פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
כשלון בטיפול או כותרת אחרת שמסבירה כמה נורא זה (וגם לכתוב על זה)

כשלון בטיפול או כותרת אחרת שמסבירה כמה נורא זה (וגם לכתוב על זה)

אדם לאוב | 12/5/2020 | הרשמו כמנויים

פסקה על קורונה בשביל הלגיטימיות של הטקסט
מתישהו בתחילת מרץ הגיעה הודעה לסגור את המחלקה שלי, מחלקת אשפוז יום, ולשחרר את כל המטופלים. תוך יום הפכה המחלקה מישות פיזית בעולם למשהו חסר קירות שמנסה לספק תמיכה בעולם וירטואלי. הפגישות הפרטניות עברו לזום, וקבוצות עברו לזום ולווטסאפ. לו"ז שבועי שלם - מעל 20 קבוצות. זה היה מרגש וזה דרש מאיתנו לגייס כוחות נוספים ולפעול ביצירתיות. בקבוצה שלי בפסיכולוגיה חיובית אנשים צילמו את הדברים הטובים שקורים להם, באומנות את היצירות שלהם, בביבליותרפיה המשיכו לקבל תרגילי כתיבה ולחלוק את הטקסטים שלהם, קבוצת התנועה הייתה בזום וקבוצות נוהלו בו זמנית בזום ובוואטסאפ לאפשר למי שרוצה לראות ולהיראות ולמי שצריך להיות כמו נוכח שקט בקבוצות ולקרוא את התרגילים בשקט. הייתה תחושה של סביבה מחזיקה, של גאוות יחידה, אבל האמת גם היתה שזה לא עבד...  זאת אומרת זה לא עבד מספיק טוב. אולי זה עבד הכי טוב שהיה אפשר בתנאים האלה.

רק נפתחה קבוצת הווטסאפ וההודעה הראשונה היתה "מה תעזור עוד קבוצה, XXX (אני מצנזר), מי ישמע פה את הצרחות?". גם אצלנו, המטפלים, עלו תחושות דומות. על מקרה שקרה לי בטיפול רציתי להתייעץ או לעדכן בישיבת הצוות במשך ארבע ישיבות, אבל לא הצלחתי להשחיל מילה. ההתייעצות הקלינית טבעה בים העדכונים, ההנחיות וההוראות לאיך עושים רישום לטיפול מרחוק וכו'. כשכבר הצלחנו לדבר, היה נראה שרוב המטפלים רוצים להתייעץ לגבי רוב המטופלים שלהם עם דאגה כנה מכך שיפגעו בעצמם או במישהו אחר. ואני רק קיוויתי שנסיים את התקופה הזאת כשכל המטופלים בחיים. למרות כל זאת, לפרק זמן היה נראה שהכול נהיה רגיל. התחושה הייתה שהמטופלים צמאים לקשר איתנו ועם עצמם. הם השתתפו בקבוצות ואפילו פתחו לעצמם קבוצת זום של "אשפוז לילה". אבל עם הזמן הנוכחות של המטופלים החלה לרדת וכעסים החלו לעלות. אולי אלה גם סימנים של שגרה.

הזמן הזה של טיפול בקורונה הפגיש אותי בעוצמה מחודשת עם המגבלות שלנו. אז נכון, התנאים לא היו אופטימליים לעשות טיפול פסיכולוגי בשום מקום, אבל דווקא בקליניקה הרגשתי שהזום כן מאפשר לי לטפל. זה טיפול שונה אבל טיפול. במחלקה זה היה יותר קשה. אולי זה כי המטופלים של המחלקה סלדו מהזום שהדגיש חוויות פנימיות של קושי לתקשר, להיות מובן. אולי הם התקשו יותר עם הבידוד החברתי, ואולי חלקם אפילו סבלו מהחרדה המציאותית מהקורונה. בכל זאת, אני חושב שאולי זה לא לגמרי ייחודי לקורונה. המוגבלות הזאת שלנו לעזור במיוחד למי שהכי צריך קיימת תמיד.

