פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
לִמְצֹא עַצְמוֹ בְּעַצְמוֹ

לִמְצֹא עַצְמוֹ בְּעַצְמוֹ

ד"ר מרים אבנרי-כהן | 15/10/2020 | הרשמו כמנויים

ושוב מתחילים מבראשית, יוצאים למסע שנתי בשביליהן של מילים עתיקות יומין. מבקשים לתור דרכן אחר האורות והצללים שבנפשנו ולמצוא הדרכה, מזור ונחמה. הנחיתה הבראשיתית הייתה יכולה להיות רכה יותר, אילולא נפלנו היישר לקלחת חולשותיו וכשליו של האדם: חטא האכילה מפרי עץ הדעת, כפיות התודה, הסילוק מגן העדן, הקנאה שהובילה לרצח הראשון בהיסטוריה ושלל הקללות שרודפות אותנו עד עצם היום הזה.

בכל שנה מהדהדים בי מחדש דבריו הנוקבים של הרב קוק, אשר לימד כי חומרת חטאו של האדם הראשון לא נובעת מעצם הפרת ציווי הבורא ופעולת האכילה מפרי העץ, אלא נעוצה בגורם העומד מאחורי בחירה זו. כך כתב הרב:[1]

 "חָטָא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איך, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו".

נזר הבריאה, היצירה היחידה עלי אדמות שניתן לה כוח הבחירה החופשית, איבדה את עצמיותה ואת רצונה האותנטי. האדם פנה החוצה והלך שבי אחר קול הנחש. הוא נשאב למרחב מתעתע של בלבול בין פנים לחוץ, שהחליש את קולו והסיח את דעתו מן "האניות האמיתית" כפי שכינה אותה הרב קוק. הרב המשיך ותיאר בקדרות את האופן שבו משתחזר החטא הראשון בעולם מאז ועד עצם היום הזה:

"וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל. באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה".

מה היה קורה אילו היה האדם ממתין ושוהה, מאפשר לעצמו להתכנס פנימה ולהתבונן בדממה ברצונותיו העמוקים? האם היה בוחר לאכול מפרי עץ הדעת? על שאלה זו לא נוכל להשיב, אך נוכל להתבונן בה באשר לדמות עצמנו ולניסיונות חיינו.

חָטָא הָאָדָם שֶׁנִּתְנַכֵּר לְעַצְמִיּוּתוֹ

בתור צאצאי אב הטיפוס האנושי הראשון בעולם, סכנת הניכור לעצמיותנו מאיימת על כולנו. אין צורך בדמיון מפותח כדי למצוא במציאות של ימינו הדים רועמים לאובדן האני עליו כתב הרב קוק. עולם שבו יש מקום בלתי נתפס לחיצוניות צעקנית באשר היא, עולם שבו מפוטמים המוחות משחר ינקותם במבול של גירויים שברובו אינו חיוני ואף מסיח מן העיקר, עולם שבו אפילו שאלת "אַיֶּכָּה" הפרטית הפכה ממסע חיפוש אינטימי שבין האדם לעצמו לדרמה מוחצנת וצינית שמקומה בכיכר העיר. ומאובדן האני ועד לאובדן ה"אתה" מתפתל לו מדרון חלקלק.

כל כך קל להתכחש לטבע האנושי החמקמק של כושרנו להתכחש לעצמיותנו. זה פשוט ונוגע לכולנו, בשלל זירות חיים יומיומיות, פרוזאיות יותר או פחות. כשקשה לי להאמין עד כמה זה נוגע אלי, אני נזכרת במחקרו הקלאסי של הפסיכולוג סולומון אש:[2] במחקר זה הוכנסו הנבדקים לחדר ישיבות אחד אחד בכל פעם, ופגשו בו דמויות נוספות שלכאורה התכנסו לשם מטרה זהה, אך למעשה היו משתפי פעולה. הנסיין הסביר לנבדקים שמטרתם להשוות את אורכם של קווים אנכיים פשוטים שיוצגו להם. בכל פעם הוצג קו סטנדרטי ולידו קווים אחרים, והמטלה הייתה לזהות מי מבין מהקווים האחרים שווה באורכו לקו הסטנדרטי. כל נבדק התבקש לציין את תשובתו בקול רם.

