לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
בגנות אייגן

בגנות אייגן

ד"ר ניצה ירום | 27/6/2020 | הרשמו כמנויים

אפשר לומר שמייקל אייגן הוא ה'ביבי' של המקצוע הטיפולי. הוא טבע את ז'רגון האימה כשהביא את המושגים הקלייניאניים השגורים ממילא: 'פסיכוטי', 'קטסטרופי', 'מזהם', 'מרעיל', 'מדבק', 'ממית' לפתחו של כל אחד כשנתן למינוח של קליין וביון לשכון בבטחה ובחופשיות בסובייקטיביות של כל אחד ואחת, של כל מטופל ומטפל שהוא, דרך תעשיית בית של מטפורות מהסוג הזה.

הוא נתן לגיטימציה לרבים בקהילה המקצועית-פסיכואנליטית להתפעל מאסתטיקה מורבידית ולסגוד לה. הוא דומיננטי בכך בשל ערוב ז'רגון האימה, ודרכו - את האשמת המטופל בזיהום, הדבקה, הרעלה, המתה של המטפל - עם המטפורות הסובייקטיביות מסוג זה שאנשי מקצוע מייצרים כיום בחופשיות.

אני עוקבת אחרי ההבלחות הפומביות שלו שנים רבות - אותי האסוציאטיביות שלו לא כובשת והנרקיסיסטיות שלו - דוחה. הוא תמיד טורח להזכיר בפומבי הרצאה שלו, ראיון פומבי אתו, מצטט מישהו שמצטט אותו, מצטט את עצמו, הוא אף פעם לא מצטער על משהו שקרה סביבו ואתו. כאילו שאין לו השפעה על סביבתו - חוץ מהזוהר המובן מאליו המגיע לו. בעיני הוא אדם חסר אחריות.

אתן דוגמא, בחודש מרץ, כשמגפת הקורונה רק פרצה, אחרי ימים ספורים, זרחה שמש אביבית ותושבי ניו-יורק זרמו לפארקים, ביניהם אייגן שכתב: "כמה טוב להיות חי" באביב שכזה. הוא מעולם לא חשב להפיק לקח מהיציאה ההמונית הזו שהייתה אחראית לגל הראשון הגדול של תחלואה בניו-יורק, הוא לא התנצל. הוא המשיך בלי חשבון נפש למחזר את המנטרות של ביון כמורה דרך ראשון להתמודדות עם הקורונה (במאי) כשהוזמן לתדרך את ציבור המטפלים הנבוך בישראל - דרך מושג 'ההתקפה על החיבורים' של ביון.

אלא שלא הייתה התקפה על החיבורים - אנשים היו מבולבלים אבל לא מפורקים, הם יכלו בהדרגה להסתגל ואפילו להפיק את המרב מהמצב שהשתרר. אולי הם היו זקוקים לדבר על תהיותיהם ולחוש תחושת ביחד וירטואלית - אבל פירוק לא היה שם, וגם לא הייתה שנאת המציאות שבגינה ביון מסביר את מנגנון ההתקפה על החיבורים. היה פחד אצל אנשים מבוגרים מבודדים מסוימים - אבל זה לא קשור להתקפה על החיבורים כמנגנון נפשי נורמטיבי, אלא תוצאה של החלשות, הצטמצמות וחוסר אונים שלהם מול איום הקורונה, ובעיקר - מול הכליאה-הבידוד שנכפה עליהם בגינה, הן על ידי השלטונות והן על ידי בני משפחותיהם. גם עם בוא הגל השני בימים אלה, שדרן נאור אמר בקלילות שלאור המצב הנוכחי צריך להפריד את האוכלוסייה המבוגרת ולהשאירה בבית.


- פרסומת -

אבל אייגן כבר היה ב'מקום הזוהר הבא': בימים אלה הוא העלה פוסט שבו כתב:"אני מביא בזאת צרור שיחות, ראיונות ופאנלים שלי החל מ-2008 ועד השבוע האחרון". בין הראיונות אתו הוא מצרף את "שיחת הקורונה של אייגן עם 1000 מטפלים ישראליים במאי 2020". האם הוא עזר בהתמודדות עם הקורונה, או הותיר מטפלים נבוכים שחששו להביע בפומבי את הסתייגותם מדברי הגורו, מחמת מבטיהם המוכיחים של עמיתיהם?

בפוסט שלו מן הימים האחרונים הוא מזכיר גם את השיחה שלו מאוקטובר 2019 במרכז למחקרים פסיכואנליטיים מודרניים בשם: "הנפש שרה ובוכה: זיווג בין רעב הנפש והקיום המדהים שלנו". אכן, הרגלו הוא לפרסם את עצמו, לפזר מנטרות גוף וקיום דרמטיות (שללא זוהרו הן היו יכולות בקלות להיחשב למגוחכות או למסוכנות) - אלא שהוא אף פעם לא מסתכל אחורה. אין לו אף פעם טעויות וחרטות.