פסקה על כישלון בטיפול בשביל שלתיאור מקרה (הבדוי) שלי יהיה קונטקסט
עד עכשיו כתבתי בבלוג הזה על הסמינר שלי לטיפול דינמי בפסיכוזה, אבל היה לי עוד סמינר שהעברתי (ושנקטע בטרם עת) על כשלון בטיפול. הנושא היה קשה לעיכול לפסיכולוגים (כי פסיכוזה זה כיף גדול), וכולם ניסו לדחוף לכיוונים אחרים: צמיחה מכשלון, כשל אמפתי כזרז של טיפול, איך מטפלים גדלים מכישלונות, או מתמודדים עם החלקים הפצועים של עצמם. אני התעקשתי. שום גדילה ושום כשלים אמפתיים. אני רוצה ללמוד את הדבר הזה שקורה כשטיפול מתרסק. השאלה שחזרה (יותר מידי פעמים) היתה "אבל למה זה כישלון? זה שטיפול לא הצליח לא אומר שהוא נכשל (????)".

דיברנו בסמינר על הרבה סוגים של כשלון טיפולי. אחד מהם הוא מין תחושה שאתה עד לתאונת רכבת, חיים שמתרסקים, ומה שיש לך להציע הוא כל כך קטן ושולי. ולרי חזנוב בספר שלו (the fear of doing nothing: notes of a young therapist) כתב תיאור יפהפה של טיפול כזה (הוא מקריא אותו נפלא בפודקאסט של new books in psychoanalysis). מתואר טיפול באישה, שלמרות הקשר המצוין והמחמאות שהמטפל מקבל על הטיפול ממדריכו, חייה הם סבל נוראי שלא לגמרי משתפר.

גם למחלקה שלנו הגיעו מחמאות. עבדנו טוב וקשה, וכל הכוחות וכל היצרתיות וכל האיכות שלנו והידע שלנו לא היו יכולים להספיק. הסבל של המטופלים שלנו היה גדול מידי. המציאות קשה מידי. אפרופו קושי לקבל כשלנות, כשכתבתי בפייסבוק על הדבר הזה שלפעמים, למרות שאתה עושה עבודה טובה, כל מה שאתה יכול זה להיות עד להריסות, ענתה לי מטפלת אחרת:" לא מסכימה. אם הידע שלך מאפשר לך רק "לחיות עם ההריסות" הכר במגבלות הידע שלך, והפנה הלאה למי שכן יכול לסייע".

המשאלה הזאת, שרק היה ידע שיכולתי לרכוש, או מקום שיכולנו להפנות אליו את מטופלי המחלקה, או משהו שיכולתי לעשות או להגיד אחרת, היא אות המעבר המושלם לסיפור של תום.

תום בת 25

(שם בדוי, סיפור בדוי, שמבוסס על סיפור בדוי אחר, שמבוסס על מספר טיפולים שהתרחשו באמת)

