לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
על הַאֲשָׁמָה, קוֹרְבָּנוּת וחירות

על הַאֲשָׁמָה, קוֹרְבָּנוּת וחירות

ד"ר מרים אבנרי-כהן | 17/9/2021 | הרשמו כמנויים

החיוורון הקל בפניה היפות של יערה מדגיש את הנמשים הזעירים והחינניים שלה. היא מאופרת קלות, שערה שחור כפחם והיא ומזכירה לי את שלגיה כפי שאוירה בספרי ילדותי. מזה כמה שבועות שהיא מגיעה אלי לטיפול. אישה צעירה ומבריקה, שהדעתנות והשבריריות משמשות בה בערבוביה. לרגע עיניה יורות גיצים של אש, ולמשנהו הן כבויות וחסרות חיים. היא מגוללת בפני בדקדקנות את קורות חייה הקצרים, בדגש על חוויות של פְּגִיעוּת וכאב.

יערה נושקת לשנתה השלושים ומתגוררת במחיצת הוריה. היא אוצרת בליבה שק גדוש של מרירות וטענות כלפיהם, ולדבריה הם נושאים באשמה ביחס למצבה הרגשי. בקול חנוק היא שואלת אותי כיצד תוכל למצוא אהבה אם לא זכתה לקבל אהבה ראויה לשמה מהוריה, איך תוכל לגדל ילדים בחום ובאמפתיה כאשר לא חוותה בעצמה הורות חמה ואמפתית. כאבה גדול מנשוא. היא סוחבת על גבה הצנום סיפור כבד על אודות ילדה שצרכיה לא סופקו במלואם, ומאמינה כי בשל כך הפכה לאדם בוגר שאין לו כלים לחיות חיים טובים. פגישה אחר פגישה היא נוברת בפצעי ילדותה ומתבוססת בהאשמת הוריה.

נרטיב של קורבנות

יערה כמובן אינה מטופלת אמיתית שלי, אלא "אבטיפוס". לאורך השנים הגיעו אלי רבות וטובות כמותה, פגועות, עצובות, כאובות, חוות את עצמן כקורבן של הוריהן. בצדק או שלא בצדק? אין לי מושג, והאם זה בכלל משנה? הן עוררו אותי באופן טבעי לאמפתיה ולהכלה ללא תנאי. לא פיקפקתי לרגע בחשיבות התיקוף שעלי לתת לנרטיב הקורבני שלהן. נוכחתי כי גם נשים שחצו את העשור הרביעי, החמישי ואפילו השישי לחייהן, מסוגלות לשבת מולי כשהן אימהות ואפילו סבתות, ולשחזר תחושת קיפוח מצד הוריהן שרודפת אותן כל ימיהן, מחבלת ביכולתן לחיות מתוך חירות הנפש ולנהל מערכות יחסים מספקות. 


- פרסומת -

בכובע השני שלי מחוץ לקליניקה הפרטית, אני מטפלת בילדות ונערות בסיכון שהוצאו מבתיהן בשל הורות מזניחה במקרה הטוב או פוגענית ומתעללת במקרה הפחות טוב. סיפורי החיים שלהן, כפי שמשתקפים בדוחו"ת הסוציאליים, באבחונים ולעיתים אף בסיפורים שהן עצמן מגוללות, הם קשים מנשוא. אך מכיוון שגילן עפ"י רוב צעיר מאוד, הן טרם מסוגלות לעכל ולזהות עד כמה מרה ההורות שנפלה בחלקן בגלגול הזה. תום ילדותן נקטע באיבו, והן עדיין לא בשלו דיו כדי שיוכלו להכיר בעוול שנגרם להן. הן עסוקות בהישרדות ובהגנה, וכרגע אינן חשות כקורבנות של הוריהן על אף שפעמים רבות הן כאלה במלוא מובן המילה.