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: פסיכואנליזה, אנשי מקצוע, פסיכותרפיה, גוף ונפש, קורונה
לאה שקלים
לאה שקלים
חברה ביה"ת
ירושלים וסביבותיה
עינת פיידר
עינת פיידר
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
תמר (ורנר) גרנט
תמר (ורנר) גרנט
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
ירושלים וסביבותיה
נינה וייל
נינה וייל
פסיכולוגית
שרון ושומרון, אונליין (טיפול מרחוק)
קותי סמט
קותי סמט
פסיכולוג
ירושלים וסביבותיה
יעל משה שקד
יעל משה שקד
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה

עוד בבלוג של ד"ר ניצה ירום

הפסיכואנליזה וההיאחזות בבודהיזם מתפשטת כיום נטייה ניו-אייג'ית ל'בודהיזם' כסוג של דתיות חילונית לייט,...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום18/7/2020

להשתייך או להיות אני?. העלתי את הפוסט הנוכחי 'בגנות אייגן' לפני 3 שבועות ולא ציפיתי שלמעלה מ- 2000 איש יעיינו בו. נראה עלבון מצד אנשי מקצוע שנשענים על אייגן ודומיו - הם מתפרנסים מללמד את כתביו והגותו, יחד עם אבות פסיכואנליטיים אחרים (ביון, אוגדן). יש מביניהם שאמרו לי "אני ממש אוהב את התאוריות הללו" - ואני יכולה להבין את הצרכים להתפרנס, לאהוב, להשתייך.
כשכתבתי את הפוסט, שדעתי המובעת בו לא נהגתה ברגע אחד - לא לקחתי בחשבון עד כמה חשוב לאנשי המקצוע להשתייך. לעמוד בלי גיבוי מול האחר, עם אחריות וכשכסף מעורב כתגמול - צריך גב. גב פירושו דברים אחדים: עמיתה ספרה לי שהחלה שנה נוספת בהדרכת קבוצת מטפלים; אחרי שדנו בקשיי הטיפול בזמן הקורונה היא כמנחת הקבוצה אמרה:"והשנה נעבוד על ספרו של ארון 'המפגש'" - ופני חברי הקבוצה אורו (לדבריה). משמע, צריך אב כגב.
אלא שהצורך החזק להשתייך, במיוחד בעולם המבולבל והמבלבל שלנו, לא צריך לבטל את קולנו האישי. זו אחריותו של מי שמלמד תאוריות: לא ייתכן מצב שהמלמדים והלומדים יז'רגנו מושגים. למשל, מדריכה: "תתרוקן!" (כצו קוהוטיאני). מודרך: (לא מבין מה היא רוצה ממנו). מדריכה עונה לשאלה:"רברי - לא יודעת בדיוק להסביר, קשור לחלום" (כשמשתמשת במושג בחופשיות). מסתבר שרבים מדי מאנשי המקצוע משתריינים ב'אני' מז'ורגן (בז'רגון של מילות תאוריה) כדרך להשתייך.
לפיכך, גם אייגן, ואולי במיוחד הוא, מחוייב לזהירות; אחריותם של המלמדים היא לא להיצמד לאידיאליזציה של 'אב' אלא למקור ידע שאפשר להתעשר דרכו ועובר כתובנה דרך הקרביים האישיים. ואפשרי שללומד תהייה חוויה ותובנה אחרת.
מכל מקום, רשימות מקצועיות שמאשימות מטופלם כמדביקים, כמזהמים, כמרעיבים את מטפליהם - חייבות להיפסק.

