פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
עושר ואושר: על התלות הכלכלית של מטפלים במטופלים

עושר ואושר: על התלות הכלכלית של מטפלים במטופלים

שפיות זמנית | 1/6/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

עדיין אין נתונים מדוייקים, אבל ככל הנראה יהיה נכון לומר שכמו עובדים עצמאיים רבים, גם המטפלים בבריאות הנפש חוו דלדול בכמות הפונים והמטופלים בקליניקות הפרטיות. הרשת התמלאה בכתבות על סגולות וקשיים בטיפול מרחוק, על בידוד חברתי, על טיפול בילדים, בקבוצות, בקשישים ומבודדים דרך האינטרנט – אבל כמעט אף אחד לא דיבר על זה שרבים מהמטופלים כבר לא היו בטיפול, ומטופלים רבים מצאו את עצמם עם הרבה פחות מטופלים משהיו להם קודם.

ד"ר עירית קליינר-פז, פסיכולוגית קלינית, מספרת שזו הייתה בשבילה תזכורת קשה לתקופה שלה כמומחית צעירה, שעוד לא מילאה את הקליניקה שלה במטופלים. "הרגשתי שוב את התלות במטופלים ואת הבהלה. במהלך השנים הצלחתי ליצור יציבות מבחינת נפח העבודה, ופתאום הרגשתי את מה שהיה פעם, כשכל מטופל מקבל משמעות אחרת". קליינר-פז עוצרת לרגע, ואז מוסיפה: "ואפילו הייתה לי מן תחושה של עלבון. היו הרבה אנשים שבבת אחת הפסיקו, חלק מסיבות כלכליות, חלקם כי נתקעו בבית עם הילדים, כל אחד מסיבות טובות, אבל פתאום קלטתי שיש פה הדדיות, גם אם אני לא ארצה להכיר בה, ובאמת הרגשתי, 'מה, לא אכפת לכם ממני? ככה בקלות מוותרים עלי?' ויכול להיות שזה עוד ישפיע, יכניס תחושות נוספות לקשר הטיפולי".

לא להכחיש את התלות

רועי סמנה, פסיכולוג קליני, מספר שגם עבורו הקורונה עוררה תחושות של חוסר וודאות, ביניהן גם בהיבט הכלכלי. "אומנם את רוב המטופלים שלי המשכתי לפגוש אונליין אבל העיסוק בכסף חזר ועלה בפגישות", הוא אומר. "מטופלים מסוימים היו עסוקים בצרכים הכלכליים שלי, כפי שדמיינו או ניחשו אותם, אחרים שאלו לגבי הנחה או דחיית תשלומים. זה הפגיש אותנו שוב עם הנושא המורכב והנפיץ הזה".

"אחדים מהטופלים שלי נפגעו מהמשבר וביקשו מיד להפסיק את הטיפול", מספר ד"ר ערן רולניק, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי. "חשבתי שזה נכון ולא הקשיתי עליהם את ההחלטה הזו בהצעות לדחיית תשלום. היו כאלה שנעתרתי לבקשתם לדחות, או אף להפחית משכרי, והיו כאלה שסירבתי לבקשה הזו כי חשבתי שזו הענות למשאלה ינקותית שרק תחליש אותם ותחבל בעבודה הטיפולית. אני חושב שרגעים כאלה דורשים מהמטפלים גמישות במובן העמוק של המילה. לפעמים צריך להגיד למטופל על בסיס הכרותינו העמוקה אותו שזה לא נכון עבורו להיות בטיפול בזמן שהוא לא יכול לשלם עבורו. יחסים טיפוליים לא נוצרים יש מאין. הם נבנים מתוך דיאלקטיקה שבין פנים לחוץ, מציאות ופנטזיה. וזה נכון גם ליחסים שלנו עם כסף".

כל המטפלים שהתראיינו לכתבה הזו מסכימים שהתלות שלהם במטופלים אינה רק קשורה לכסף. "אני תלויה במטופלים לא רק במובן כלכלי", אומרת ד"ר זהורית אסולין, פסיכולוגית קלינית ומרצה במכללה האקדמית באשקלון. "הערך העצמי והמקצועי תלוי בשאלה אם הצלחתי לעזור להם, אם הם הרגישו נתרמים מהתהליך, ואני חושבת שבתוך הקורונה אחד הדברים שגילתי זה עד כמה אני תלויה בהם. לא ידעתי עד כמה אני תלויה, עצם זה שפתאום הקליניקה הייתה ריקה והרגשתי שזה מה שאני יודעת לעשות, זה מה שאני אוהבת לעשות, אז מה קורה עכשיו כשאין מטופלים? מה אני בלעדיהם? כמו שהורים מרגישים כשהילדים שעוזבים את הבית, האם אתה עדיין הורה אם הילדים כבר לא פה?"