ההשוואה בין קורבנות של הורות נורמטיבית הלקויה במידה זו או אחרת, לבין קורבנות של הורות פתולוגית, אינה הוגנת, אינה רלוונטית, אינה עניינית. הדבר ברור לי. אך מה לעשות, לפעמים תנודה בין שני קצוות שונים במציאות יכולה ללמד דבר-מה. תחושה קורבנית, מכל סיבה שלא תהא, מזמינה אמפתיה, תיקוף והכלה. המרחב הטיפולי הוא כרחם גדול וגמיש, המאפשר גלישה בטוחה ומוגנת אל מחוץ למרחב ולזמן המציאותיים. עליו להכיל במלוא החמלה את רגשות המטופל, ללא שיפוטיות כלפיו. קליניקה איננה בית משפט, ואין זה מתפקיד המטפל להוציא את הצדק לאור או להבין את המציאות לאשורה. אין זה מעניינו לאשש מה "באמת" קרה בילדותה של המטופלת הצעירה או הבוגרת, והאם הוא נורמטיבי או פתולוגי. מציאות חייה ומערכות יחסיה הראשוניות ממילא ישתחזרו להן ביחסים שיתרקמו בטיפול, וישתקפו בהעברה ובהעברה הנגדית. הרגרסיה בשירות הטיפול תאפשר צמיחה, ותוביל הן להגברת מודעות והן להחלמה ושינוי. 

לאורך שנים האמנתי שהשהייה במקום הזה היא לב ליבה של העבודה הטיפולית ואין בלתה. אך לאט לאט התעוררו בי ספקות: האם התיקוף הבלתי מותנה שאני מעניקה לקורבנות עלול להנציח את הנרטיב הקורבני? האם הרגרסיה הטיפולית בשירות הנרטיב הנ"ל משרתת באופן דומה את מי שחוותה הורות פוגענית או מתעללת כמו גם את מי שחוותה הורות סדוקה, שבורה מעט, אך כזו שעודנה משקפת רצון להיטיב עם הילד? האם כל מי שחש קורבן של הוריו יפיק תועלת מתיקוף מתמשך של הנרטיב הזה? משהו בתפיסה שלי החל להיסדק.

הבחנה בין הורות מתעללת להורות שאינה טובה דיה

בשנים האחרונות כאשר אני עומדת בתפילת הווידוי של יום הכיפורים ומגיעה למילים "יעצנו רע", אני מכה על חטא ביחס לכל אותן מטופלות אשר מתוך רצון להיטיב עמן גרמתי להן נזק. מבקשת מחילה על ייעוץ לא מועיל ולא מקדם שנתתי דווקא מתוך אמפתיה ללא סייג, מתוך קידוש הנרטיב של המטופלת וסובלנות אין סופית כלפי תפקיד הקורבן. נפלתי במלכודת של מסורת פסיכולוגית ארוכת שנים הדוגלת בהעדר שיפוטיות ברחם הטיפולי, הענקת קבלה בלתי מותנית, והתעלמות אלגנטית מן הבקיעים שעולים מסיפורים שבהם "ההורים תמיד אשמים". לקח לי זמן להבין שדור הולך ודור בא, ובדור שלנו הנרטיב של האשמת ההורה הולך ומתחזק, פעמים רבות באופן שאינו מאוזן. אין ספק שיש לתת לו מקום בחדר הטיפול, אולם רק בבחינת "הכנת הלבבות", כשלב ביניים להמשך עבודה מצמיחה יותר.

ברצוני להבחין בין הורות פוגענית ומתעללת, לבין הורות שיתכן כי אינה טובה דיה, אך ללא סממנים פתולוגיים. יערה למשל, חשה שהיא קורבן כיוון שלתפיסתה מעולם לא זכתה לקבל מהוריה חום ואהבה. לדבריה הוריה אנשים קרים וביקורתיים. היא הגיעה לטיפול שבוע אחר שבוע במכונית שקנו לה הוריה, הם אלו ששילמו עבור הטיפול שלה והיא עצמה מעידה כי הרבו להתעניין בתהליך ולגלות אכפתיות וסבלנות כלפי גחמותיה. למרות כל זאת, היא לא חשה כל הכרת תודה כלפי התמיכה הנוכחית שלהם בה, ביטלה את חשיבות הדברים הללו בהנף יד ובטענה שכל זה הוא "פיצוי עלוב" על כך שלא היו רגישים אליה כילדה. נשים אחרות שפגשתי חוו את עצמן כקורבנות של אב או אם ביקורתיים, טענו שההורה שלא העצים אותן הנו הסיבה לדימוין העצמי הנמוך, סיפרו על העדר תיקוף לרגש ולחוויה, העדפת אחות אחת על פני אחרת, חוסר פניות רגשית וכדומה.


