותית ופיתוח האינטליגנציה האנושית": ספרם של סניור וגיארמאטי

זה עתה יצא לאור הספר AI and Developing human Intelligence ספרם של ג'ון סניור [John Senior] ופרופ' אווה גיראמאטי [[Éva Gyrmathy  שהייתי גאה להיות אחת הממליצות עליו להוצאת הספרים Routledge לפני שיצא לאור.[1] ספר זה צריך, לדעתי, להיות אבן-דרך לכל מי שרוצה בשינוי מהותי של מערכת החינוך. הוא עוסק בשמונה נושאים:

ן. הגדרה של נוף לימודי חדש:

* מידע ואי-ודאות

* התרבות השלישית

* טרנספורמציות של אדמכונה[2]

II. היסטוריה קצרה של האינטליגנציה;

III. אינטליגנציה פלואידית, לוויינים אחרים ומודעות

IV. האופי המשתנה של התעסוקה והלמידה בעתיד;

V. הלומדים המוכלים, המודרים, יוצאי-הדופן והנחבאים: תוכניות לימודים משתנות ופתוחות;

VI. איך לקבל את השינויים: היסטוריה קצרה ומבט אל העתיד;

VII. בריאות הנפש של מכונות;

VIII. מה צריך לעשות: מיהי הישות היצירתית ואיך להיות יצירתיים?

כאשר מדברים על "נוף לימודי חדש" הכוונה בדרך כלל לשינויים קוסמטיים, דוגמת "בית ספר ללא ספרים ומחברות" שנחשב חידוש בהתחלת המאה ה-20, או "לימוד בקבוצות" – שנפוץ אצלנו כבר משנות ה-80, ונועד כדי לשבור את שגרת הישיבה בטורים ליד שולחנות שכל אחד מהם מיועד לשני תלמידים. אולם, שני סוגי השינויים הללו אינם מהותיים. הראשון מקל על גבו של התלמיד, דבר שעשוי למנוע בעתיד בעיות אורתופדיות, אבל הוא מצריך תדיר התגייסות של הורים להסעת ילדיהם לבית הספר ובחזרה. על ידי כך הוא משעבד את ההורים מצד אחד, ומונע מתלמידים רבים את התרגול היומיומי של הליכה תוך כדי  נשיאת משא, תרגול שעם השנים חשיבותו גדלה והולכת לאור הישיבה המתארכת ליד מסכים והזנחת בריאות בגוף. בנוסף, "סחיבה על הגב" גורמת ללא מעט תלמידים, שהוריהם לא התנדבו להיות הנהגים שלהם, להשאיר את ספרי הלימוד בבית או בבית הספר, אם יש אפשרות לכך. כתוצאה, אין אפשרות להשתמש בספרים הן בבית והן בבית הספר, אם הספרים נעולים שם בלוקר. לימוד בקבוצות, לעומת זאת, נעשה על פי שני מודלים עיקריים: האחד הוא ישיבה בצוותא של 3-5 תלמידים, כשרמת התלמידים בקבוצה "מגוונת", במטרה "למשוך את החלשים קדימה". בפועל, במצב האידיאלי התלמיד הטוב שבקבוצה מלמד את החלש, ובזה התדיר התלמיד הטוב נוטל עת עצמו את משימות הקבוצה, משלים אותן במהרה ומשתעמם עד המשימה הבאה, והתלמיד החלש נשאר מאחור. "העברת הנטל" מהמורה לתלמיד בוודאי אינה פותרת את בעייתו של המתקשה ואינה מאפשרת כל למידה לתלמיד המחונן שנשאר כפוף ל"חומר הלימודים של משרד החינוך".

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

מסגרת החינוך צריכה להשתנות כך שתכלול מרכיבים רבים שאינם נכללים בה כיום, מהם כאלה שלפעמים מנוגדים למה שנלמד בה – לפעמים רק משתמע ממנה – במסגרות הקיימות היום. לדוגמה: "חינוך לאי-ודאות". החיים בצל אי-הוודאות שהחלו עם הפרוץ הקורונה לחיינו הם אתגר קשה מאוד לכולנו,[3] אבל חינוך לחוסר בטחון בעתיד יכול לעזור מאוד. חינוך כזה נוצר ברוב המקרים על ידי "עובדות בשטח", לדוגמה, חייהם של אנשי סגל אקדמיים בארה"ב – גם הבכירים ביותר – מתאפיינים במעבר בין אוניברסיטאות שונות, העשויות להיות ממוקדמות בקצוות השונים של המדינה. חיים של מעברים – בין מדינות, בין מוסדות לימוד ואף בין תרבויות אינם בהכרח טובים יותר מחייהם של אלה שבחרו להישאר בקולג' מקומי במקום "לפרוש כנפיים", אבל אלה שבחרו באי-ודאות, באי-יציבות ואף בחוסר ביטחון תעסוקתי הוסיפו לעצמם כישורי חיים שחסרים למקביליהם ה"סולידיים". מרכיב נוסף שחסר מאוד במסגרות של היום הוא יצירת מסגרת לימודים שתתמקד בסקרנות האנושית. ילדים נולדים סקרנים; בדרך כלל הם מצליחים לשמור על הסקרנות הזאת עד הכניסה לבית הספר. מה קורה עם התחלת הלימודים? איך מתרחש התהליך שבו הסקרנות דועכת, אפילו נעלמת? וחשוב לא פחות – מה קורה עם היצירתיות של הילד? לאן היא נעלמת? מדוע מדברים כל כך הרבה על "עידוד היצירתיות" כאשר מגיל צעיר היא מדוכאת? אולי במקום "חינוך ליצירתיות" ונסיונות כושלים לבדיקת "היתכנות ליצירתיות" או אפילו "ניבוי יצירתיות" נעזור לילדים להמשיך להיות יצירתיים – בדיבור, בהבעה בכתב, בציור, בפיסול, בתלבושת, באוכל, בתסרוקת, או בכל דרך שבשל היצירתיות הלא-מספקת שלי אינה מופיעה ברשימה זו?