משך הטיפול – חודש וחצי, במהלכם נפגשנו 4 פעמים.
הכרתי את תום בפעם הראשונה כשנה לפני הטיפול. היא הגיעה, מלווה באימא שלה, עם תלונה של דיכאון והסתגרות בבית במשך כמה חודשים (בהם בקושי יצאה מהחדר). תום הבהירה בפגישת הפתיחה שהיא אינה מעונינת לדבר עם אף אחד והוחלט שתטופל על ידי סטודנטית לטיפול באומנות שזכיתי להדריך. בפגישה הראשונה תום אמרה אולי שני משפטים וכמעט לא נגעה בחומרים. בפגישה השנייה הלכה עם המטפלת עד לדלת, אבל כשהגיעה לכניסה, הסתובבה והלכה. מאז לא הגיעה לפגישות. דיברנו בהדרכה על ניסיונות לריצ'ינג אואט בשטח המחלקה, אבל היא לא הופיעה שם. גם בטלפון היא לא ענתה ונסיונות לחזר אחריה דרך האימא לא סייעו, כך שלבסוף היא שוחררה מהמחלקה תוך שלושה שבועות. שנה לאחר מכן הגיעה תום לקליניקה של מנהל המחלקה. היא סיפרה על הלוצינציות שהיא רואה, כל מיני דמויות, שמעוררות בה חרדה גדולה. הוא הציע לה להתאשפז שוב, והפעם המצוקה הייתה כל כך גדולה שהסכימה גם לטיפול פסיכולוגי.
לפגישה הראשונה תום הגיעה אחרי שניסתה לראשונה להיכנס לקבוצה. היא יצאה בוכה תוך 5 דקות,  והדבר הראשון שאמרה לי היה שתראה אותי ואת הרופא, אבל היא לא מוכנה להיות בקבוצות. הסכמתי בתנאי שתגיע כל יום, מבחינתי תשמע מוזיקה או תשב על המחשב במחלקה, ונבחן את עניין הקבוצות שוב בעוד כמה שבועות. תום הסכימה. היה ניכר שזה הרגיע אותה...לשנייה.
מיד אחר כך דרשה תום לדעת אם אוכל לעזור לה. אמרתי שאולי אוכל לענות על זה אם אכיר אותה יותר טוב. "ואחרי שתכיר תוכל לעזור לי?" השבתי שאני לא יודע אבל אני מבין שזה מפחיד להתקרב אליי. פחד שהיא מוכנה להתעמת איתו רק אם תדע שהדבר יועיל. "בול, אז אתה תוכל לעזור לי". התרסקתי. "אני מאוד אשתדל. מאמין שאוכל לעזור וודאי במשהו, אבל בשביל זה תחילה כדאי שנכיר".  הרגשתי את החשש שלה ושאלתי אם הייתה רוצה לדעת קודם משהו עליי, על ההכשרה שלי אולי. האם משהו ירגיע אותה? היא אמרה שכן, אבל ההכשרה שלי לא מעניינת אותה. שאני אספר משהו לא של פסיכולוגים. אחרי לבטים וניסיון לשקף או לפרש, סיפרתי שהייתי כדורסלן בעבר, גם בתיכון. היא אמרה שהייתה רקדנית ואני נזכרתי בחיבור הטבעי (שפחות הסתדר עבורי) בין נבחרת בית ספר למגמת המחול. היא המשיכה וסיפרה שסבלה בתיכון אבל פחות מאשר בבית הספר היסודי (וכמובן פחות מאשר עכשיו). אמרה שהדמויות שהיא רואה כעת, היו מלוות אותה כל הזמן בבית הספר (אבל לא בבית) החל מגיל 8. עד גיל 8 למדה תום בבית ספר דמוקרטי, שהתאים לאידיאלוגיה של ההורים שלה, אבל לא מצאה בו אף חברה. בגיל 8 ההורים של תום העבירו אותה לבית ספר יסודי "רגיל", והמעבר לא עשה לה טוב. היא סבלה מהצקות, חרמות ובריונות. עד סיום היסודי כבר קראו לה בשמות, נופפו מולה ידיים, דחפו אותה, שפכו עליה חול, גזרו לה בגדים וצמה, ועקבו אחריה הביתה, תוך כדי השלכת אבנים. לדבריה, היא שרדה את החוויות האלה על ידי כך שהייתה נכנסת כמו למין בועה, ושמעה וראתה את חבריה לכתה רק במעומם. היא לא דיברה עם אף אחד עד כתה ז', אבל לא