- פרסומת -

לפעמים הורה סובל ממחלה פיזית או נפשית, מתמודד עם פוסט טראומה או עם זוגיות סבוכה או שמכל סיבה אחרת אינו מסוגל להיות ההורה הטוב דיו הנדרש לילד הספציפי. איני מקלה ראש בחוויית הפגיעות ובחסכים הנגרמים לילד עקב כך, ואיני מסירה אחריות מן ההורה, שבוודאי צריך לעשות כל שביכולותו כדי להפוך לאותו הורה טוב דיו הנדרש לילד. אך לא מדובר כאן בשאלת אחריות ההורה, אלא בשאלה הקורבנות של האדם הבוגר: אותו אדם המגיע לטיפול וצריך להשתחרר ממלתעות הנרטיב הקורבני כדי שיצמח להיות אדם בעל דרגות חופש גבוהות יותר. 

 הקליניקה כאמור אינה בית משפט ומציאת הגבול בין הורות פוגענית ומתעללת להורות שאינה טובה דיה הוא לעיתים דק מן הדק. ההבדל בין השניים אינו דיכוטומי ובוודאי קיים רצף בלתי ניתן להגדרה חדה, עם ריבוי גווני אפור באמצעו. אין כאן כללים חדים וברור שאישיותו כמו גם מידת רגישותו ופגיעותו של הילד ישפיעו על עוצמת הנזק שחווה כתוצאה מטיפול הורי לקוי. בשל כך אני בוחרת לקבל כל סיפור שמסופר לי כאמת המוחלטת של מספרו, ומכבדת אותו באשר הוא. יחד עם זאת, כשאני מתרשמת שמדובר בסיפור של הורות שאמנם לא נחוותה כטובה דיה אך אינה מתקרבת לגבולות הפוגעניים או המזניחים, אני חשה שהשלב של הכלה ורגרסיה הוא רק תחנה בדרך. תחנה חשובה שאי אפשר לדלג עליה, תחנה שיש בה צורך באמפתיה עמוקה. אולם כאשר בשלה העת, אני מרשה לעצמי להתערב ולנקוט עמדה. לכוון בישירות לעצירת הרגרסיה שכבר אינה משרתת את האדם הבוגר. אני מפשילה שרוולים, ומאתגרת את תפיסת הקורבנות של המספרת.

נדמה לי שהאווירה הפסיכו-תרבותית בימינו עשויה להזמין ולעודד צעירים לראות את עצמם כקורבנות של הוריהם, וכתוצאה מכך הם נחלשים ומתבלבלים. תחושת הבעלות והאחריות שלהם על קשייהם עלולה לאבד מעוצמתה כאשר הם ממוקדים בתפיסת עצמם כתולדה של הורות כושלת. במקרים כאלה לא רק שלא תצמח תועלת בתיקוף מתמשך ואינסופי של חווית הקורבנות, אלא שעלול להגרם בגינה נזק כרוני. ככל שאני כמטפלת אשלים עם הנרטיב הקורבני של המטופלת, כך אמנע ממנה להשתחרר בהדרגה מכבליו ולקחת אחריות על חייה. בחיל ורעדה אני בוחרת לעשות הפוך ממה שלמדתי, ומרשה לעצמי להיות שיפוטית כלפי המטופלת כדי לעזור לה,  כדי שאוכל להועיל לה באמת, לא רק כהכלה, ''תחזוקה' או נחמה זמנית. אני בוחרת להוביל את המטופלת באופן אקטיבי לבניית סיפור נוסף בצד הסיפור עתיק היומין שלה. מסייעת לה לגלות בקיעים בנרטיב שלה, בהדרגה, בעדינות ובחמלה.