ועדיין לא נגעתי אפילו בקצה-קצה של סוגיית ה"אדםמכונה" המופיעה בספר. אינטליגנציה מלאכותית כבר קיימת; "דור המהגרים הדיגיטליים" כבר קרוב לדור ה"ילידים הדיגיטליים" משהוא קרוב לדור ש"לא ידע את יוסף" – לאלה ש"עדיין" "מתקשים עם המחשב", בין אם מחמת אי-חשיפה ובין אם מחמת חסימה נפשית (ותפסיקו בבקשה עם הקישור האוטומטי בין הגיל הכרונולוגי לקשיים בהפעלת הזום). מערכת החינוך לוקה, כפי שנוכחנו בשנתיים האחרונות, בשיעור גבוה של אנשי צוות שמתייחסים למחשב כאל ישות שב"אין ברירה" משתמשים בה, במקם כאל כלי. בכך טמון, לדעתי, אחד מכשליה החמורים ביותר של מערכת זו. כבר לפני 30 שנה הגדרתי את השימוש במחשב כשימוש בעט או במצלמה. כתבתי (ב-1985, במאמר שהתפרסם 6 שנים לאחר מכן) ש"חוקרים יצטרכו לדעת להשתמש בספריות [...] תכנה מדעיות, כשם שמשתמשים היום במכונות צילום ובמקראות מיקרופיש. שלב זה בוא יבוא, ולו רק בתוקף היותנו בני תרבות שאף עולליו גדלים עם מחשבים אישיים (דויד, 1991, עמ' 67).[4] אנחנו נמצאים כבר מזמן במצב שבו קיומה של אינטליגנציה מלאכותית אינו מדע בדיוני, אלא עובדה יומיומית. אבל השימוש בצירוף "אדמכונה" בעברית חדש למדי: לראשונה נתקלתי בו בפוסט מ-30.211.2020 "אדמכונה | הקורונה זה רק התירוץ" בבלוג "כלכלן מודרני" (https://en.knowheretoknow.com/post). למעשה, זה התרגום המקובל של המושג Die Mensch-Machine שיצרה הלהקה הגרמנית Krafwerk באלבום שהוציאה בשנת 1978 בשם זה, דהיינו, לפני 43 שנים! למען הדיוק אציין, שמושגים דומים נמצאים בארץ בשימוש מזה כ-3 שנים, דהיינו, ב"פיגור" של 40 שנה בלבד ביחס לאנגלית [Man-Machine] או לגרמנית, כאמור. בפוסט של אייל גולדמן שהתפרסם באתר "החוג לתולדות המוזיקה"  https://www.facebook.com/hachug.co.il/posts/1718819618204445/ הוא מדבר על "החיבור בין אדם למכונה", אם כי לא משתמש מפורשות בביטוי "אדם מכונה". גם בתרגום של טלי גולדשטיין שהתפרסם ב-8.2.2018 ב"דה מרקר" למאמר של  Andrew Palmer How brains and machines can be made to work together"" מה-4.1.2018, (https://www.economist.com/technology-quarterly/2018/01/04/how-(brains-and-machines-can-be-made-to-work-together , שהתפרסם ב"דה מרקר" ב-8.2.2018 בשם "כה קרוב כה רחוק" (https://www.themarker.com/magazine/MAGAZINE-1.5768556) מופיע הביטוי "ממשק מוח-מחשב" (BCI).

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

אני נתקלת שוב ושוב במציאות שבה ככל שהילד מתמרד מוקדם יותר כנגד העובדה ש"אין מקום לשאלות" או ""אנחנו לא עוסקים בזה עכשיו" – דבר שקורה תמיד בבית הספר, כן ייטב לו. דווקא אי-הקבלה שלו את ה"עובדה" שעליו לכבוש את סקרנותו  ו"ללמוד", גורמת לו להתנהגות "לא נאותה", וכך נחשף מהר המניע להתנהגות זאת: אי מתן מענה לסקרנות כמו-גם ליצירתיות.

רשימה קצרה זו אינה מתיימרת להקיף את כל הנושאים שבהם עוסק הספר, נושאים שלמיטב ידיעתי זו הפעם הראשונה שחלקם מופיע על במת החינוך. אם הפוסט יעורר עניין, אשמח לדון ביתר הרחב בנושאים נוספים שבספר.

[1] גילוי נאות: אני ידידה של ג'ון וכותבת ביחד עם אווה את הספרGifted Children and Adolescents through the Lens of Neuropsychology.