המטלה הייתה פשוטה להפליא, לא הצריכה כל מיומנות או ידע מלבד יכולת ראייה סבירה. אולם, במחצית מסבבי הניסוי, נתנו משתפי הפעולה של החוקר תשובה שגויה ומעוותת לחלוטין, כשהם עושים זאת באופן רגוע ובביטחון עצמי ניכר. סלומון אש ביקש לדעת כיצד יגיב הנבדק האמיתי, והופתע לגלות כי רק כרבע מהנבדקים סיפקו תשובות נכונות באופן עקבי, על אף פשטות המטלה. מרבית הנבדקים היו נכונים בקלות רבה להתכחש לדעתם העצמית, זו שתפסו בבירור במו עיניהם, ובלבד שלא לסטות מדעת הרוב. מתחקור שנערך לאחר הניסוי נדיר היה למצוא נבדקים שבאמת שגו בשיפוטם, אולם הם סברו שהאחרים יודעים טוב מהם, או לחלופין חששו להיראות מגוחכים בעיני הנוכחים. וכל זה, כשמדובר בשיפוט פשוט של אורך קווים. אז מה נאמר על רצון, בחירה וגיבוש עמדה בתחומים קצת יותר מורכבים בחיינו?

למצוא עצמו בעצמו

נדמה לי כי מלכודת אבדן האני מתעתעת בנו, בין השאר, בשל הדחקת הרעיון ש"האדם לעולם מועד": מתוקף היותנו חיה חברתית, כל אחד מאיתנו יכול להתנכר לעצמיותו במידה זו או אחרת. נעים להתפנק ברעיון המשעשע שאני חסינה בפני מלכודת זו: הרי אני אישה מודעת, 'מחוברת לעצמי', בוחרת את דרכי בדעה צלולה, בלב נקי ובמחשבה חירותית. כל העולם יכול להידרדר לתהומות ההתכחשות לעצמו, אך אני מוגנת. זה הרי רק במקרה שאני אוכלת מזון שלא הולם את הגוף היקר שלי פשוט משום שהוא נחשב כסביר בחברת השפע המודרנית, דרוכה לשמוע מה חושבים עלי למרות שמבינה שלא יכולה להיות נאהבת על ידי כולם, נשארת ערה עד מאוחר מפחד שמא אחמיץ מידע מיותר שמתרוצץ בעולם, ורודפת אחר משאבים 'נחשבים' שלא באמת נובעים מרצון אישי מבורר. אבל אם היו מכניסים אותי למעבדה של סלומון אש, הייתי כמובן מראה להם עצמיות אותנטית מהי...

כיצד ניתן להיחלץ מסכנת אובדן האני? מבין שלל הדרכותיו בעניין, ביקש הרב קוק להעניק לאדם דרך למציאת עצמו, וזוהי המלצתו:[3]

"איש יחידי צריך למצוא עצמו בעצמו, ואחר כך הוא מוצא את עצמו בעולם המסבבו, שהוא חברתו, ציבורו ועמו".

הוראה זו מטרתה לסייע לאדם לנתק את עצמו מהשפעות חיצוניות מסיחות דעת ומבלבלות, שעלולות להוביל אותו לניכור מעצמו, ולשוב אל החוץ רק לאחר בירור העולם הפנימי. אך התבוננות ברצף ההתפתחותי הטבעי של חיי האדם, מעידה על כך שכִּילוּדֵי אִשָּׁה ראשית כל אנו מוצאים את עצמנו דרך עיני הזולת, ורק לאחר מכן מסוגלים למצוא את עצמנו בעצמנו.

