על הַאֲשָׁמָה, קוֹרְבָּנוּת וחירות
ד"ר מרים אבנרי-כהן | 17/9/2021 | הרשמו כמנויים
החיוורון הקל בפניה היפות של יערה מדגיש את הנמשים הזעירים והחינניים שלה. היא מאופרת קלות, שערה שחור כפחם והיא ומזכירה לי את שלגיה כפי שאויירה בספרי ילדותי. מזה כמה שבועות שהיא מגיעה אלי לטיפול. אישה צעירה ומבריקה, שהדעתנות והשבריריות משמשות בה בערבוביה. לרגע עיניה יורות גיצים של אש, ולמשנהו הן כבויות וחסרות חיים. היא מגוללת בפני בפירוט דקדקני את קורות חייה הקצרים, בדגש על חוויות של פְּגִיעוּת וכאב.
יערה נושקת לשנתה השלושים ומתגוררת במחיצת הוריה. היא אוצרת בליבה שק גדוש של מרירות וטענות כלפיהם, ולדבריה הם נושאים באשמה ביחס למצבה הרגשי. בקול חנוק היא שואלת אותי כיצד תוכל למצוא אהבה אם לא זכתה לקבל אהבה ראויה לשמה מהוריה, איך תוכל לגדל ילדים בחום ובאמפתיה כאשר לא חוותה בעצמה הורות חמה ואמפתית. כאבה גדול מנשוא. היא סוחבת על גבה הצנום סיפור כבד על אודות ילדה שלא קיבלה את צרכיה, ומאמינה כי בשל כך הפכה לאדם בוגר שאין לו כלים לחיות חיים טובים. פגישה אחר פגישה היא נוברת בפצעי ילדותה ומתבוססת בהאשמת הוריה.
נרטיב של קורבנות
יערה כמובן אינה מטופלת אמיתית שלי, אלא "אבטיפוס". לאורך השנים הגיעו אלי רבות וטובות כמותה, פגועות, עצובות, כאובות, חוות את עצמן כקורבן של הוריהן. הן עוררו אותי באופן טבעי לאמפתיה ולהכלה ללא תנאי. לא פיקפקתי לרגע בחשיבות התיקוף שעלי לתת לנרטיב הקורבני. נוכחתי כי גם נשים שחצו את העשור הרביעי, החמישי ואפילו השישי לחייהן, מסוגלות לשבת מולי כשהן אימהות ואפילו סבתות, ולשחזר תחושת קיפוח מצד הוריהן שרודפת אותן כל ימיהן, מחבלת ביכולתן לחיות מתוך חירות הנפש ולנהל מערכות יחסים מספקות.
בכובע השני שלי מחוץ לקליניקה הפרטית, אני מטפלת בילדות ונערות בסיכון שהוצאו מבתיהן בשל הורות מזניחה, פוגענית ומתעללת. סיפורי החיים שלהן, כפי שמשתקפים בדוחו"ת הסוציאליים, באבחונים ולעיתים אף בסיפורים שהן עצמן מגוללות, הם קשים מנשוא ולעיתים מפתיעים באכזריותם. אך מכיוון שגילן עפ"י רוב צעיר מאוד, הן טרם מסוגלות לעכל ולזהות עד כמה פוגענית ההורות שנפלה בחלקן בגלגול הזה. תום ילדותן נקטע באיבו, והן עדיין לא בשלו דיו כדי שיוכלו להכיר בעוול שגרמו להן הוריהן. הן עסוקות בהישרדות ובהגנה, וכרגע אינן חשות כקורבנות של הוריהן על אף שפעמים רבות הן כאלה במלוא מובן המילה. (ההשוואה בין קורבנות של הורות נורמטיבית לקורבנות של הורות פתולוגית אינה הוגנת, אינה רלוונטית, אינה עניינית. אני יודעת. אבל לפעמים תנודה בין שני קצוות מלמדת משהו).