"מרבית המטפלים שאני מכיר לא רק תלויים כלכלית בקליניקה שלהם אלא גם תלויים רגשית בעבודתם. תלות היא חלק מחיי הנפש גם אם את עשירה מופלגת ומי שחושב שהוא 'לא תלוי' במטופליו כי הוא עשיר כדאי שיבחר לו מקצוע אחר לעסוק בו שבו יהיה לו קל יותר לתחזק סוג כזה של רמייה עצמית", אומר רולניק. "יתרה מזאת, אני תלוי במידה מסויימת גם בהערכה ובהכרת הטובה שמטופלים והקהילה המקצועית בכללותה מוקירים. מהבחינה הזו אין שונה המקצוע שלנו ממקצועות חופשיים אחרים. כאמור, במידה ששמה הטוב של מטפלת הולך לפניה, התלות שלה במטופל אחד ויחיד יורדת משום שהביקוש לשירותים שלה עולה. היא יכולה אז, למשל, לבחור יותר בחופשיות את מי לקבל לטיפול ואת מי לא, ובאיזה תעריף לעבוד. אני, כמטפל אנליטי, תלוי לא רק בכסף שהמטופל משלם לי אלא גם בנכונות של המטופל להיות בטיפול בתקופות שבהן הוא לא נעים, מתסכל ואף מעורר רגשות שליליים ביותר ביחס למטפל".

אסולין מסכימה שאכן חשוב לשים לב לתלות הזו ולא להכחיש אותה. "אני עובדת רק כעצמאית, וזו הפרנסה שלי", היא אומרת. "אני חושבת שבתוך זה יש המון עבודה פנימית שצריך לעשות, כדי להבין באמת איזה חופש את יכולה לפתח בתוך התנאים האלה מבלי להכחיש את התלות הזו ובלי שהיא תשתלט על היחסים". סמנה מוסיף ואומר שהאתיקה של המטפל אמורה להיות תמיד בראש מעיניו, ושצריך להתאמץ מאוד כדי להכיר בקשיים סביב הנושא ולנסות לפעול באופן מנותק משיקולים כלכליים עד כמה שניתן. "כפרופסיה יש לנו בעיה מכיוון שנדמה לי, ואני לא היחיד שחושב ככה, שאנחנו נוטים לשמר ולשעתק באופן לא מודע את הסדר החברתי הקיים מחשש שהאינטרסים הכלכליים שלנו יפגעו", הוא מסביר. "כך למשל, לא בטוח שנתמוך בהחלטות לשינויי חיים רדיקליים שנגזר מהם סיכון להמשך הטיפול. נוכל להצדיק את ההתנגדות שלו ברציונליזציות שונות או פשוט להסוות אותה כליל, אבל היא בהחלט עלולה להיות שם ברקע וזה בהחלט משהו שמטריד אותי".

רולניק מוסיף ואומר שהיחסים בין מטפל למטופל שונים מהותית מיחסים רגילים שבין נותן שירות למקבל שירות, משום שהיחס למטפל נגזר לעתים קרובות מהיחס של המטופל לדמויות שטיפלו בו בילדותו. "היחס הילדי הזה שמשתחזר בטיפול הוא כלי טיפולי רב עוצמה אבל הוא גם יוצר מתח מתמיד - בין המובגר לבין הילד שבפנים, בין יחסים טיפוליים ברמה הנורמטיבית או הקפיטליסטית הרגילה לבין יחסים טיפוליים כמאורע רגשי מיוחד במינו. הרי המטפל מוכן 'לסבול' המון ביטויים של איבה מצד המטופל שלו בגלל שרק כך הטיפול ישיג את מטרותיו. בלי נכונות עמוקה של המטפל לקבל, להכיל, להבין ולפרש ביטויים של איבה ואף מידה של אלימות מצד המטופל אנחנו חוסמים בפני המטופל את האפשרות לצמוח ולהתפתח, כלומר לשנות משהו באופן שבו הוא חווה את עצמו ואת העולם.