עם הגיעו של הגור האנושי לאוויר העולם, הנפרדות זרה לעולמו. היא אמנם מולדת מבחינת עצמיותו הגופנית, אך כדי שתתרקם עצמיות תודעתית נפרדת, נדרש תהליך התפתחותי הדרגתי. הרך הנולד חש באופן טבעי שגופו שלו אינו נפרד מסביבתו, אלא חלק ממשי ממנה. גם הרצון אינו קיים בו כמהות עצמית אלא כדחף, כתשוקה פרימיטיבית למילוי צרכים פיזיולוגיים ותחושתיים. אט אט, דרך מערכת יחסים אינטימית עם הדמות המטפלת, קורמת העצמיות עור וגידים והופכת לנפרדת ומובחנת.

זרעי העצמי האותנטי

הפסיכואנליטיקאי ורופא הילדים דונלד וויניקוט היטיב לתאר כיצד נובטים זרעי העצמיות האותנטית דרך הקשר הינקותי בין התינוק להוריו.[4]  העולל הבריא מחובר באופן בלתי אמצעי לצרכיו הגולמיים, כיוון שזהו טבעו המולד. בהתאם לכך, הוא מפגין את דחפיו כלפי חוץ באופן מיידי, למשל באמצעות בכי, ובא על סיפוקו כאשר רצונו מתמלא. האם המצויה, שהנה לדעת וויניקוט 'אם טובה דיה', ניחנה ביכולת לספק לתינוקה סביבה הנוטה מרבית הזמן להיות מותאמת לרצונותיו ולצרכיו. כך למשל, היא מיניקה אותו כאשר הוא רעב ומפסיקה להיניקו כשהוא שבע. על פי איתותיו היא מבינה את רצונו. כתוצאה מיכולתה להעניק לתינוק סביבה הנענית לצרכיו, מתפתח בקרבו 'עצמי אמיתי', שהנו משאב פנימי יציב, המאפשר חיבור מודע לרצונו האותנטי.

ככל שהתינוק גדל ומתפתח, מתחיל להיווצר פער טבעי בין רצונותיו למידת היענות הסביבה אליהם. האם המסורה שבחודשי החיים הראשונים נענתה לכל רצונותיו, מתחילה בהדרגה לבחור לעיתים בהעדפותיה ובצרכיה האישיים ולא במילוי מיידי של צרכיו. זהו תסכול בריא, המוביל את הפעוט לפתח תחושת אוטונומיה ונפרדות, ותוך כדי כך להמשיך בגיבוש ה-'עצמי האמיתי' שלו כשהוא מנהל דיאלוג עם המציאות החיצונית.

תהליך שונה מתחולל כאשר בינקות חוזרת ונשנית מצד האם הֲפָרָה של הסביבה האמפטית, כשלא ניתנת לתינוק אפשרות לחוות סביבה ראשונית הנענית לצרכיו במלואם. למשל, דרך הזנה שלא על פי צרכי התינוק המשתנים, אלא על פי שיטת האכלה נוקשה. במציאות מעין זו, התינוק לומד שלא לתת אמון בצרכיו ומאבד את תחושת הלגיטימיות של רצונותיו. במקום שהסביבה תתאים את צרכיה אליו, הוא מתרגל בטרם עת להתאים את עצמו לצרכי סביבתו. בשל כך, הוא אינו מתוודע אל צרכיו ורצונותיו כפי שהם. עלולה להתפתח בקרבו תודעת 'עצמי כוזב', שמשמעה העדר חיבור לרצון המקורי והזדהות-יתר עם צרכי הסביבה, עד כדי זיהויים כרצונותיו שלו. במילים אחרות, כבר משחר ינקותנו קיימת האפשרות שתנאי סביבה רגשית מקפחת יחסמו את התפתחותה של עצמיות אותנטית.

האדם מוצא את עצמו בשלושה דברים

מנקודת המבט ההתפתחותית, האדם מוצא את עצמו ראשית כל בקשר. אם זכה והתפתח בשחר ימיו בתוך מערכת יחסים מיטיבה, אזי יוכל מתוך תחושת אמון בזולת ובעצמו "למצוא עצמו בעצמו", כפי שכתב הרב קוק. אך גם אם הגענו בריאים ושלמים בנפשנו לנקודה זו, עדיין נשאלת השאלה כיצד יכול האדם הבוגר למצוא את עצמו בעצמו, כשהוא ממשיך להתקיים בסיר הלחץ החברתי המאיים על עצמיותו? מה עליו לעשות בתהליך חיפוש זה?