תחושה קורבנית, מכל סיבה שלא תהא, מזמינה אמפטיה, תיקוף והכלה. המרחב הטיפולי הוא כרחם גדול וגמיש, המאפשר גלישה בטוחה ומוגנת אל מחוץ למרחב ולזמן. עליו להכיל במלוא החמלה את רגשות המטופל, ללא שיפוטיות כלפיו. קליניקה איננה בית משפט, ואין זה מתפקידי להוציא את הצדק לאור או להבין את המציאות לאשורה. אין זה מענייני לאשש מה "באמת" קרה בילדותה של המטופלת הצעירה או הבוגרת. מציאות חייה ומערכות יחסיה הראשוניות ממילא ישתחזרו להן ביחסים שיתרקמו בינינו בטיפול, וישתקפו בהעברה ובהעברה הנגדית. הרגרסיה בשירות הטיפול תאפשר צמיחה, ותוביל הן להגברת מודעות והן להחלמה ושינוי.
לאורך שנים האמנתי שהשהייה במקום הזה היא לב ליבה של העבודה הטיפולית ואין בלתה. אך לאט לאט התעוררו בי שאלות: האם התיקוף שאני מעניקה עלול להנציח את הנרטיב הקורבני? האם הרגרסיה הטיפולית בשירות הנרטיב הנ"ל משרתת באופן דומה את מי שחוותה הורות פוגענית ומתעללת כמו גם את מי שחוותה הורות סדוקה, שבורה, אך כזו שעודנה משקפת רצון להיטיב עם הילד? האם כל מי שחש קורבן של הוריו יפיק תועלת מתיקוף מתמשך של הנרטיב הזה? משהו בתפיסה שלי החל להיסדק.
הבחנה בין הורות מתעללת להורות שאינה טובה דיה
בשנים האחרונות כאשר אני עומדת בתפילת הווידוי של יום הכיפורים ומגיעה למילים "יעצנו רע", אני מכה על חטא ביחס לכל אותן מטופלות אשר מתוך רצון להיטיב עמן גרמתי להן נזק. מבקשת מחילה על ייעוץ מזיק שנתתי דווקא מתוך אמפתיה ללא סייג, מתוך קידוש הנרטיב של המטופלת וסובלנות אין סופית כלפי תפקיד הקורבן. נפלתי במלכודת של מסורת פסיכולוגית ארוכת שנים הדוגלת בהעדר שיפוטיות ברחם הטיפולי, הענקת קבלה בלתי מותנית, והתעלמות אלגנטית מן הבקיעים שעולים מסיפורים שבהם "ההורים תמיד אשמים". לקח לי זמן להבין שדור הולך ודור בא, ובדור שלנו הנרטיב הקולקטיבי של האשמת ההורה הולך ומתחזק, פעמים רבות באופן שאינו מאוזן. צריך לתת לו מקום, אך כ"הכנת הלבבות" להמשך עבודה מעמיקה יותר.
ברצוני להבחין בין הורות פוגענית ומתעללת, לבין הורות שאינה טובה דיה. יערה למשל, חשה שהיא קורבן כיוון שלתפיסתה מעולם לא זכתה לקבל מהוריה חום ואהבה וסבלה מסביבה אותה חשה כקרה רגשית. היא הגיעה לטיפול שבוע אחר שבוע במכונית שקנו לה הוריה, הם אלו ששילמו עבור הטיפול שלה והיא עצמה מעידה כי הרבו להתעניין בתהליך ולגלות אכפתיות כלפיה. למרות כל זאת, היא לא חשה כל הכרת תודה כלפי התמיכה שלהם בטיפול, וביטלה את חשיבות הדברים הללו בהנף יד. נשים אחרות שפגשתי חוו את עצמן כקורבנות של אב או אם ביקורתיים, טענו שהם הסיבה לדימוין העצמי הנמוך, סיפרו על העדר תיקוף לרגש ולחוויה, העדפת אחות אחת על פני אחרת, חוסר פניות רגשית, ריכוז יתר של ההורה בעצמו ובצרכיו וכדומה. לפעמים הורה סובל ממחלה, מתמודד עם פוסט טראומה או עם זוגיות קשה ואינו פנוי רגשית להיות ההורה הטוב דיו. איני מקלה ראש בחוויית הפגיעות ובחסכים הנגרמים לילד, ואיני מסירה אחריות מן ההורה, שוודאי צריך לעשות כל שביכולותו כדי להיות אותו הורה מיטיב הדרוש לילד. אך לא מדובר כאן בשאלת אחריות ההורה, אלא בילד בוגר שצריך להשתחרר מאותו נרטיב קורבני כדי שיצמח להיות אדם בעל דרגות חופש גבוהות יותר.