דר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום9/7/2020

תודה על התגובות. על חרטות וטעויות.. תודתי על תגובותיכם. מאד חשוב בעיני שיח אינטראקטיבי שלנו.
בתגובה לך, ציפי, על עניין החרטות והטעויות אצל אייגן: מדובר לא רק במה שהוא כותב על עצמו אלא גם בהתנהגותו כפרסונה בעולם המקצועי. האם הוא מצטער רק כשהוא כותב, וכשהוא פועל בעולם - הוא לא מצטער?
מה שכתבתי איננו התקפה אישית אלא הארה של דמות המשמשת כמודל למעריצים - כדי שאנשי מקצוע שאינם מתבגרים גרופיים יראו גם את האורות וגם את הצללים. בעיקר - חשוב בעיניי להיזהר מאידיאליזציה של 'כותב אישי' (בסגנון ריאליטי).
מסתבר שאנשי מקצוע מכירים היטב את הטקסטים של אייגן. מצטטים מילה במילה את המקרים שלו. ידע זה לא דבר רע. אבל השאלה המתבקשת היא האם סגנון הכתיבה האישי מסיח את הדעת מנקודות בפרסונה מקצועית שיש בהן מקום לביקורת, כמו שיש בכל טקסט ואדם.
אציג את עצמי בהזדמנות זו: אני מזקני השבט ובוחנת את התרבות הטיפולית מזה זמן רב. אני בקיאה מאוד בחומרים הפסיכואנליטיים, ומציעה לקחת ברצינות את סמכותי המקצועית. הנטייה הבעייתית שבגללה נזעקתי, ושצצה חדשות לבקרים היא הנטייה להאשים את המטופל כממית, כמרעיל, כמרעיב, כמזהם, ועוד. היא מגיעה מאייגן בשל העירוב שהוא מייצג בין פופולריות להמונים באישי ובפיוטי שלו ובין ז'רגון שבבסיסו הוא קלייניני/ביוניאני. הוא מפיץ אפקטיבי, למרות שהוא לא היחיד.
ברצוני לציין שסיפורי מקרים הם ספרות קלה לעיכול. פרויד סרב שיתרגמו לעברית את כתביו כך שתיאורי המקרים יתורגמו בהתחלה. הוא דרש אימון תחילי במחשבה שהוא פיתח, לא בחומר ה'רכילותי' (בשפתו) שתיאור מקרה יכול לעורר בנו. יש משהו אפילו זול בריבוי תיאורי מקרים משום ששום מקרה של פלוני, המוכר ביותר, איננו דגם עבור אף אחד בעבודתו עם המטופל השותף שלו.
לסיום, אדם מוסרי בן שמונים פלוס יכול היה לראות את השפעתו על נוהיו. זוהי המהות והדוגמא האישית שהמקצוע שלנו דורש. חרטות וטעויות זה מה שאנו יכולים לדבר עליו וליזום אותו עם מטופל זה או אחר, לא מה שמישהו ידוע אמר או עשה בעניין זה.

דר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום9/7/2020

פגעו באליל? דרושה קריאה ביקורתית למטפלים!. יקיר היקר,
יפה שאתה יוצא להגנתו של אדם חי ומתייחס אליו כאליל שלך שפגעו בו, כזקן חביב שזקוק להגנה. בפועל - הוא אושיה טיפולית וכל קריאה בתרבות הטיפולית האחראית - זקוקה ליחס שרואה את החוזקות והחולשות, ולא נגרר לאידאליזציה.
האם אתה מכיר את כתיבתי? אינני בורה שזקוקה לחינוכה - ומתמצאת ב'חומר' לא פחות ממך. לא רק שאני זכאית אלא גם מרגישה שחובתי כאדם בכיר בתחום היא להתבונן בתרבות הטיפולית ממעוף הציפור, לא בהכרח ללכת שבי אחרי מה שאייגן מספר על עצמו בספריו, אלא לראות את השפעתו על ציבור המטפלים הצעיר הנשבה באידאליזציה , במקום לגייס קריאה ביקורתית. אייגן הוא דמות ציבורית. הוא לא סבא שלך ויש לו השפעות בפועלו ובאישיותו, גם מעבר לספריו.
אני מבינה שפגעתי בציפור הנפש של קוראים צעירים שסוף כל סוף מצאו 'אב רוחני' פסיכואנליטי מחו'ל - שכותב על חוויותיו האישיות בגובה העיניים. אבל הוא דמות שמשפיעה על הקוראים כמטפלים. הקול שעולה מן המרחב הטיפולי כיום - מאשים שוב ושוב את המטופלים בכך שאנו המטפלים, למשל, תלויים בהם לפרנסתנו ולמרות 'אהבתם' אותנו - אנחנו סובלים כלכלית , במקום לומר שאנחנו עצמאיים ולפיכך יש בעסק שלנו בכלל ובעת הקורונה בפרט קשיים כלכליים לכולם; ולא להאשים את המטופלים בתלות שלנו בהם. הוא הדין בכך שהם מואשמים שהם 'בעלי גוף מזוהם' - הם מזהמים ויש להם 'השפעה טוקסית' עלינו - זוהי האשמה מצד מטפלים שהיא בגדר של פגיעה אתית ואי-הבנת המקצוע, כאשר אנו פועלים כך ב'צל' אב רוחני שסולל את הדרך.
תשאול מדוע אני מציינת שזוהי השפעה של אייגן ולא של ויניקוט או של ביון? כי הצגת ויניקוט כ'פורץ דרך' כפי שהוא מוצג בתוכניות לימודים לשנה הקרובה - כבר נתפסת ברשתות החברתיות של מטפלים צעירים כמשהו מגוחך, כשפה משונה. גם הטנקיסט ממלחמת העולם הראשונה (ביון) שמוצג כפורץ דרך ב-2020 - זה מגוחך עד מסוכן. אבל נראה שלהשפעתם של אלה מתייחסים בסובלנות בציבור כאל פריבילגיה של 'הממסד הפסיכואנליטי המכוני'; אייגן הוא גיבור עממי - הוא מספר על חוויות אישיות, כולל על האוננות שלו (גם ביון מספר על כך). הוא כמונו. אבל - לא. שום אידיאליזציה לא מתאימה שמטפל טוב יתלה בה. כל קריאת טקסט מקצועי צריכה להיות ביקורתית, גם אם ה'אב' הוא בן זמננו (אבל מדור אחר, מתרבות אחרת, ממעמד מקצועי אחר). כל טקסט פסיכואנליטי ואחר צריך לשמש השראה ולא הוראה לביצוע, האידיאליזציה מחלישה בטחון עצמי.
האם בגלל שאייגן אמר בהרצאתו לציבור אלף המטפלים הישראלים שבזמן הקורונה צריך להתגמש (להגמיש את הסטינג) - תתגמש? עדיפים בעיניי מטפלים שאמרו בזמן הקורונה שגילו עד כמה הם נוקשים, ולא אלה שגילו שהם יכולים להתגמש כי אייגן אמר להתגמש או התגמש בעצמו.
חומר למחשבה.