אחת ההדרכות היפות הנוגעות לתהליך זה מצויה בדבריו של הרב אליהו דסלר. בספרו "מכתב מאליהו" כתב את הדברים הבאים אודות מסע החיפוש העצמי של האדם:[5]

 האדם מוצא את עצמו בשלושה דברים:

  1. בהתבודדותו
  2. בהיותו נותן ולא נוטל
  3. כששואף להיות ולא להשיג ולקנות

ננסה להתבונן בקצרה בכל אחת משלוש דרכים אלו, ולשאוב מהן השראה למציאת עצמנו בעצמנו. נראה כי הן מוליכות אותנו בשביל גילוי העצמיות הן בערוץ של "למצוא עצמו בעצמו" והן בערוץ של למצוא עצמו בזולתו.

בהתבודדותו

קשה לאדם למצוא את עצמו כשהוא חלק בלתי נפרד מתוך ההמון הסואן. יתכן שהמחקר של סלומון אש נראה קיצוני ומוזר, אך אנו והנבדקים במחקרו שייכים ממש לאותו זן אנושי. היות האדם חיה חברתית טומנת בחובה הזדמנויות נפלאות אך גם סכנות חמורות. הרב קוק הסביר, כי אדם אשר רוצה למצוא את עצמו, צריך לקבוע עיתים של פרישה מן החברה. להסכים לערוך בדרך קבע מפגש אינטימי בדלת אמותיו, ולפגוש את עצמו פנים בפנים:[6]

"האדם שנשמתו מאירה בקרבו, מוכרח הוא להתבודד הרבה. החברה התדירית של אנשים אחרים המגושמים על פי רוב נגדו גם ברוחניותם, מעממת את אורה הבהיר של נשמתו העליונה, ומתוך כך פעולתו החשובה מתמעטת".

המפגש עם החוץ עלול לערער את עצמיות האדם. לא משום ש"אדם לאדם זאב": גם שפע של רצונות טובים בסביבת האדם עלולים לטשטש את ה"אניות" שלו, אם דרך עמעום אורו הייחודי בעקיפין ואם דרך ערעור ישיר יותר על בחירותיו.

הסופר יוסף חיים ברנר, בן דורו של הרב קוק, התבונן בדרכו יוצאת הדופן של הרב שנראתה לו בלתי עקבית ואמר כי "נשמתו קרועה". כתשובה לטענה זו השיב לו הרב קוק באיגרת, בה כתב כי מי שאמר עליו שנשמתו קרועה יפה אמר.[7] במכתבו הסביר כי האדם מטבעו הוא בעל נשמה קרועה, בשונה מהדומם שהנו שלם. לאדם שאיפות הפכיות, והוא מאופיין במלחמה פנימית תמידית. מלאכתו בעולם הזה היא להכיר בסתירות אלו, ואז לנסות לאחד את השסעים שבנפשו על ידי חיבורם לרעיון אחד כללי שבכוחו להוביל להרמוניה בין שלל חלקי אישיותו.

כיצד יכול האדם הפשוט לבצע מהלך פלאי שכזה? נדרשת עבודה יומיומית מתמדת, של התכנסות והתבוננות פנימה. הרב קוק ראה בהתבודדות כלי מהותי שדרכו ידע האדם "למצוא עצמו בעצמו". מפגש אינטימי קבוע פנים בפנים שיוכל להוביל את האדם למציאת הרמוניה פנימית:[8]

"יש שעות שאדם חש שנכנס רוחו כולו בקרבו פנימה, מאד הוא מרוכז אז בעצמיותו, העולם החיצוני איננו פועל עליו מאומה, הוא קשור בעומק ההתבודדות הפנימית. אם יבא אחד ויבקרהו מבחוץ לא ידע את העשוי ברוחו, הוא יוכל לדון עליו הרבה מצדו השלילי, איך שאיננו חברותי, איך שהוא מתרחק מן הבריות, ואיך שהכל, כל העולם וכל החיים, הכל מוזר לו.