הקליניקה כאמור אינה בית משפט ומציאת הגבול בין הורות פוגענית ומתעללת להורות שאינה טובה דיה הוא דק מן הדק ולא תמיד אפשרי. ההבדל בין השניים אינו דיכוטומי ובוודאי קיים רצף בלתי ניתן להגדרה חדה, עם ריבוי גווני אפור באמצעו. אין כאן כללים ברורים וגם אישיותו, ומובן שמידת רגישותו ופגיעותו של הילד ישפיעו על עוצמת הנזק שיחווה כתוצאה מטיפול הורי לקוי. בשל כך אני בוחרת לקבל כל סיפור שמסופר לי כאמת המוחלטת של מספרו, ומכבדת אותו באשר הוא. יחד עם זאת, כשאני חשה שמדובר בסיפור של הורות שאמנם לא נחוותה כטובה דיה אך אינה מתעללת או פוגענית וישנן בסיפור נקודות של אור המצויות כרגע בעלטה, אני חשה שהשלב של הכלה ורגרסיה הוא רק תחנה בדרך. תחנה חשובה שאי אפשר לדלג עליה, תחנה שיש בה צורך באמפתיה עמוקה. אולם כאשר בשלה העת, אני מרשה לעצמי להתערב, לנקוט עמדה. לכוון לעצירת הרגרסיה שכבר אינה משרתת את האדם הבוגר. מפשילה שרוולים, ומאתגרת את תפיסת הקורבנות של המספרת.
נדמה לי שהאווירה הפסיכו-תרבותית עשויה לעודד צעירים לראות את עצמם כקורבנות של הוריהם, וכתוצאה מכך הם נחלשים ומתבלבלים. במקרים כאלה לא רק שאין כל תועלת בתיקוף מתמשך ואינסופי של חווית הקורבנות, אלא שעלול להגרם בגינה נזק כרוני. ככל שאני כמטפלת אשלים עם הנרטיב הקורבני של המטופלת, כך אמנע ממנה להשתחרר בהדרגה מכבליו ולקחת אחריות על חייה. בחיל ורעדה אני בוחרת לעשות הפוך ממה שלמדתי, ומרשה לעצמי להיות שיפוטית לטובת המטופלת, כדי שאוכל להועיל לה באמת, לא רק כהכלה ונחמה זמנית (שזהו כאמור השלב הראשון וההכרחי). אני בוחרת להוביל את המטופלת באופן אקטיבי לבניית סיפור נוסף בצד הסיפור עתיק היומין שלה. מסייעת לה לגלות בקיעים בנרטיב שלה, בהדרגה, בעדינות ובחמלה.
אם עד כה בחרה לשים דגש על המחירים ששילמה בשל ההורות הלקויה, אשאל אותה מהו אותו דבר מיוחד שצמח בנפשה דווקא בזכות הצרכים החיוניים שלא סיפקו הוריה, מתוך אמונתי כי וודאי מסתתר שם אוצר שכזה. אסייע לה לחפש בנרות רגע מיטיב שהיה לה עם הוריה, זעיר ככל שיהיה, ולראות מה כן הצליחו להעניק לה בדרכם. אנסה ללמד אותה להחליף את האשמת ההורה בתרגול של חמלה עצמית, שיועיל לה יותר מהתפיסה הקורבנית. אדבר איתה בגילוי לב על ה"אני מאמין" שלי לפיו תפיסת הקורבנות מחבלת ביכולת לחיות חיים בריאים, ואציע לה את הרעיון כי כדי להתרפא עליה להיפרד מסטטוס הקורבן, לאזור אומץ ולקבל את כאב ילדותה ככזה שהיא צומחת מעליו וגדלה בזכותו. ואולי יום אחד, תוכל אפילו לחוות חמלה כלפי הוריה ולסלוח להם.
