סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע... | פנחס רון

לָאַחֲרוֹנָה מַרְבִּית יָמַי וְלֵילוֹתַי נָעִים בֵּין קִירוֹת בֵּיתִי. בַּחֲלָלִים אֲנִי שׁוֹכֶבֶת יוֹשֶׁבֶת הוֹלֶכֶת שׁוֹתֶקֶת מַשְׁתִּינָה מְצַחְצַחַת מִתְבַּשֶּׂמֶת   מִתְלַבֶּשֶׁת מְבַשֶּׁלֶת מְדַבֶּרֶת עוֹבֶדֶת וּבוֹהָה...

אָז מָה, הוּא אָמַר. אֲנִי בָּא לְפֹּה כְּבַר חוֹדְשָׁיִם וְשׁוּם דָּבָר לֹא יוֹצֵא מִזֶּה. הָיִיתִי...