ובאמיתיות רוחו בקרבו הוא מרגיש הרמוניה גדולה ואחודה, בפנימיותו טוב טוב לו מאד, השקט הנכסף, שכל העולם רודף אחריו, שרוי הוא אז בתוכו, והוא באמת יושב אז ברומו של עולם. ויש לשער שהנקודה החיה העזיזה שבתוכו פועלת היא בלא יודעים על הסביבה יותר ממה שכל אגיטציה[9] רעשנית יכולה לפעול ולעשות".

כפי שניתן ללמוד מהסיפא של דברי הרב קוק, האיש המתבודד שמוצא את עצמו בעצמו ומצליח להגיע להרמוניה פנימית, יוצא בחזרה אל העולם ונפגש עם הזולת באופן מבורר ומתוקן יותר. יכולת ההשפעה שלו ועשיית הטוב במרחב החברתי טובה לאין ערוך לאחר תהליך הבירור העצמי. בזכות הכניסה פנימה הוא יכול לצאת למרחב הציבורי כאדם נקי, המוכן לפגוש את הזולת פנים בפנים כשם שפגש את עצמו.

בהיותו נותן ולא נוטל

האדם אמנם נדרש למצוא את עצמו בעצמו, אך מבחינה התפתחותית המקום הראשון שבו בן אנוש מוצא את עצמיותו הוא בקשר אינטימי עם הזולת. וכשם שהתינוק מצא את עצמו מבעד לעיניה האוהבות והחומלות של אמו, כך האדם לאורך חייו ממשיך למצוא את עצמו דרך זיקה לזולתו. על פי הרב דסלר, הקשר המתוקן שמסייע לאדם למצוא את עצמו הוא קשר של נתינה והרעפת טוב על האחר.

ברובד הגשמי של הדברים, מחקרים רבים אכן מעידים על כך שהאדם מוצא את בריאותו דרך הענקה לזולת. הן מצד בריאותו הפיזית, והן מצד בריאותו הנפשית. כך למשל, ניתן להיווכח בפעולתו של רעיון זה דרך ממצאים על אודות הנוירוביולוגיה של הנתינה.[10] נוסף על כך, הנתינה לזולת מעניקה משמעות: האדם כיצור מחפש משמעות מוצא אותה בעצם יכולתו לצאת מגבולות עצמו.[11]

אך נדמה לי שברובד העמוק יותר של מציאת העצמי דרך התמרה לאדם "נותן ולא נוטל", כדאי להתעמק בדבריו של מרטין בובר.[12] לכאורה יכולנו לחשוב כי האדם הבודד הנו עובדת היסוד של הקיום האנושי. אולם לתפיסתו של בובר רק השיח עם האחר והזיקה אליו בונים את האדם כאישיות רוחנית, ובמילותיו "האדם נעשה אני באתה": אדם הופך לבעל אני ממשי רק כשהוא מסוגל לומר בכל ישותו 'אתה'. אנו נזקקים לחוויה של מפגש פנים בפנים עם הזולת כדי להיות קיימים באמת.

שיאו של המפגש האנושי הנו דו-שיח בין האדם לזולתו. אולם היכולת להיפגש עם האחר לדו-שיח של זיקה אמיתית אינה מובנת מאליה, שכן בכל מפגש אנושי טמון פוטנציאל של שניות.[13] את אותה שניות באופן השיח עם הזולת מכנה בובר 'דו פרצופין'. האדם נע בין שני קטבים נבדלים במפגש עם זולתו: האחד מכונה 'אני-לז', והשני, השונה בתכלית, מכונה 'אני אתה'.

