פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
הפריה חוץ-נפשית – על הצורך בגירוי חושי ואינטלקטואלי (גם) בימי קורונה

הפריה חוץ-נפשית – על הצורך בגירוי חושי ואינטלקטואלי (גם) בימי קורונה

רועי סמנה | 6/9/2020 | הרשמו כמנויים

הכורסא נאנקת כשנטלי* שומטת את עצמה עליה ונאנחת. "שוב אין לי מה להביא לכאן. החודשים האחרונים מרגישים כמו עיסה סמיכה. אני נעה בין הסלון למטבח, בין עוד ישיבת זום לעוד בינג' בנטפליקס. רוב היום בפיג'מה, מלבד כדי להוציא את הכלבה לסיבוב. אין שום דבר לצפות לו, אני בתקופת המתנה. אבל המתנה לְמה, לעזאזל?"

הימים הם ימי קורונה. ימי התקפות על חיבוקים. אנשים נחבאים אל המסכות, חלקם מבודדים בבתים. אחרי האיומים על "קץ האנושות" ישנה "שגרת קורונה" וממצב אקוטי עברנו למצב כרוני בו הקפסולות כבר יורדות חלק יותר בגרון. בעוד שבימים הראשונים הרגשנו כמו על סט של מותחן פוסט-אפוקליפטי זול, עם מסכות משונות על פני העוברים והשבים והרבה אדרנלין בדם, התרגלנו מהר, מהר מדי, למרחק של שני מטרים ולפנים מוסתרות. לא עוד אימת מוות, כי אם אימת מוות נפשי. זהו מצב של טראומה מצטברת, כזו שאת מלוא האפטר-שוק שלה נרגיש, כנראה, רק בהמשך.

***
מתסמיני הוירוס: אובדן טעם. הטעם לחיים. נדמה שאופיר נוריאל, בשירו 'לא משהו קריטי'**, מייצג את חוויתם של רבים בימים אלו, אנשים שלא איבדו את מקום עבודתם או חלו, ובכל-זאת הוירוס חילחל אל חייהם ושיבש אותם:

וְזֶה לֹא אֵיזֶה מַשֶּׁהוּ קְרִיטִי, נַגִּיד כְּמוֹ כֶּסֶף שֶׁחָסֵר
אוֹ אֹכֶל, אֲבָל פִּתְאֹם יוֹתֵר קָשֶׁה לָקוּם מֵהַמִּטָּה בַּבֹּקֶר.
אֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁחָסֵר לִי שָׁם אֲוִיר מֵעַל הַמִּטָּה
כְּאִלּוּ אֵיזֶה כֹּחַ שֶׁל מִשְׁקֹלֶת שֶׁבְּכָל יוֹם
הַמִּשְׁקָל שֶׁלָּהּ גָּדֵל בְּעוֹד קְצָת וְדוֹחֵף אוֹתִי בַּחֲזָרָה
בָּרֶגַע שֶׁאֲנִי מְנַסֶּה לָקוּם וְלִדְחֹף אֶת עַצְמִי לְכִוּוּן הַכִּיּוֹר.

זו רוח התקופה וזוהי רוח חלשה. האוויר, רוב הזמן, עומד.
מה קורה פה? האם, כפי שהציעה נטלי לאחרונה, נחשפה ערוותה של המציאות, עכשיו שכמות הבילויים והחופשות צומצמה דרסטית? האילחוש נמוג כשנגסו לנו באסקפיזם ולכן רוח הנכאים? אולי.
ואולי, מה שרבים מאיתנו מרגישים זוהי התוצאה של מחסור בהפריה חוץ-נפשית.

