כשאומרים בעברית 'בית' - שומעים כהד: חלון, חלל, חלול, חילול, תַּשְׁלִיל שֶׁל בַּיִת, מַפַּת הָאַיִן
עלון פסיכולוגיה עברית | 18/7/2021 | הרשמו כמנויים
היום מציינים את תשעה באב – יום חורבן בית המקדש הראשון והשני. אפשר לחשוב על אקט הזיכרון, המקבל אצל הנוהגים ביטוי בפעולה – בצום ובמנהגי אבל של ממש – כקריאת כיוון נפשית, כהתעקשות לתת הכרה לכך שהיה פה פעם בית, (כל בית שהוא), ונחרב הבית, ועל אף שמגדלים חדשים נבנו על חורבותיו, השבר ההוא פועם, נותן אותותיו. ועם זאת, מרחפת שאלה - האם ההזכרות-בפעולה מנחמת, מחלימה, או מתעקשת לספר את השבר הבסיסי שאין ולא תהיה לו תרופה?
באתרנו השבוע מאמרים מקצועיים חדשים ומגוונים.
משפחות החוות גירושין עתירי קונפליקט מגיעות לעתים למצבי ניכור הורי ונתק בקשר של הילדים עם אחד ההורים, המעוררים מצוקה ופוגעים בילדים בטווח הארוך. במאמרה של דנה קלימי, מוצג מודל "הכוח המניע", מודל טיפולי שנועד לסייע לאנשי מקצוע להתמודד עם מורכבות הטיפול במצבי ניכור הורי וקשיים בקשר.
התיקון ה-11 לחוק חינוך מיוחד עיגן בחוק את זכותם של ההורים לבחור את סוג המסגרת החינוכית שבה ילמדו ילדיהם. בכך נפתחה הזדמנות לשילוב יחידני גם לתלמידים עם מורכבויות בשכיחות נמוכה, ובמגוון רמות תפקוד. מהלך זה עולה בקנה אחד עם הגישה ההומניסטית, הרואה בשילוב את אחד הביטויים לשוויון הזדמנויות לתלמידים ולאנשים עם מוגבלויות. מאידך, השילוב היחידני מאתגר לא מעט אנשי חינוך, המדווחים על קושי להעניק מענה לתלמיד עם מורכבות, במקביל לכיתה שלמה. מאמר זה המתבסס על מחקרים ועל ניסיון מקצועי של המחברת, ד"ר יעל גוטר, צמח מצרכים שעלו מן השטח, ומטרתו לשפוך אור על סוגיית השילוב היחידני של תלמידים המאובחנים על הרצף האוטיסטי (ASD), ולהציע מסגרת תיאורטית ועקרונות פרקטיים לתכנון, להובלה וליישום של שילוב יחידני משמעותי ובר־קיימא.
במדור הספרים - עיצוב התודעה: הנדסת ההתנהגות והתחושות שלנו בעידן הדיגיטל, מאת ד"ר לירז מרגלית. מה אנו יודעים על הסמארטפון שלנו? האם אנו מפעילים את המרובע הדק הזה שמחובר אלינו כאיבר מאיברנו מאז שנות התשעים, או שהוא מפעיל אותנו? ד"ר לירז מרגלית חושפת בפנינו את מה שאנחנו לא יודעים, או, מדויק יותר, את מה שלא רוצים שנדע עליו ועל הפעולות הסמויות מן העין שנעשות על ידי מפתחי האפליקציות ואשר מטרתם העליונה והמובהקת היא ללכוד אותנו בתוכו לתועלתם.