הנשמה בוחרת את הוריה
ברובד המציאות הנראית לעין, ילדים אינם בוחרים בהוריהם כשם שאינם בוחרים האם לבוא לעולם. אך ברובד הנשמתי הפנימי, מציע ספר הזוהר מהפיכה בתפיסה זו. לכאורה נדמה לנו כי אנו בוחרים את בני הזוג שלנו אך לא את הורינו, אך הזוהר מגלה לנו כי ההפך הוא הנכון: את בני הזוג שלנו בחר עבורנו הבורא ארבעים יום טרם יצירת הולד, ואילו את ההורים בוחרת הנשמה בחירה מדוקדקת וקפדנית בטרם העיבור. הנשמה הטהורה המצויה תחת כסא הכבוד אינה רוצה כלל לרדת לעולם הגס הזה ולהתגשם בגוף חומרי. אך היא נאלצת לבסוף לעשות כן, ולצורך הגשמת שליחותה בוחרת בזוג ההורים המסוים שיעניק לה את התנאים המתאימים ביותר לכך. היא אינה בוחרת בהכרח את ההורים הנפלאים ביותר, המכילים והאמפתיים ביותר, אלא את המתאימים ביותר למשימת חייה הייחודית. הבנה זו יכולה להיות מאתגרת מאוד כשחושבים על הורות מתעללת ולא ביחס אליה אני מכוונת, אך נדמה לי שביחס להורות שאינה טובה דיה היא עשויה לסייע בבניית נרטיב מרפא של התמודדות וצמיחה.
לא פשוט להחזיק יום יום שעה שעה בתפיסה רוחנית לפיה נשמתנו בחרה את הורינו בטרם ירידתנו לעולם, ולחיות לאור ההבנה שכל הקורה לנו מתרחש בהשגחה פרטית מדויקת המכוונת אותנו לתיקון, בכלל זה האירועים ומערכות היחסים המאתגרות בחיינו. אך גם התבוננות חומרית ומעשית תוכל להוביל אותנו להבנה שתפיסת עצמנו כקורבנות של הורינו עלולה להפוך אותנו במקרה הטוב לטיפוסים ממורמרים, ובמקרה הגרוע לנכים רגשית.
הציווי "כבד את אביך ואת אמך" טומן בחובו את השכר "למען יאריכון ימיך". נדמה לי שמלבד ההבטחה האלוקית לאריכות ימים, היכולת לכבד את מה שההורים העניקו לנו, לטוב ולמוטב, היא קרקע פוריה לא רק לחיים ארוכים אלא בעיקר לחיים טובים. היכולת לכבד לא רק בגינונים חיצוניים, אלא להעניק כבוד להורינו באופן אותנטי ופנימי, על אף שלל משגיהם וחולשותיהם, משחררת אותנו לחירות. אין הכוונה להכחשת צער, פגיעות ופצעי ילדות ואין בכך משום הסרת אחריות מתפקידו הדרמטי של ההורה בעיצוב אישיות ילדו. וודאי שיש להעניק מקום לעיבוד כאב הילדות בטיפול ולהעניק זמן לאבל ולרגרסיה. אך לתחושתי מי שלומד לכבד ולקבל את הוריו כפי שהם, יוכל לכבד ולקבל את עצמו כפי שהוא, להשתחרר מעולה הרודני של הקוֹרְבָּנוּת ולפרוץ דרך מבעד לקליפות פצעי ילדותו.