***
"מהות הפסיכואנליזה", כותב סימינגטון, "שוכנת במערכת יחסים המתמירה את הכיוון הרגשי הפנימי של החיים ושהפרי שלה הוא הבנה חדשה של העולם" (p. 398). כלומר, המהות האמיתית של הפסיכואנליזה לאו דווקא דורשת מסגרת פורמלית נוקשה של חמש פגישות בשבוע על הספה, אלא מבוססת על מערכת יחסים מעוררת השראה. מערכת היחסים אינה מוכרחת להיות טיפולית, ולמעשה הוא מדגיש, יכולה להיות גם עם אנשים מתים, כל עוד הם חיים בליבנו. סימינגטון מציין לדוגמא את יחסיו עם הסופרת בת המאה ה-19, ג'ורג' אליוט, שפיסקה בספרה 'מידלמארץ' שינתה את חייו על ידי כך שחוללה הבנה חדשה בנפשו והעשירה את חייו הרגשיים.

בולאס מרחיב את טווח התופעות מחוללות התמורה הנפשית וכולל בהם גם מקומות, אירועים, יצירות מוזיקליות וכו'. "בחיי האדם הבוגר", הוא טוען, "החיפוש אחר אובייקט המזוהה עם המטמורפוזה של העצמי... הוא תופעה נרחבת ונפוצה" (עמ' 51). "אנחנו הולכים לתיאטרון, למוזיאון ולנופים שאנחנו בוחרים, בחיפוש אחר חוויות אסתטיות" (עמ' 53), חיפוש אחר רגעי השראה, חיפוש אחר התמרה.

***
תיאטרון? מוזיאון? נופים? תזכירו לי מה אלו?...
בחודש מרץ האחרון הייתי אמור לשוטט להנאתי ברומא ולספוג את כל אלו ועוד אל נקבוביותיי הפתוחות, אבל מעט לפני כן ארץ המגף הפכה פתאום לארץ המגפה, השמים נסגרו והעולם קפא. משבוע לשבוע אני פוגש יותר ויותר אנשים, כמו נטלי, שפוגשים פחות ופחות אנשים. ההתלהבות מהעבודה מהבית שככה די מהר והחוסר בשיחות מסדרון התחוור לכל מי שחשב שניתן לחסוך בקלות בשטחי נדל"ן ובפקקי תנועה. ואחרי שלימדנו את הילדים (לאהוב) מרחוק, הזום עשה את שלו ויכול כבר ללכת, אבל נראה שבינתיים הוא פה להישאר. אנשים כמו נטלי חווים קהות חדשה, לא מוכרת. הם מסתובבים (במעגלים, לרוב בשטח הבית) עם טעם תפל בפה. טעם של הזנה, שגם אם אינה רעילה, היא לכל הפחות אינה מתמירה ואינה מפרה. "אנו מוצפים ברעלנים תרבותיים ופוליטיים" כותב אייגן. "רעלים רגשיים ממלאים את הטלוויזיה, סרטים, את המילה הכתובה, תמרונים פוליטיים, תוצרת כלכלית" (עמ' 26). הבעיה היא שבימים אלו הנסיוב נגד החומרים הארסיים הללו לעיתים קרובות חסר לנו וכך, לדברי בולאס, נפער "חסך היוצר עצמי הסובל מתת-תזונה חושית ואינטלקטואלית" (p. 46).

כי לנפש תרבות היא לא מותרות, היא מוצר צריכה בסיסי, מזון למחשבה ולהרגשה. והמפגש עם בני אדם אחרים, קרובים כרחוקים, נושא בחובו תמיד פוטנציאל להתמרה. מיטשל מציין שפיירברן וסאליבן "הגדירו מחדש את טבע הנפש האנושית כחברתי ואינטראקטיבי מיסודו" (עמ 148). הוא מוסיף כי "כבר בהיותם תינוקות רכים מבקשים בני האדם ליצור אינטראקציה עם נפשות אנושיות אחרות, לא לתכלית סיפוק צורך מובחן כלשהו, אלא מאחר שאנו מכוונים מראש להגיב ויזואלית לפרצוף האנושי, ריחנית לריחות אנושיים" (עמ' 149) וכו'. אבל המסכות מגבילות את תגובתיות הפנים שלנו, כמו את יכולתנו לפענח הבעות פנים אחרות, הזום מונע מאיתנו להריח, הריחוק החברתי מקשה עלינו לגעת.