סיפרה להוריה מה שעובר עליה. אני חשבתי לעצמי שוודאי לא חשבה שאלה יכולים לעזור, ושאלתי מדוע לא סיפרה להם? "אני גם לא רוצה שאתה תספר להם כלום. לא משנה מה, אל תדבר עם ההורים שלי. זה שהם ילדו אותי לא הופך אותם להורים. אני כבר מבוגרת. הם סיימו את תפקידם". הזכרתי שאני מחויב לה לסודיות ותהיתי מדוע חשוב לה שלא ידעו. זכרתי שאימה הייתה זו שהביאה אותה במקור לאשפוז. היא ענתה שהם סבלו ממנה מספיק, ומפה היא צריכה להתמודד לבד. שלא אדבר איתם "לא משנה מה". כשתום נרגעה שאלתי: אם הדמיות האלה קיימות מגיל 8 מה קרה עכשיו? למה פתאום סיפרה עליהם? תום הסירה לראשונה את משקפי השמש, וסיפרה שלפני שנה הייתה עם בחור. הראשון שחיבבה באמת והאמינה שמחבב אותה. הם ראו ביחד סרט ו"די עליתי עליו", אבל הוא הזיז אותה הצידה ואמר שמעוניין לראות את הסרט. היא יצאה משם בריצה הביתה ומאז לא יצאה מהחדר. אמרתי שזה נורא פוגע, אבל תום כבר לא הייתה שם. היא הייתה קפואה בתוך הבועה ולא הגיבה. ניסיתי עוד לומר שהפגיעה הייתה כל כך גדולה ועצמתית שלא היה ניתן להרגיש אותה, ושאפילו עכשיו זה קשה. תום הינהנה ושינתה נושא. בין הפגישות למדתי מהרופא שערב לפני שהגיעה אליו היה אמור להיות לה דייט עם מישהו שהתכתבה איתו, וכשהיא יצאה מהבית, נתקפה חרדה נוראית.
בסוף הפגישה השנייה היא סיפרה לי שאותן דמויות שבגיל 8 היו חברות שלה ודיברה איתן כשכל היום בבית הספר שתקה, כעת תוקפות אותה. הן אומרת שהיא לא שווה, לא יפה, טיפשה, לא יצא ממנה כלום. בתחילת אותה פגישה היא דיברה שוב על הנוכחות במחלקה: "אני לא מוכנה להיות פה. אני רוצה לבוא רק לפגישות איתך ועם הרופא". הסכמתי אבל גם ניסיתי להבין מדוע. "להיות פה גורם לי להרגיש חולה. אני לא חולה". אחרי שהסכמתי, ביקשה לדבר על התרופות. היא לא רוצה אותן, הן גורמות לה להרגיש חולה ויותר גרוע. היא אומרת "אני רוצה לבוא רק לפגישות איתך. לא רוצה לראות את הרופא. אני לא צריכה רופא אם אני לא לוקחת תרופת". אני אומר שהאמון שהיא נותנת בי מרגש, אבל אני גם מרגיש שהיא נשמטת ומתרחקת מאיתנו, בלי קבוצות, בלי נוכחות, בלי תרופות, בלי רופא. אנחנו מסכמים שהיא תמשיך להיפגש עם הרופא גם אם לא תיקח תרופות. לפגישה השלישית היא מגיעה אחרי שלא לקחה את התרופות בסוף השבוע ולא ישנה כל הלילה מחרדה. מסתבר שמצאה לעצמה עבודה, ובבוקר הלכה ליום הראשון, אבל לא יכלה להישאר שם יותר מחצי שעה. היא לא ידעה לאן ללכת ובאה אלי (היינו אמורים להיפגש רק למחרת). היא נכנסת לחדר, מנסה להתיישב וקמה. תוך כדי דיבור היא מוציאה צלילים מוזרים ואנחות. אלה היו קיימים גם בפגישות הקודמות, אבל כעת העוצמה שלהם חזקה. היא מסירה ומרכיבה את משקפי השמש שוב ושוב, לפעמים שלוש או ארבע פעמים ברצף. אני רואה בזה את הרצון לקשר והפחד ממנו, וכמובן את החרדה העצומה. מפעם לפעם היא מתחילה לרקוד. התנועות אגרסיביות, מפחידות, כמו רובוטיות. הברכיים לא מתכופפות, ונראה שהגב והבטן שלה כמו לא מחזיקים את משקל הגוף העליון והראש. כאילו נופלים ומתיישרים.