"הברית הטיפולית כוללת מרכיבים מודעים ובלתי מודעים וטיפול לא זקוק, בבחינת תנאי הכרחי, לאהבת המטופל את המטפל. גם אהבת המטפל את המטופל היא תנאי לא מספיק להתקדמות הטיפול. הנסיון לימד אותי שהשאלה, האם מטופל אומר עלי שאני מטפל טוב, או אפילו ממליץ עלי, היא קריטריון לא אמין לשאלה שתמיד קשה לנו לענות עליה בוודאות: 'האם הטיפול עזר למטופל'. לפעמים זה כך ושני הצדדים רואים עין בעין את שהתרחש בטיפול, בין שמדובר בהצלחה או בכישלון (ועל פי רוב זה גם הצלחה וגם כישלון). ולפעמים המטופל חושב שהמטפל מצויין ואילו המטפל מתעקש לחשוב על עצמו דברים לא כל כך טובים. היו לי מטופלים שנפרדו ממני במילים נרגשות ואני הלקיתי את עצמי על קוצר ידי באמת להבין אותם, והיו לי מטופלים שנפרדו ממני בטריקת דלת, ואילו אני בחוצפתי סברתי שהצלתי את חייהם. השאלה 'כמה זה עלה', להם ולי, בכסף, ביזע ובדמעות, להגיע להכרה הזו, היא שאלה שקשה לענות עליה".

המטופל הוא לא פטרון

בתקופת הקורונה שמענו שוב ושוב קריאות לערבות ההדדית – מחיאות הכפיים במרפסת לאנשי הרפואה, הקריאה לבקר ולבדוק מה שלומם של שכנים מבוגרים, ליל סדר משותף בין שכנים במהלך הסגר בחג הפסח. מתוך כל אלה, עולה שאלה מעניינת: האם גם מטופלים צריכים לערוב למטפליהם? האם עליהם לדאוג לפרנסתם ולשלומם? "ברוב הגדול של המקרים אני חושב שמטופלים לא צריכים להיות עסוקים בצרכים שלי" משיב סמנה. "זה לא עניינם אם אני לחוץ החודש על השכ"ד או אם מתאים לי שהם יעזבו את הטיפול רק כשנכנס לי פרויקט גדול חדש. עם זאת, במקרים מסוימים כשאני אחשוב שעיסוק בסובייקטיביות שלי עשוי לשרת את המטופל אני אשקול לדבר על צרכיי. למשל אם יש כמות מופרזת של ביטולים בתקופה מסוימת שמעבר לפגיעה במרקם הטיפול פוגעת גם בצרכים האישיים שלי ואני חושב שלמטופל הספציפי הזה יעזור להבין איך הוא משפיע על הזולת, ובמקרה הזה – אני".

קליינר-פז, שמזוהה ומחוברת לגישה ההתייחסותית, מסבירה שהאפשרות להתייחס לסובייקטיביות שלה כאדם, ולא רק כמטפלת, מאפשרת לה מידה מסוימת של הדדיות. "אני מטפלת במטופל ולא הוא בי, אבל הסובייקטיביות נוכחת, ובתוך הסובייקטיביות נכנסת העובדה שזו הפרנסה שלי, ואני חושבת שמעניין להסתכל על זה בטיפול כחלק מהחומר: אם מטופל נוסע לשלושה חודשים, האם אכפת לו שלא תהיה לי פרנסה בזמן הזה? האם הוא דואג לי? האם הוא מתעצבן שאני מזכירה את זה", היא מספרת. "זו הזדמנות לגלות עוד מידע על המטופל, וההמלצה של הגישה ההתייחסותית היא קודם כל לא להתכחש לזה".

"אני לא חושבת שמטופל צריך להישאר בטיפול כדי לתמוך בי כלכלית", קובעת אסולין, "אין לי ציפייה שהמטופל יתפוס אותי כך שאם אני דאגתי לו, הוא ידאג לי עכשיו - הוא לא פטרון שלי. אנחנו כבר לא בנויים כקהילה. בקהילה יכולה להיות תפיסה כזו, שאני אלך לקנות אצל הירקן שלידי כדי לעזור לו אחרי הקורונה, אבל תפיסת הקהילתיות והאחריות הקהילתית במציאות הנוכחית לא חלה ביחסי מטפל-מטופל ולכן אין לי ציפיה לדאגה לשלומי הכלכלי מצד המטופל", היא אומרת ואז מוסיפה: "אבל היה לי קשה עם אנשים שנעלמו בלי להסביר, עם מטופלים שהשתמשו בקורונה בשביל להיעלם, אלה דברים שנשארו לי פתוחים וזה היה לי קשה, אבל זה גם הסתדר לי עם הקשר שקדם לעזיבה, עם האמביוולנטיות שכבר הייתה שם".

כסף תמורת אמפתיה

ואולי, צריך לומר, הכסף מזכיר לנו לא רק את שבריריותם של יחסי הכוחות, את העולם שמחוץ לחדר ואת צרכיו של המטפל, אלא גם את היותו של עולם הטיפול כזה שמורכב בעיקר ממטפלות. "יש בכסף משהו שמתנגש עם התפיסה שלנו של טיפול, זה מרגיש מלוכלך ולא שייך", אומר סמנה. "אבל למעשה, כפי שאני אומר לפעמים למטופליי, משלמים לנו לא על אמפתיה או על איכפתיות אלא על הזמן שלנו - המשאב הכי יקר שקיים. ומכיוון שרוב אנשי הטיפול הם למעשה נשות טיפול, הקושי לבקש כסף תמורת שירותים הוא גדול יותר".

