פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
אני וטלי (אביגיל) בארץ הלמה

אני וטלי (אביגיל) בארץ הלמה

ארנון רולניק | 21/11/2011 | הרשמו כמנויים

לפני שבועיים חלקתי כאן עמכם את ההנאה שבגילוי ש"יש מסביבי אנשים, בבריכה" - ובעיקר שימח אותי הגילוי כי בעלת הבלוג המקביל שוחה פה לידי. כזכור, המפגש בבריכה הפך לשיחה מרתקת על תהליך הגדילה וההכשרה על תפיסתי את תהליך זה. ההנאה שלי מהדיאלוג הזה מזכירה לי את ספרו של אברהם שלונסקי "אני וטלי בארץ הלמה". אביגיל אומנם אינה בגיל של נכדתי בת הארבע, אשר אכן מצטיינת בחוכמתה כי רבה, אבל המפגש עימה מזכיר לי מאד את הדיאלוג של שלונסקי עם נכדתו טלי. יתכן גם שהאסוציאציה לטלי קשורה בשיחות הרבות שאני מנהל עם טל ורד, מאסטרנטית לפסיכולוגיה קלינית, שעובדת עימי בקליניקה.

 וכך אומר שלונסקי: "טיילנו עם טלי על שפת הברכה ומה שם ראינו ומה שם דיברנו"