מבלי לתקוף את תפיסת הקורבנות, אשאל אותה מהו אותו דבר מיוחד שצמח בנפשה דווקא בזכות אותם צרכים שלא סיפקו לה הוריה, מתוך אמונתי שוודאי מסתתר שם אוצר שכזה. אסייע לה "לחפש בנרות" רגע מיטיב שהיה לה עם הוריה, זעיר ככל שיהיה, ולראות מה כן הצליחו להעניק לה בדרכם שלהם. אנסה ללמד אותה להחליף את האשמת ההורה בתרגול של חמלה עצמית, שיועיל לה יותר מהתפיסה הקורבנית. אדבר איתה בגילוי לב על ה"אני מאמין" שלי לפיו תפיסת הקורבנות מחבלת ביכולתנו לחיות חיים בריאים, ואציע לה את הרעיון כי כדי להתרפא עליה להיפרד מסטטוס הקורבן, לאזור אומץ ולקבל את כאב ילדותה ככזה שהיא צומחת מעליו וגדלה בזכותו. ואולי יום אחד, תוכל אפילו לחוות חמלה כלפי הוריה ולסלוח להם. 

הנשמה בוחרת את הוריה

ברובד המציאות הנראה לעין, ילדים אינם בוחרים בהוריהם כשם שאינם בוחרים האם לבוא לעולם. אך ברובד הנשמתי הפנימי, מציע ספר הזוהר מהפיכה בתפיסה זו. לכאורה נדמה לנו כי אנו בוחרים את בני הזוג שלנו אך לא את הורינו, אך הזוהר מגלה לנו כי ההפך הוא הנכון: את בני הזוג שלנו בחר עבורנו הבורא ארבעים יום טרם יצירת הולד, ואילו את ההורים בוחרת הנשמה בחירה מדוקדקת וקפדנית בטרם העיבור. הנשמה הטהורה המצויה תחת כסא הכבוד אינה רוצה כלל לרדת לעולם הגס הזה ולהתגשם בגוף חומרי. אך היא נאלצת לבסוף לעשות כן, ולצורך הגשמת שליחותה בוחרת בזוג ההורים המסוים שיעניק לה את התנאים המתאימים ביותר לכך. היא אינה בוחרת בהכרח את ההורים הנפלאים ביותר, המכילים והאמפתיים ביותר, אלא את המתאימים ביותר למשימת חייה הייחודית. הבנה זו מאתגרת מאוד כשחושבים על הורות מתעללת ולא ביחס אליה אני מכוונת כאן, אך נדמה לי שביחס להורות שאינה טובה דיה היא עשויה לסייע לאדם הבוגר בבניית נרטיב מרפא של התמודדות וצמיחה.


- פרסומת -

לא פשוט להחזיק יום יום שעה שעה בתפיסה רוחנית לפיה נשמתנו בחרה את הורינו בטרם ירידתנו לעולם, ולחיות לאור ההבנה שכל הקורה לנו מתרחש בהשגחה פרטית מדויקת המכוונת אותנו לתיקון, בכלל זה האירועים ומערכות היחסים המאתגרות בחיינו. אך גם התבוננות חומרית ומעשית תוכל להוביל אותנו להבנה שתפיסת עצמנו כקורבנות של הורינו עלולה להפוך אותנו במקרה הטוב לטיפוסים ממורמרים, ובמקרה הגרוע לנכים רגשית.