ובפסיכובלוגיה -
"מה מאפיין אותם, את האנשים הסוערים? - אנשים שהם 'מדי' – מדי אוהבים, מדי מעניקים, מדי נפגעים, מדי רבים. בעוצמות ובצבעים שרבים לא יצליחו להכיל, שרבים לא הכילו, שמי שהכיל לא אהב או האדיר. רק הכיל למרות ובגלל ובהינתן הקושי. אנשים שמפלרטטים עם גבולות. לא מתוך מרדנות, אלא מתוך ניסיון כן לוויסות עצמי: אוהב מדי-לא אוהב כלל, קרוב מדי-לא רחוק כלל. אנשים ששומרים על עצמם ועל הסביבה דרך ריקוד אינסופי של גבולות, כמהים להתמסר, פוחדים להיפגע. אנשים שרגילים לשרוף ולהטביע את האחר, מרוב אהבה" טל פלג-שגיא, בבלוג "מהמיטה לספה: מחשבות על מיניות, טיפול ומה שביניהם" - על האנשים הסוערים בחיינו, ואולי גם על האנשים הסוערים שאנחנו
פרופ' עמיה ליבליך כותבת על תגובתם של האנשים שסיפוריהם מופיעים בספרה החדש: "כשאני מקבלת שיחת טלפון או מסר אחר ממי מהם ליבי מחסיר פעימה: האם יהיו מרוצים, אולי אפילו גאים בסיפור שמסרו לי לפרסום? ומה יש לעשות עכשיו אם לא? כך או כך אני נוהגת להסביר לאנשים אלה או לתלמידים כי במפגש הראשון אדם לעולם איננו שבע רצון במאת האחוזים מהתמונה שלו, אם בצילום או בסיפור. אבל אני מספיק ותיקה במקצוע לדעת שאחרי זמן מה, קריאות חוזרות ושמיעת תגובות של אחרים – אנשים לרוב מתיידדים עם השתקפותם שבסיפור, ולעיתים אף הופכים אותה למעין תעודת זהות חדשה"
"לאחרונה קיבלתי תגובה על מאמר שפירסמתי לפני 8 שנים, מאמר בו תואר מהלך חייה של נערה, כיום אשה צעירה, שאותרה בילדותה כמחוננת על ידי משרד החינוך. ילדה זו "הצליחה" ל"הפוך" לאשה, שלא הגשימה את הציפיות שתלתה בה סביבתה לאחר קבלת תווית ה"מחוננת". היא אף לא הצליחה להוציא מן הכוח אל הפועל את היכולות שנשים בנות גילה, בעלות אינטליגנציה נמוכה במידה ניכרת מזו שלה, הצליחו" – ד"ר חנה דויד מהרהרת בהתפתחותן של נערות מחוננות תת-משיגות.
ובשפיות – לינק לטור שלא כדאי לכם לפספס - ירדן מנדלסון לניצן הורוביץ: חמישה צעדים דחופים להבראת מערכת בריאות הנפש.
המילה 'בַּיִת' / אפרת ביגמן
בָּאָרֶץ הַזּו אִי אֶפְֹשָר לְהַגִּיד 'בַּיִת'
בְּלִי לַחְפוֹן נְיָר מְקֻמָּט, לָחוֹּש בְּבִעוּתֵי דְּלָתוֹת וְרֵיח אֵֹש.
כְֹּשאוֹמְרִים בְּעִבְרִית 'בַּיִת' ֹשוֹמְעִים כְּהֵד: חַלּוֹן, חָלָל
חָלוּל, חִלּוּל, תַּשְׁלִיל שֶׁל בַּיִת, מַפַּת הָאַיִן.
בַּגְּבָהִים הַמִּשְׁתַּנִּים ֹשֶל חַיַּי נִסִּיתִי לְהִתְאַמֵּן
מְמֹֻשְמַעַת לְדַקְלֵם קֹדֶם 'א – אֹהֶל', רֵיחַ מִדְבָּר וּקְטֹרֶת
אַחַר כָּךְ 'ב – זֶה בַּיִת', חָצֵר, תַּרְנְגֹלֶת, שִֹמְלַת לָבָן וְכַפְכַּף אֶצְבַּע.
בְּכָל פַּעַם ֹשֶהֻנְּחָה הָאֶבֶן הָאַחֲרוֹנָה,
הִתְגַּנְּבָה גָּזִית, וְחֶרֶב שִׁסְּפָה קֻבִּיּוֹת בֵּיתִי.
עַתָּה, שֶׁבּוֹנָה אֲנִי אוֹתוֹ מִבּוֹץ, מֵחֹמֶר וּמִקַּשׁ
יוֹדַעַת בּוֹא יָבוֹא הַזְּאֵב, יִֹשְאַף וְיִנְֹשֹף
וְרוּחוֹ תָּעִיר הַגֶּחָלִים, תִּלְחַשׁ אֶל הַסִּירִים וּתְחַמֵּם הַמָּרָק.
Photo by Dimitri Iakymuk on Unsplash