יקיר קריצ'מןיקיר קריצ'מן9/7/2020

די נדהמתי מכותרת הפוסט ומתוכנו. די נדהמתי מכותרת הפוסט ומתוכנו. הכותרת נתנה לי תחושה של עיתונאות פופוליסטית המחפשת להקצין בכדי לעורר תגובה (והיא אכן עוררה), על חשבון ערכים אנושיים. התוכן המשיך את הקו הזה, מלווה בהאשמות דמגוגיות, הפוסלות אופיו של אדם חי, באופן חותך, בשפה שאינה שפתו, בצורה שאינה מאפשרת לו הגנה. קו כתיבה שכזה, המתייחס לתחושות הכותבת כאילו היו עובדות מקשה להגיב, מאחר שתחת הנחות בסיס אלה, כל תגובה נגדית נכנסת אוטומטית לקטגורית ה"גרופי" של הגורו.
אייגן מתייחס רבות לתחושתו שהוא יצור-שוליים, כמעט פריק, בעל רגישות לא-קונבנציונלית. דווקא בו בחרה הכותבת כמייצג המיינסטרים???. הוא עצמו מדווח על חלקי אישיותו (כמו גם אישיותו של כל אחד) כנגועים ברגשי נחיתות, כמו גם בשיגעון גדלות, ולכן קשה להסכים שאישיותו מנוהלת על ידי נרקסיזם. הוא מנתח בכתיבתו לעומק את תופעת הכתות והגורואיזם ולכן זה כמעט ציני להאשימו בגורואיזם.
בכתיבתו הוא נמנע כמעט לחלוטין מז'רגון פסיכולוגיסטי ולכן גם מכתיבה "אקדמאית" המרגישה חנוקה ומחויבת כל הזמן לצטט מקורות מידע. הוא מייצג ריבוי של קולות ובוודאי לא בעלות על האמת. שימושיו בהבנות קלייניאניות מעמיקים, ולעולם אינם מעמידים את המטופל בהיררכיה שונה מזו של המטפל. זאת יודע כל מי שקרא את ספריו לעומק - מעבר לכותרות.
השיחה אותה נתן למטפלים מהארץ היתה רחבה בהרבה מ"התקפות על חיבורים", ואת בהלת הפירוק הביא, בחוויתי, מנחה השיחה - ענר - ולא אייגן, שהביא קול מתון ומרגיע. לכנות את אייגן "ביבי"??? באמת???
כמו שכתבתי, אני די נדהם מהפוסט ומכותרתו. אני יכול להבין מאוד את הקושי להתחבר לשפתו ולסגנונו של אייגן. זה גם הגיוני לתת ביקורת תאורטית ספציפית וממוקדת. אבל לפסול אותו כאדם? אני בתחושה שהגינוי מתייחס לדמות רפאים שיצרה תודעת הכותבת; דמות אותה היא מכנה "אייגן". דמות שבחוויתי מייצגת באופן חלקי, שטחי וכמעט-מקרי את כתיבתו הטיפולית המעמיקה של אייגן, ששואפת לתת לכל אדם זכות ומרחב נשימה להיות מי שהוא. כמה חבל.