דו-שיח המצוי במערכת יחסים של 'אני-לז' מתרכז בעצמנו בלבד: במה שאנו חשים, מדמים, רוצים, מרגישים או חושבים. 'לז' משמעו 'ההוא ששם', האחר אליו אנו מתייחסים בריחוק ובתועלתנות, יחס של שימוש וניצול, ללא קשרי גומלין כנים. בשונה מכך, דו-שיח המתקיים במערכת יחסים של 'אני-אתה' טומן בחובו קשר בלתי אמצעי בין שני סובייקטים ששואפים להיטיב זה עם זה במרחב רוחני פתוח. נפש האדם פונה החוצה מגבולות עצמה ברצון כן לפגוש את האחר במקום בו הוא מצוי. דבריו של בובר מעניקים לנו הזדמנות יומיומית לתרגל את מציאת עצמנו דרך מפגש עם הזולת: נוכל לבחון בכל דו-שיח את היכולת להעניק דבר מה לעומד מולנו, ולו "רק" מעצם הקשבה פתוחה, סקרנית ומרוכזת כולה בדבריו.

כשהאדם הופך מנוטל לנותן, הוא שב לגלות את עצמו דרך מפגש אינטימי עם הזולת, ומשחזר את המפגש המכונן שהתקיים עבורו בשחר ינקותו. מפגש שבו הוא מסוגל לחוש אמפטיה כלפי האחר ולמצוא את צדדי אישיותו הנעלים, את שאיפתו הנישאה להרבות טוב בעולם, שלעיתים מכוסה בשלל עומסים וקליפות. נסכם חלק זה בדבריו היפים של הרב דסלר:[14]

"אַךְ יִתְבּוֹנֵן נָא הָאָדָם, כִּי לַאֲשֶׁר יִתֵּן, יֹאהַב; וְגַם יִהְיֶה לוֹ חֵלֶק בּוֹ, וְיִדְבַּק אֵלָיו, כָּאָמוּר, וְאָז יַבְחִין וְיָבִין, כִּי זֶה אֲשֶׁר זָר נֶחְשַׁב לוֹ, הוּא רַק מֵאֲשֶׁר טֶרֶם נָתַן לוֹ, וְעוֹד לֹא הֵטִיב עִמּוֹ. אִם יַתְחִיל נָא לְהֵטִיב אֶת כָּל אֲשֶׁר יִמְצָא, כִּי אָז יַרְגִּישׁ אֲשֶׁר כֻּלָּם הֵמָּה קְרוֹבָיו, כֻּלָּם אֲהוּבָיו, כִּי בְּכֻלָּם יֵשׁ לוֹ חֵלֶק, וּבְכֻלָּם הִתְפַּשְּׁטָה עַצְמוּתוֹ".

הרחבת מעגל הנתינה לזולת מאפשר לאדם למצוא את עצמו דרך עוד ועוד בני אדם, ובהיותו בעמדת משפיע, הולכת ומתפשטת תחושת עצמיותו.

 כששואף להיות ולא להשיג ולקנות

"פשוט להיות". להסכים להיות נוכחת כולי כאן ועכשיו. לקבל את המציאות כפי שהיא, מבלי לברוח ולהתרוצץ ללא הרף במירוץ העכברים האכזרי השואף לקנות כסף, חכמה, השפעה, מעמד, הישגים ואינו יודע שובע. להניח לרגע לחרדת ההחמצה (FOMO): להסכים לכבות את המכשיר הנייד, להתנתק מהרשתות החברתיות, להרפות מן הדאגה שאחמיץ אירוע או ידיעה שחיי לא יהיו שלמים בלעדיה. כל כך מובן והגיוני, וכל כך קשה לביצוע בדור הזה. או שאולי בעצם, לא רק בדור הזה אלא מאז ומתמיד? הרבי מפיאסצנה הי"ד, שחי ופעל בגטו ורשה ונספה בשואה, כתב ב"מאמר ההשקטה" את המילים הבאות:[15]

"שבאם יסתכל איש על מחשבותיו הנובעות, אף של יום אחד, אז יראה שכמעט אין חילוק בינו לבין משוגע, רק בזה שהמשוגע עושה ומביא מחשבותיו לפועל, אבל מחשבותיו לעצמו הם אצלו ממש כמו אצל משוגע".