***
אפשר כמובן לטעון שמטופלים כמו נטלי משליכים פשוט את עולמם הפנימי המדולדל והעגום על המציאות. אפשר, אבל זו עלולה להיות החמצה. החשיבה הפסיכואנליטית ידועה לשמצה בנטייתה לתת משקל-חסר למציאות החיצונית***. בולאס, לעומת זאת, מדגיש כי אנחנו מושפעים עמוקות מאובייקטים חיצוניים מסוימים, "אובייקטים מעוררים", שאנחנו מחפשים בעולם באופן אינטואיטיבי או שמגיעים אלינו במקרה. "אין ספק שאובייקטים נושאים אותנו. אך למרבה האירוניה, בדיוק משום שהם מחזיקים את ההשלכות שלנו, המאפיין המבני של אובייקט כלשהו נעשה חשוב אף יותר" (עמ' 36). במילים אחרות: המפגש עם המציאות חשוב ומשמעותי, הוא משפיע על העולם הפנימי שלנו, שמשפיע על תפיסתנו את העולם החיצוני וחוזר חלילה, בתהליך יצירתי יומיומי. הלא-מודע גדל ומתפתח כתוצאה מהאירועים, המקומות והאנשים שאותם אנו פוגשים. אלה, על פי התיאוריה של בולאס, מתאגדים לאשכולות ותרים כל הזמן אחרי רשמים רלונטיים נוספים ומושכים אותם אליהם.

בולאס מספר איך בקיץ של 1972 שמע ביצוע של סונטה לוויולה בכנסיה קטנה בניו אינגלנד וזו שינתה אותו, הזינה "רגשות ורעיונות חיים ועזים שנשאו אותי אל הרגעים הבאים של חיי" (עמ' 120). "כל אדם צריך להיזון מאובייקטים מעוררים" הוא טוען, "כל אדם חש משהו מהאידיום**** הייחודי של הווייתו בעת שהוא נע בחופשיות במרחב" (עמ' 338). בימים כאלו החופש שלנו לנוע הוא מוגבל והנפש מוצאת עצמה לעיתים קרובות מדי מורעבת, משתוקקת לגירויים חדשים: תרבותיים, צורניים, אנושיים. אבל בעידן המסכות מפתה לקבור את עצמנו במסכים ולמסך את הבדידות ואת חוסר הוודאות המענה. אז הנפש מתפשרת על עוד בולמוס צפיה, מסתפקת בקלוריות תרבותיות ריקות שלא באמת ממלאות או מספקות חומרים לחלימה.

***
חלקים בספרו של ג'ונתן ספרן פויר 'הנני' עוררו בי, לפני מספר שנים, תמורה עזה כמו זו שסימינגטון ובולאס מדברים עליה, והחלו להניע אצלי תהליך משנה חיים שנשלם בימים אלו. למען הסיכוי הקטן שהיא תחולל תמורה גם באחד או אחת מקוראיי, אצטט פיסקה משמעותית אחת ממנו במלואה:

"כעבור שלוש שנים הוא ייגע בלשונו בלשונה של נערה שהיה שמח לכרות למענה את זרועותיו, אילו רק נתנה לו לעשות זאת. וכעבור שנה כרית אוויר תקרע את הקרנית שלו ותציל את חייו. כעבור שנתיים הוא יביט בתדהמה בפה סוגר על הפין שלו. ובהמשך אותה שנה יגיד לאביו את מה שאמר עליו במשך שנים. הוא יעשן שלושים וחמישה ליטר חשיש, יצפה בברכו מתכופפת בכיוון הלא-נכון במהלך משחק פוטבול-מגע מטופש, יתרגש עד דמעות משום-מה בעיר זרה בגלל ציור של אישה ותינוק, ייגע בדוב חום בתרדמת חורף ובפנגולין בסכנת הכחדה, ימתין שבוע לתוצאות בדיקה, יתפלל בשקט על חיי אשתו בעודה צורחת וחיים חדשים יוצאים מגופה – רגעים רבים שבהם החיים יהיו גדולים, יקרים מפז. אבל הם יסתכמו בחלק זעום כל כך מזמנו עלי אדמות: חמש דקות בשנה? כמה זה יוצא, יום? לכל היותר? להרגיש חי יום אחד מתוך ארבעה עשורי חיים?" (עמ' 448).

***
האתגר שלנו בעת הזו, לדעתי, הוא להצליח ליצור מערכת יחסים מעוררת השראה עם הקורונה. לא, אני לא באמת חושב שהוירוס בא לעולם כדי ללמד אותנו משהו, אבל זה לא אמור למנוע מאיתנו ללמוד בכל-זאת. כי העובדה שחוט השגרה ניתק מהווה תזכורת קולקטיבית לשבריריותה של המציאות שלנו, של הקיום שלנו. יש בה בכדי להאיץ את את חלקיקי ההבנה שהחיים שלנו ראויים ליותר מיום או יומיים של תחושה מצטברת של חיוּת. הרבה יותר.


*************************************
- בגיליון "פסיכואקטואליה" האחרון, שהוקדש לחשיבה אקזיסטנציאליסטית, פורסם מאמרי "האומץ לחשב מסלול מחדש". ניתן לקרוא אותו כאן: http://shorturl.at/F2458

- הצטלמתי לאחרונה לראיון עם ד"ר שרון זיו ביימן בנושא ההתמודדות עם חוסר ודאות בעידן הקורונה. ניתן לצפות כאן: https://www.youtub...cEZZw
*************************************

* למען הסר ספק: נטלי היא דמות בדויה המורכבת מפסיפס של מספר מטופלים ומטופלות.

** מתוך הספר "גזר דין גוף" בהוצאת הליקון, 2010.

*** אי אפשר שלא להיזכר בסיפור על ויניקוט (המאוזכר, בין היתר, במבוא של עמית פכלר לספרה של נינה קולטארט - "כיצד לשרוד כפסיכותרפיסטית") שבמהלך דיוני המחלוקת הסוערים בחברה הפסיכואנליטית הבריטית מציין ש"ברגעים אלה מתרחשת הפצצה אווירית" כשלאחר שתיקה קצרה הויכוח חוזר להתלהט מחדש.

**** גרעין העצמי הייחודי של האדם, המקבילה הנפשית לטביעת אצבע.


לקריאה נוספת –

Bollas, C. (2018). Meaning and Melancholia: Life in the Age of Bewilderment. Milton: Routledge

Symington, N. (2012). The Essence of Psycho-Analysis as Opposed to What Is Secondary, Psychoanalytic Dialogues, 22:4, 395-409

אייגן, מ., הזנה רעילה. ירושלים: כרמל, 2019

בולאס, כ., אדריכלות והלא-מודע. בתוך: המקראה של כריסטופר בולאס. תל-אביב: תולעת ספרים, 2015

בולאס, כ., דחף הייעוד. בתוך: המקראה של כריסטופר בולאס. תל-אביב: תולעת ספרים, 2015

בולאס, כ., האובייקט המתמיר. בתוך: המקראה של כריסטופר בולאס. תל-אביב: תולעת ספרים, 2015

מיטשל, ס. א., התייחסותיות: מהיקשרות לאינטרסובייקטיביות. תל-אביב: תולעת ספרים, 2009

ספרן פויר, ג'., הנני. חבל מודיעין: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2016

עוד בבלוג של רועי סמנה

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.