אסולין נוטה להסכים, ואומרת שייתכן שטיפול מתחבר אצל נשים למקום של אכפתיות ואימהיות, מה שגורם לאי-נוחות מול גביית התשלום. "גברים מבינים באופן מידי שזה משלח ידם ואולי יש להם פחות קונפליקטים", היא אומרת. "יש לי לפעמים שאלות על הנושא של התשלום, במיוחד עבור אנשים שבאמת צריכים ובאמת אין להם. אני רואה את ההבדל על עצמי לפני ואחרי שהתגרשתי: לפני שהתגרשתי היה לי חשוב להכניס כסף, אבל הרשתי לעצמי גם לעשות את זה מתוך מתוך תחושת שליחות, כמו לעבוד במגזר הציבורי תמורת שכר זעום ביותר. אחרי שהתגרשתי אמרתי 'די, את צריכה להבין שזו ההכנסה שלך, וזהו'".

"אני חושבת שבאופן כללי יש הבדלים גדולים בין המגדרים לגבי ההבניה של 'מגיע לי'. לגברים קל יותר להרגיש שמגיע להם. בדור שלי, נשים חונכו לטפל בלי לקחת כסף, ואני מקווה שזה ישתנה", אומרת קליינר-פז. "אני עוסקת הרבה בהדרכה, ואני רואה שבאמת מטפלות צעירות צריכות עזרה מהמדריכה ללמוד לגבות כסף, לנקוב מחירים נורמליים. לגברים קל יותר לדרוש - לדרוש מקום, לדרוש שישמעו אותם, וגם לדרוש כסף".


עוד בבלוג של שפיות זמנית

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

חניתה כהןחניתה כהן9/6/2020

הזדמנות. משבר הקורונה שבר את המוכר, הבטוח והידוע מראש.
המשבר הזה חשף סוגיות שבמקרים מסוימים ובצמדים טיפוליים מסוימים לעולם לא היו עולות על שולחן הדיונים.
הבולטת שבתוכן היא סוגיית התשלום.
אני מאמינה שמטפל טוב יתפוס הזדמנות זו בשתי ידיים וישתמש בה למינוף הקשר הטיפולי, גם אם (אולי) בטווח הקרוב הוא ירוויח מעט פחות.
כמטופלת פוסט טראומתית (מורכבת) ישרה כסרגל, שמ-ע-ו-ל-ם לא העזה להעלות בקשה להנחה גם בזמני מצוקה קשים, זו פעם ראשונה שבה העזתי לבקש...
לא חלילה הנחה!
אלא לחלק פגישה טיפולית לשניים, (במקום לקיים פגישות דו שבועיות מלאות).
ההיענות המרגשת של המטפלת שלי, הרצון לבוא לקראת, התגובה המחממת שלה: "אנחנו ביחד" למול האמירה שלי: "את לא צריכה להיפגע בגלל הבעיות שלי" כל אלו, תרמו תרומה שלא תסולא בפז לקשר הטיפולי.
אפשר לומר שהרגע הזה היה הרגע שבו נקלט בהצלחה באדמת ליבי זרע קטן של אמון.
מה שלא קרה עד היום עם כל הרצון הטוב מצידי ומצידן של כל המטפלות שעברתי...
לא אשכח למטפלת שלי הנוכחית את החסד הזה לעולם.
אני בטוחה.

דר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום7/6/2020

מספיק עם 'אהבת המטופל - יש לקוח. הפוסט הזה על הפגיעה בכיס המטפלים בזמן הקורונה' - חשוב. אלא שמדובר בגמישות הסטינג הכולל תשלום - אנשים נפגעו קשות בכיסם והמסגרת צריכה להלביש על, אנחנו המטפלים צריכים להתגמש. חבל ש'התלות הכלכלית' עולה רק בעת משבר - המטופלים הם הלקוחות שלנו, הם משלמים חוראויים ליחס מכבד כל הזמן. ה'סחורה' שלנו היא התעניינות, הקשבה ואמפתיה - אבל תוך מקצועיות הכוללת גם תשלום. אז אולי במקום להתבכיין - נבין שהאמפתיה היא גם השתתפות בערעור הכלכלי וש'אהבת המטופל'ימי- אין פרושה חוסן כלכלי לנצח. בידידות, ניצה ירום