הציווי "כבד את אביך ואת אמך" טומן בחובו את השכר "למען יאריכון ימיך". נדמה לי שמלבד ההבטחה האלוקית לאריכות ימים, היכולת לכבד את מה שההורים העניקו לנו, לטוב ולמוטב, היא קרקע פוריה לא רק לחיים ארוכים אלא בעיקר לחיים טובים. היכולת לכבד לא רק בגינונים חיצוניים, אלא להעניק כבוד להורינו באופן אותנטי ופנימי, חרף שלל משגיהם וחולשותיהם, משחררת אותנו לחירות. אין הכוונה להכחשת צער, פגיעות ופצעי ילדות ואין בכך משום הסרת אחריות מתפקידו הדרמטי של ההורה בעיצוב אישיות ילדו. וודאי שיש להעניק מקום לעיבוד כאב הילדות בטיפול ולהעניק זמן לאבל ולרגרסיה. אך לתחושתי מי שלומד לכבד ולקבל את הוריו כפי שהם, יוכל לכבד ולקבל את עצמו כפי שהוא, להשתחרר מעולה הרודני של הקוֹרְבָּנוּת ולפרוץ דרך מבעד לקליפות פצעי ילדותו.

 

 

 

 


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: טיפול פסיכולוגי, דת ואמונה, פסיכולוגיה יהודית, אמהות, אמפתיה
ד"ר איריס חזקיה ברד
ד"ר איריס חזקיה ברד
יועצת חינוכית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון
הילה חן
הילה חן
עובדת סוציאלית
מטפלת משפחתית וזוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
אילת אמיר ברון
אילת אמיר ברון
עובדת סוציאלית
שפלה, אונליין (טיפול מרחוק)
אורלי צרפתי פרידמן
אורלי צרפתי פרידמן
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
קארין גורן
קארין גורן
עובדת סוציאלית
מטפלת משפחתית וזוגית
כרמיאל והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), עכו והסביבה
תמר גליק
תמר גליק
פסיכולוגית
שרון ושומרון

עוד בבלוג של ד"ר מרים אבנרי-כהן

הייתי משוכנעת שזה רק עניין של זמן וניסיון עד שהרגעים המִדְבָּרִיִּים האלו יחלפו כבר ויסתלקו לי מחדר...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אוריה גובנראוריה גובנר30/9/2021

איזה בלוג מקסים!. מרים יקרה,
כמה אהבתי את הנכתב בבלוג שלך!
איזו אמת כנה ופשוטה, אמפטיות לצד חשיבה ישרה וכנה,
אהבת אדם וראיה למרחוק, מכבדת וחומלת
תודה!

נתן אלתרמןנתן אלתרמן27/9/2021

תגובה למרים. תודה למרים על הידע החדש, בכל מקרה אני מניח שאיסור על לימוד קבלה מתייחס בעיקר למחקר מפורט שלה שעלול לשגע את האדם בגלל נטייה למטפיזיקה. כשהלימוד פשטני ולהנאה ועניין, אני מרשה לעצמי ללמוד גם קבלה. אני חושב שאין דבר שממש אסור ללמוד, אדם רשאי לדעת כל דבר מעניין כמו את משמעות האלוהים וכולי.

ד"ר מרים אבנרי-כהןד"ר מרים אבנרי-כהן27/9/2021

תגובה לנתן. נתן שלום, תודה על התגובה המעניינת שלך. כתבת במשפט הראשון לגבי כך שהקבלה היא דבר שאין ללמוד בגיל צעיר או לפני שבקיאים בכל התורה. יש דעות שונות לגבי כך, ויש שגורסים שבדור שלנו השתנתה ההוראה הזו, לא בגלל שאנחנו גדולים יותר, אלא דווקא מפאת קטנותנו לימוד פנימיות התורה יכול לסייע לנו. מעבר לכך, תורת החסידות שפתוחה בפני כל אדם בכל גיל, יונקת מהקבלה ומאפשרת להבין באופן נגיש יותר חלקיקים ממנה.

נתן אלתרמןנתן אלתרמן19/9/2021

שלום. הקבלה מעניינת מאוד ומהפכנית, ודתיים אומרים שאסור לחקור אותה לפני גיל מבוגר שבו בקיאים בתורה. אני נוטה מאוד לרוחניות ובמידה מסוימת גם למטפיזיקה. יחסי אנוש אפשר ליצור בטבעיות בכל מצב ומתוך כל אדם. האהבה קיימת בכולנו והבעתה טבעית וכנה בנתינת דאגה וטוב, ומביאה לחברויות טובות ויפות. אפילו החיות הפשוטות יוצרות קשרים רגשיים.