אדם יכול לפרוש מן הציבור, לשבת עם עצמו להתבודדות בחדר סגור, ולהיות אחוז כל כולו ברדיפה בלתי פוסקת, ללא שמץ של "היות". היכולת "פשוט להיות" קלה יחסית להשגה מהבחינה הפיזית, אך קשה יותר מהבחינה המנטלית. כשם שהעולם החיצוני מתעתע באדם ומאיים להסיט אותו מעצמיותו האותנטית, כך גם עולם מחשבותיו: הזרם הבלתי פוסק של המחשבות עלול לחבל במציאת עצמו. לשם כך על האדם לתרגל בקביעות את יכולת ה"היות". הרבי מפיאסצנה הציע דרך להשקטת זרם המחשבות ללא ביצוע פעילות יזומה של הפניית התודעה לכיוון אחר, אלא באמצעות התבוננות פשוטה בזרם המחשבות, ללא כל מאמץ מכוון:

"ונתן עצות ממשיות איך להשקיט מחשבותיו. ודיבר אז שיתחיל האיש להביט על מחשבותיו שעה קלה, לערך איזה רגעים, היינו - מה אני חושב. אז ירגיש לאט לאט שראשו מתרוקן, ומחשבותיו עמדו משטפן הרגיל".

הרבי מפיאסצנה העניק עצות מעשיות לפיתוח יכולת ה"היות". אחת מהן היא טכניקת ההתבוננות במחשבות, ללא כל ניסיון פעיל לשלוט בהן או לכוון אותן.[16] על האדם להתנתק מהזדהותו עם מחשבותיו, ולצעוד צעד אחד לאחור, לעמדה של צופה סקרן, מתבונן וחסר שיפוט או ביקורת. בדרך זו, יגלה שעצם ההתבוננות במחשבותיו יוצרת רגעי שקט. הסתכלות האדם במחשבתו מעמדה מתבוננות ובלתי שיפוטית, מכהה את הרחש המציף של המחשבה, ועוצרת את ההזדהות עמה.

בעשור האחרון עולם הרפואה והפסיכולוגיה מכירים ומוקירים את כוחה המרפא של התבוננות שקטה ובלתי שיפוטית של האדם במחשבותיו. תהליך זה מוגדר כ-'קְשיבוּת' או מָיינְדְפוּלְנֶס (Mindfulness). הוא שאוב מחיבור לעולם הבודהיזם, ומדגיש את חשיבות חיבור תשומת הלב התודעתית לחוויה המיידית. בתהליך הקשיבות מְרַכֵּז האדם תשומת לב מכוונת ובלתי שיפוטית לזמן ההווה. בכל פעם שמחשבתו נודדת למקום אחר, הוא מנסה להחזיר את תשומת לבו לחוויה בהווה. עליו להתגבר על ההרגל להתבונן במתרחש מתוך ביקורת ושיפוט, תוך חווית מצב של צפייה סקרנית ופתוחה במתרחש סביבו.

פמה צ'ודרון, נזירה בודהיסטית ממוצא אמריקאי, כתבה על ההרגל האנושי "להמשיך לנוע", בין אם ברמת העשייה הקדחתנית ובין אם ברמת המחשבות המתרוצצות.[18] אנו רוצים למלא את החלל, מנסים כל העת למצוא קרקע יציבה מתחת לרגלנו, וחשים חוסר סובלנות כלפי אי וודאות. עודף העשייה (כולל המחשבתי) הוא תגובת הגנה לחוסר בטחון קיומי. היא מציעה לנו לתרגל שהייה בדרך הבאה:

  1. לעצור, להביט ולנשום שלוש נשימות עמוקות.
  2. לשבת זמן מה בדממה, ולהקשיב לצלילים בחדר. להקשיב בערות ובחוסר שיפוטיות קודם כל לצלילים הקרובים, ולאחר מכן לצלילים הרחוקים.
  3. לחוות אנרגיה לא נוחה, מכל סוג שהוא, ללא מאבק.