פאוזה ויניקוטיאנית (אולי)

ויניקוט מתאר שלב התפתחותי שבו הנפש משתכנת בתוך הגוף (חבירה פסיכוסומטית) ובמקומות אחרים מתאר פסיכוזה כתהליך הפוך להתפתחות הנורמאלית, חזרה מעצמאות לאי-תלות-יחסית ולתלות מוחלטת, תנועה לכיון דיסאינטגרציה (שהיא לא בדיוק הא-אינטגרציה המוקדמת). במצב כזה יש שוב צורך בסביבה שהיא מחזיקה. המחשבות שלי בפגישה היו שאני רואה את הנפש מנסה לצאת מהגוף. כמו צופה בפרימה פסיכוסומטית (נדמה לי שזה שלי, לא של ויניקוט, אבל לא אכנס איתו לריב על קרדיט).

חזרה לחדר
אני אומר לתום שאני מבחין בחרדה העצומה. מציע שזה שכמו שהסוד על ההזיות יצא החוצה לראשונה, והיא לא רוצה להיות אתו לבד, כך גם הגוף מחזיק דברים שעכשיו פורצים בעוצמה החוצה, כמו החרדה. זה לא עוזר. אני מנסה להיות בשקט ורק אומר מספר פעמים שאני רואה שהיא סובלת, ושאני כאן איתה. אני מנסה לפרש את הישיבה והקימה, הסרה והרכבת המשקפיים, כרצונות סותרים להעזר ולהעלם, להיראות, להיות מטופלת או לא. לבסוף אני מתלווה אליה לפגישה עם הרופא. הוא מנסה לשכנע אותה להישאר בלילה במיון ולקבל זריקה. היא מסתכלת עליי ואני אומר שהרעיון שתישאר במיון ותנוח נשמע לי טוב. היא אומרת שלא רוצה את הזריקה, שהיא מפחדת ומבולבלת ולא יודעת מה יעזור לה. הרופא אומר שברור שהיא מבולבלת. היא לא מכירה מצבים כאלה. אבל הוא כן, הוא מומחה ושתסמוך עליו. אני מזכיר שברור שמפחדת מהתרופות, שאלה לא באמת עזרו לה, לפעמים אפילו עשו לה רע, ומבקש לפתוח את הדיון לאופציות נוספות. הרופא עובר על האופציות האחרות וטוען שהן גרועות יותר. אני מתעקש ומזכיר שתום מרגישה שיכולה לחיות עם הדמויות והקולות, ושאלה עדיפים בעיניה על השפעות התרופות (אני בעצם חוזר על דברים שאמרה כמה דקות קודם לי בחדר, אבל שם הם היו מעורבבים בתכנים אחרים שלא הבנתי, ורגעים של הערות כמו "מה אני אומרת ? אני סתם מדברת שטויות"). אני מציע אופציה של משהו להרגעה או נגד חרדה. הקול שלי, הקול שלה, לא חזק מספיק בפגישה הזאת .לבסוף  היא משתכנעת להסכים לזריקה ולרדת למיון. רועדת אני מלווה אותה, דואג שתקבל את הזריקה מהאחות שלנו שהיא מכירה ולא אחות המיון, ודואג שתקבל את החדר הכי שקט. למחרת בבוקר אני מגיע למיון. אנחנו עולים יחד למחלקה. היא מבקשת שנדבר. אני מזכיר שהפגישה שלנו רק ב 10:45 והיא אומרת שלא תחזיק עד אז. אנחנו נכנסים לחדר והיא משביעה אותי שלא אעשה לה את זה שוב. לא מוכנה לקבל זריקות יותר או להיות במיון. אני מבקש לדעת כיצד הייתה רוצה שננהג והיא אומרת שהיא פשוט צריכה לחזור לחדר שלה במצבים כאלה, ומבחינתה שאתקשר להוריה. היא עייפה מאוד וכבויה. לא מסירה את משקפי השמש. אנחנו יושבים קצת יחד. היא מספרת במעט מילים על הלילה במיון ורוב הזמן אנו בשקט, ואז היא יוצאת. אח"כ סימסה לי שטיפול פסיכולוגי זה לא בשבילה והיא חושבת שכדאי שנפסיק להיפגש. אני מציע שניפגש שוב ונדבר על זה. היא לא רוצה. אני מתקשר והיא אומרת שעדיין רוצה להיות במחלקה. אני שואל מה המשמעות של להיות במחלקה בלי להיכנס לקבוצות, בלי להגיע, בלי לקחת תרופות, בלי לראות את הרופא ובלי לפגוש אותי? היא רק חוזרת שהיא רוצה להיות מטופלת במחלקה. אני אומר שהיא נשמטת כמו שקרה בפעם שעברה. שלהיות בקשר איתנו או במגע עם הכאב שלה זה קשה מידי, אבל גם שהיא רוצה לשמור מעט תקווה. שהיא באמת רוצה להיות מטופלת במחלקה. במשך חודש אני מסמס לה בשעות הפגישה לשלומה בפעמים הראשונות היא עונה בנימוס, ואז מפסיקה לענות. הרופא בקשר עם המשפחה. האם מדווחת שתום שוב מסתגרת בחדר. אנחנו מציעים להם לנסות התערבות משפחתית קצרה. תום מסרבת וההורים לא רוצים להתחיל פגישות בלעדיה. היא משוחררת כעבור חודש שלא בנוכחותה.

