כמה בכיתי על השלג שלי, שבן לילה היה ובן לילה אבד

עלון פסיכולוגיה עברית | 21/2/2021 | הרשמו כמנויים

הסערה שהתחוללה השבוע הסעירה אותנו - היה לנו למה לחכות, ממה לחשוש אבל גם למה לייחל. המתנו למשהו שיגביל את התנועה שלנו, אבל רק לזמן מוגבל. משהו שאפשר לראות בעיניים - טיפות ניתכות, פתיתי שלג נושרים – משהו שמצדיק את ההתכנסות בבית החם, ובהמשך גם את היציאה לעולם חדש, רטוב או לבן. משהו לא מדבק, ולא מופשט, משהו ממשי, אבל לא ממשי להחריד. הו מזג האוויר, הבו לנו מזג אוויר שאפשר להתפלש בעיסוק בו, שאפשר לנסוע לעברו ממקומות רחוקים רק כדי לראות אותו משנה את הכל, גם אם זה רק לכמה שעות או ימים. משהו שאפשר לכווצ'ץ אותו ולהפוך אותו לכדורים, שאפשר לשחק בו ואיתו. שאפשר להרגיש בזכותו, לכמה רגעים, כבכל שנה רגילה ונטולת-מגפה, כשייחלנו לבואו של השלג.

בינתיים באתרנו, טקסטים לוהטים לימים קרים.

ימי התפרצות מגפת הקורונה העולמית והסגרים שהביאה עמה, עת נראה שהעולם עצר מלכת – תהתה הביבליותרפיסטית והמשוררת ליאור גרנות כיצד ניתן ליצור תנועה נפשית אצל אנשים בזמן קצר באמצעות כתיבה מונחית ומפגש עם טקסטים. אז היא פתחה סדנאות כתיבה וירטואליות, ובמאמר זה היא מראה איך כתיבה מאפשרת יצירת תנועה נפשית במצב הקיפאון הכללי שנכפה עלינו בתקופה זו

לשחק עם הקלפים גלויים: גישה לבעיה של חשיפה עצמית – סקירת מאמרו של אוון רניק, שעוסק בעמדה של נכונות מתמשכת לחשיפה עצמית מצד האנליטיקאי בטיפול, שאותה הוא מכנה "משחק עם הקלפים גלויים", מתוך מטרה ליצור דיאלוג כן ולעורר שיתוף פעולה בין האנליטיקאי למטופל. המאמר פתוח לקריאה למשתמשים רשומים בעלי הרשאה מקצועית (גם סטודנטים למקצועות הטיפול)

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

הפסיכולוגית עדי רון מיארה משתפת אותנו במחשבות שהצטברו על פסיכולוגיה בימי קורונה: "אני מוצאת את עצמי נאחזת בניסיונותיי להישאר נוכחת במרחב החלימה הנדרש לצורך reverie, וזאת אל מול המציאות שנכנסת לחדר בצורה אגרסיבית ומתקיפה את החשיבה והנוכחות הטיפולית שלי. את המפגשים הטיפוליים ממלאות מצוקות של המטופלים שפעמים רבות הן גם המצוקות האישיות שלי - מה קורה לילדים שלנו, להורים שלנו, מה יהיה מחר ובעוד שבוע חודש או אפילו שנה?" 

במסגרת מדור חדר משלך התארחנו בקליניקה היפה של קרן שלו אילות ברמת השרון - "אני מבלה בחדר הזה שעות רבות בכל יום, כך שעלי להרגיש בו בנוח. לכן, היה חשוב לי שיהיה מואר ומאוורר מאוד, שיהיה חלון גדול שיאפשר להכניס את החוץ פנימה עם צמחייה. בשיחות הזום שאני עושה בתקופה הזאת אני יושבת על מזרן יוגה על הריצפה, וזה מתאפשר בזכות המרחב הגדול שיש פה. בין הפגישות אני מתרגלת מדיטציה, מקשיבה למוסיקה, קוראת. גם יוגה יצא לי לתרגל פה בתקופת הקורונה". 

בשפיות זמנית תוכלו לקרוא על הסנקציות שהוטלו על הפסיכולוגים יובל כרמי ועידן קוסובסקי ומה ההבדל בין התלייה להשעיה.

ד"ר חנה דויד כותבת בעקבות פרשת הפגיעה המינית על חוויות אישיות של פגיעה - "האחד נהג לגעת ברגלי תוך שהוא אומר 'אני אדם שמאוד נוגע, מאוד אוהב מגע, מאוד מאמין במגע'. השני שלח לי עשרות מיילים כאשר החלטתי לעזוב אותו. השלישי פשוט "פיטר" אותי, ללא שום הסבר, מייד לאחר הפגישה בה אשתו פתחה את דלת הקליניקה באמצע הפגישה וראתה אותי. אף אחד מהמקרים המתוארים אינו "חמור", אף אחד מהם לא גרם לי משבר, אבל אני בהחלט יכולה לתאר לעצמי לא מעט אנשים – מטפלות ומטופלות – שהיו ניזוקות נזק בלתי הפיך על ידי כל אחד מהשלושה שתיארתי. חברתנו האמיצה, שסיפרה, אם כי באנונימיות, על פגיעה מינית שחוותה, פתחה את הדלת לכולנו. אני מאוד מקווה שעוד מטפלות רבות תצטרפנה ומטפלים רבים יצטרפו לקבוצת הנחשפים האמיצים, שאנחנו כה אוהבים לשבח כמטופלים. רק כך, ביחד, נגיע למטרה: 'וּבִעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ' (דברים פרק יז פסוק ז)."

וגם ד"ר ניצה ירום מבקשת להתייחס בטקסט תקיף לפרשה: "אני מדמיינת בעיני רוחי שהקהילה המקצועית מגיבה בעלייה על הבריקדות - לא מוכנה לתת למקרה הזה להיבלע בתוך חדשות הקורונה וטלטלות השלטון. הזמן חייב לעמוד מלכת - המעשה שלו חייב לעצור את הפעילות השוטפת שלנו ולהכריז: לא עוד!"

לסיום, לפני שבוע בדיוק חגגנו עם יעל סטטמן ערב לכבוד צאת ספרה 'בעניין הבערה'. דיברנו על שירה, על כתיבה אינטימית, חשיפה ויציאה לאור. תהינו לגבי השימוש בשירה במעשה הטיפולי והאם שירה וכתיבה תורמים או פוגעים באפשרות להיות מטפלת "טובה יותר". השתתפו וקראו משיריה ומשיריהן: דנה אמיר, דנה לובינסקי, ליטל קפלן ואורין רוזנר. הקלטה מלאה של הערב זמינה לצפייתכם.

Photo by Ryunosuke Kikuno on Unsplash