גם זו היא דרך למצוא את עצמנו מחדש, להתחבר לאותו קול פנימי בהיר וזך אותו ניתן לשמוע כאשר שואפים להיות ולא להשיג ולקנות.

לשכוח את עצמי

לסיום, אשתף בחווייתי האישית. לעיני רוחי נגלה שביל צלול ונקי, המתרקם לאורם של הרעיונות שהובאו לעיל. שביל שבו האדם מוצא את עצמו דווקא דרך שכחת עצמו. מילותיה היפות של המשוררת זלדה באחד משיריה המוקדמים, מתמצתות את שלל הרעיונות שהובאו כאן: התבודדות ועצירה משטף היומיום, פרישה מן ההמון ותפילה לבבית עבור הזולת, מאפשרת לאדם לשכוח את עצמו, ודווקא בשל כך למצוא את האור הגדול שבעצמיותו:[19]

מָתוֹק לְהִתְפַּלֵּל עַל זֶה שֶׁעָבַר בָּרְחוֹב וּבְעֵינוֹ עַצְבוּת.

לִשְׁכֹּחַ אֶת עָנְיִי בִּגְלַל אַלְמוֹנִי שֶׁצָּעַד ביַתְמוּת.

מָתוֹק לָלֶכֶת לֶהָרִים לְהִשְׁתַּחֲווֹת אַפַּיִם

לְבַקֵּשׁ אַהֲבָה בִּשְׁבִיל אַחַת שֶׁהִיא לֹא אֲנִי.

ולִשְׁכֹּחַ אֶת עַצְמִי.  

 

יהי רצון שנזכה להתחיל מבראשית בחיבור לעצמיותנו מתוך ואהבת לרעך כמוך.

 


[1] הרב קוק שמונה קבצים ג' כ"ד.

[2] Asch, S. (1955). Opinions and social pressure. Scientific American, November,  pp.31-35.

[3] הרב קוק אורות הקודש ב, ג, ל"ב.

[4]  וויניקוט, ד.ו. (2013). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. הוצאת עם עובד. מתוך המאמר: עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב.

[5] הרב אליהו דסלר, "מכתב מאליהו", חלק ד' עמ' 282.

[6]  הרב קוק מוסר הקודש רעא

[7] מתוך מכתב ששלח הרב קוק לסופר יוסף חיים ברנר.

[8]  הרב קוק, שמונה קבצים ז ג

[9] תעמולה

[11] פראנקל, האדם מחפש משמעות, חלקו ראשון של הספר.

[12] בובר, מ. (1959). בסוד שיח: על האדם ועמידתו לנוכח ההוויה. הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים. הדפסה שביעית, 2007.

[13] או כלשונו של בובר: "דו פרצופין הוא העולם לאדם, כנגד דו פרצופין של נוהגו".

[14] הרב דסלר מכתב מאליהו, קונטרס החסד פרק ה', ואהבת לרעך כמוך.

[15]  הרבי מפיאסצנה, דרך המלך, מאמר ההשקטה.

[16]  הרבי מפיאסצנה, הכשרת האברכים.

[18] צ'ודרון, פ. (2016). חזרה להווה: לשחרר את עצמנו מהרגלים ישנים ומפחדים. הוצאת פראג.

[19]  גולדברג, ר. קסל, ר. קפלון י. (עורכים) (2014). זלדה – ציפור אחוזת קסם. כתבים וציורים. הוצאת כתר.


עוד בבלוג של ד"ר מרים אבנרי-כהן

אדם רוצה לחולל שינוי בעצמו, והוא חש כבול בכבלים של תורשה, היסטוריית חיים, קווי אישיות, כשלונות קודמים,...
התדר שלי מעולם לא היה חזק בענייני ניקיון, בעיקר לא עם בוא האביב, כשהטבע יוצא לחירות וקורץ לי לצאת אליו....

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.