סיכום כי נעמה אומרת שאני כותב בלי פואנטת
אם שמתם לב לפואנטות בטקסטים הקודמים שלי זה הודות לנעמה חברתי הטובה שלא רק מעבירה איתי את הסמינר, אלא גם עוברת על הטקסטים ומוציאה מהסיפורים ומההגיגים שלי אמירות שלדעתה אני רוצה להגיד. לזכותה ייאמר שאחרי שהיא "מוצאת אותן בטקסט" הן נשמעות לי חכמות ואני באמת רוצה להגיד אותן. הפעם לא רוצה פואנטה או שיוציאו לי אמירות. רוצה להגיד שטיפול, בוודאי למטפלים שעובדים בבתי חולים (אבל לא רק) יכול להיות כשלון נוראי לפעמים. לפעמים יש דברים שעשית שאפשר ללמוד מהם (בטוח יש כאלה גם בטיפול הזה), אבל לפעמים רצית מאוד וניסית מאוד, והזעת בחדר, ונתת כל מה שאתה יכול, והחיים לא טובים. לא כשלים אמפתיים ולא גדילה מכישלון, ולא הצגת מקרה מושלמת עם שלוש תקופות והבנה עמוקה של מה עובר עליך בקאונטר-טרנספרנס. לפעמים יש קורונה, וסגרו לך את המחלקה, ואתה מתלבט אם לכתוב פירושים בוואטסאפ בקבוצה, והסבל של האדם שמולך גדול מידי, ולפעמים אתה פשוט שם עד להריסות. 
 

*** לבלוג מצורפת תמונה של הצלם אלון סיגוי – מביטים בתמונה עדים להריסות


עוד בבלוג של אדם לאוב

אז סיימנו (נעמה שפרן ואני) שנה של העברת סמינר למתמחים על טיפול דינמי בפסיכוזה, ובסיכום שלו מצאתי את עצמי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רעות כהןרעות כהן17/5/2020

תודה בעד הטקסט. לפעמים באמת "זה מה יש".