"עמדה והביטה במראה חמוטלי הביטה הביטה וככה אמרה לי ראה אברהם המראה של המים ראה איך צפים בתוכה השמיים"  השאלות וההערות של אביגיל חייבו גם אותי להסתכל במראה על ה- pool של הפסיכולוגיה - אז הנה חלק מהדיאלוג שלנו. אביגיל : אני מרגישה שבבואי ללימודים, עלי להציג תמהיל של תכונות מסוימות, שמצופות מפסיכולוג לעתיד, או לפחות ממי שהרגע התקבל למסלול, הרי בכל זאת, הבלטתי חלקים שונים של אישיותי על מנת להתקבל. ועכשיו שהתקבלתי, בא לי לשנות אג'נדה, בא לי קצת לנוח מהפרפורמנס שהיה מוטל עליי. בעצם אני רוצה לדעת אם מספיק שאהיה אני, על הטוב ועל הרע. רוצה לדעת שאני התקבלתי, ולא חזות מסויימת שלי. אז שאלתי אליך, ארנון, היא האם אני יכולה להיות פשוט אני, או שמא, מעתה והלאה אני נדרשת להתאמץ כדי לתפקד כפסיכולוגית? ארנון : ואני רוצה לדבר איתך דרך משל 'גלימת הפסיכולוג' - כשאנחנו יושבים בחדר, אנחנו עוטים עלינו גלימה. זה הכרחי כי אנחנו בתפקיד מסוים ויש לנו role מסוים, ואני חושב, אביגיל, שתפקיד המורים והמדריכים שלך הוא ללמד אותך לעטות את הגלימה. ממקומי כאדם אשר מונחים ביהביוראליים לא זרים לו הייתי אומר שזה סוג של חשיפה: "חשיפה לגלימת הפסיכולוג". והמדריך, תפקידו לדבר עם החלק שבך שמרגיש מתפתל בתוך הגלימה. אנחנו אמורים ללמד אותך איך לעטות את הגלימה, ואיך להרגיש בסדר בתוכה - זה מין אתגר של איך להיות את וגם להרגיש בנוח בתוך הגלימה. עם זאת צריך להיזהר מאלו שנכנסים מהר מידי לגלימה, ומשתמשים בה לעטוף את עצמם ולהסתיר את נפשם מהמטופל. ברגעים מסוימים בטיפול, הגלימה הזו צריכה להיות גלימה פתוחה - מותר לנו לגלות בעצמנו ולגלות למטופל, את האזורים שמהדהדים לדבריו של המטופל למרות הגלימה. אני מדבר למעשה על מעין קיום מקביל, בו זמנית, גם של הגלימה אבל גם של האישיות שרוצה לצאת מתוך הגלימה. אז התשובה לשאלתך אביגיל, היא שאת צריכה להתאמץ בשני מישורים: האחד, את חייבת לשמור על הייחוד שלך, על המיוחד שבך מחד, ומאידך, במישור השני, עליך להתאמץ ולהיכנס לתפקיד הפסיכולוגית ולבדוק עם עצמך מה צועק שם 'אני לא יכולה', 'אני לא מתאימה'. אביגיל : אני מרגישה שמלוות אותי המון שאלות שקשורות לעמידה (ישיבה) שלי מול המטופל; של מה אומרים בהתחלה, ובסוף, ובאמצע, ומה אומרים כשהם אומרים..., לכאורה, יש את ההדרכה בסופו של דבר לכל השאלות הקטנות האלו. וכנראה מה שאותי באמת מעניין, זה איך לך מרגיש, ממרחק הזמן, היום כשאתה נכנס לפגישה טיפולית, האם עכשיו ברור לך תמיד מה לומר? והאם, ומתי זה נהיה יותר קל, או שאולי לא, אבל יותר בטוח וברור, מבחינת המקום שלך כמטפל מול המטופל. עוד כמה שנים אעבור בשביל להגיע למקום הברור הזה? ארנון : אז אני נאנח ואומר כי מצד אחד אני מאחל לך שלעולם תהיי שואלת, או במילים של הפסיכולוגית קיי ג'מיסון הכותבת על פסיכותרפיה שלעולם תהיי Incapable of Being Indifferent, אבל אני חושש שחלקנו, המטפלים הוותיקים, "התרגלנו" מידי למקום של אין תשובות, למקום שהכול הוא "תהליך" והקשר עם המטופל חשוב יותר מכל מתן תשובה לקשייו. לשאלתך על איך מתחילים ואיך מסיימים, דווקא יש תשובה קלאסית של פרויד, שמשווה את הטיפול למשחק שח-מט, שלגביו ידוע שאנחנו תמיד יודעים משהו על מצב הפתיחה ועל הסיום. ואכן ברוב ספרי המבוא לפסיכותרפיה, נמצא הרבה חומר על המפגשים הראשונים והאחרונים. אבל על המערכה העיקרית, הדרמה האמיתית, שמתרחשת בין שני המצבים האלה, קשה מאד ללמד. ולשאלתך על התמקמותך מול המטופל, ראשית עלייך להיות במקום של המטופלת בעצמך. דרך החוויה עם המטפל שלך את מפנימה חלק מהאומנות של הפסיכותרפיה, את לומדת לראות את הייחוד של הקשבה נכונה, את הכיף של להיות מובנת, וגם את התסכול עם ההתערבויות הלא מותאמות. אחת התקוות של מטפלים צעירים היא "נקרא ונדע". היום כשאני מדריך אצלי בקליניקה צוות של מטפלים אני מוצא עצמי בעמדה מורכבת: אני מעודד מאוד את הקריאה המקצועית, אבל לצד זאת אני גם מזהיר מהמחשבה שזה מה שייעשה את הטיפול: אני קורא לזה שני כללי ה'אוי ואבוי': אוי למי שלא קורא את הספרות העדכנית (ואוסיף כי 'עדכני' זה גם להכיר את 1900 – פשר החלומות וגם את 2011 המאופיינת בריבוי גישות ובדיקתם האמפירית), אבל גם אוי ואבוי למי שאינו קורא את הסיפור המיוחד והאידיוסינקראטי שמספר לו המטופל שלו. אני יכול לספר שבקליניקה יש לי מטפלים שקוראים ומתכוננים "נורא", וחלקם באים בעיקר עם האינטואיציות הספונטניות, ואת שניהם אני מזהיר מלעבוד רק ככה או רק ככה. אביגיל : אז איך מתמודדים עם חוסר הביטחון שיכול לעלות מול המטופל, בהתחלה, או בהמשך? ארנון : אביגיל, זה ילווה אותך הרבה זמן, התחושה של 'מה לעזאזל אני עושה כאן', ואני מוכרח להגיד שחלק ממה שמרפא את זה, זה אולי לאו דווקא כשאנו באמת יודעים מה אנחנו עושים, אלא שאנחנו פשוט מתרגלים לחוויה הזו. מה שאני אומר, זה שזו כמעט חוויה הכרחית של "אני מפחד מה יהיה בפגישה". היום, אני מנווט עם GPS פנימי, יש לי קווי אורך ורוחב (רובם מתבססים על תיאוריות), שעוזרים לי קצת בניווט, ויחד עם זה אני יודע שה GPS הזה, רואה רק את מה שעל פני השטח ולא את מה שמסתתר מתחתיהם, ועל-כן, בו זמנית שאני יודע לאן פני, אני גם מזכיר לעצמי לא להאמין לזה עד הסוף. אביגיל : היה רגע שבו התרגלת למקום שלך כמטפל, שהרגשת סוף סוף נוח? ארנון : ההתמחות הייתה דבר נוראי ואיום, אני יכול לנאום נאום גדול רק על זה, והרבה פעמים הרגשתי חריג כי כולם רצו לדבר שפה אחת ולהאמין באל אחד. ואני לא כל כך חי בשלום עם האלה (הדינמית) אבל גם האל של ה-CBT הוא עבודה זרה בעיניי. הרגע שהתרגלתי והתחלתי להרגיש נוח, היה כשהצלחתי לא להרכין ראשי בפני תאוריה זו או אחרת, להתווכח עימן כל הזמן... ולקבל ולהשלים עם הייחודיות (והחריגות) שלי כפסיכולוג. אני בדיוק שומע (כמובן ב MP3) את סטיב ג'ובס, ויש שם קטע שהוא שר שיר הלל ל"להיות שונה", ולצערי לא שמעתי אותו אז, כשהיה חי, אבל אני חושב שברגע שאנחנו מפסיקים לפחד שמא אנחנו לא שייכים לעדר הקולות הקלאסי ואנו נאמנים לקול שלנו, זה מתחיל להיות יותר טוב ויותר שקט. אסיים שוב עם שלונסקי והטלי שלו - שקושיותיה מעוררות אצלו את שאלותיו הוא: "אמרתי לטלי הגידי לי טלי מדוע פתאום הברכה צוחקת אלי ולמה מימיה זכים ושקטים ולפתע נצנוץ בפניהם וקמטים שמעה חמוטלי וככה אמרה לי חכם שכמוך אתה שתמיד מתרץ לי הכל מה זה פתאום שהתחלת לשאול חד אפס עניתי לטלי (פיקחית היא) כדי לקרוא את פיקחותה של אביגיל חזרו לבלוג שלה

עוד בבלוג של ארנון רולניק

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אביגיל שרים-קלייןאביגיל שרים-קליין14/2/2015

אביגיל בארץ הלמה. ממש, אבל ממש במקרה, הגעתי באיחור של שנים לפוסט המקסים הזה כשחיפשתי משהו מתוך ספרו של שלונסקי "אני וטלי בארץ הלמה".

נהניתי לקרוא וגם להיזכר ברגשות ופחדים ישנים, מוכרים ומכמירים, שזנבותיהם בועטים עד היום, עוד היום. עדרים עדרים של למות מלווים את חיי.

ובזכות הפוסט המתוק הזה
הגעתי לפצפונת וארנון היוצאים מן המים (דווקא כשאני נכנסת?) - תענוג!

אביגיל
(או: אביגיל נוספת בארץ הלמה)