פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
ציפור הנפש, קן הגוף וקן הקוקיה

ציפור הנפש, קן הגוף וקן הקוקיה

אדם לאוב | 22/4/2021 | הרשמו כמנויים

אז קרוב לשנה לא כתבתי בבלוג. בפוסט האחרון התייחסתי לתחושת ההישרדות  שליוותה את עבודתי ועבודת המחלקה בתקופת הקורונה, אליה הצטרף משבר גיל 40 שהקדים לבוא (אלא אם יש משהו גרוע יותר מתוכנן לשנה הקרובה). יכול להיות שבאיזה פוסט עתידי אתייחס באריכות לשנה האחרונה, אבל כרגע אפתח בהתנצלות לך הקורא.ת על השתיקה הארוכה, ואמשיך בדיוק מאיפה שהפסקתי.

בפוסט האחרון, דרך הדיון על כישלון בטיפול, הזכרתי את תום, רקדנית בהתקף פסיכוטי שהלכה והתרחקה מהטיפול ומחברת בני האדם. תיארתי את רגע הקריסה בטיפול כך:

"היא נכנסת לחדר, מנסה להתיישב וקמה. תוך כדי דיבור היא מוציאה צלילים מוזרים ואנחות. אלה היו קיימים גם בפגישות הקודמות, אבל כעת העוצמה שלהם חזקה. היא מסירה ומרכיבה את משקפי השמש שוב ושוב, לפעמים שלוש או ארבע פעמים ברצף. אני רואה בזה את הרצון לקשר והפחד ממנו, וכמובן את החרדה העצומה. מפעם לפעם היא מתחילה לרקוד. התנועות אגרסיביות, מפחידות, כמו רובוטיות. הברכיים לא מתכופפות, ונראה שהגב והבטן שלה כמו לא מחזיקים את משקל הגוף העליון והראש. כאילו נופלים ומתיישרים".      https://www.hebpsy.net/blog_Post.asp?id=4852
כשחזרתי לקרוא את התיאור של תום, יכולתי להבין כמה סימבולית ומשמעותית היתה הבחירה שלי להמציא לה רקע של רקדנית. אנחנו רגילים לחשוב על פסיכוזה כמאבק ששדה הקרב שלו הוא הנפש. הגוף, במקרה הטוב, יכול להיתפס כמעין ביטוי ויזואלי של המאבק הזה, לא פעם דרך ההזנחה ותופעות הלוואי של התרופות, כמו השמנה וריור. אבל הפערים בין השליטה בגוף שתום הפגינה בנעוריה כרקדנית, לבין התנועות והקולות חסרי השליטה שכמו יצאו ממנה באותו מפגש קשה בינינו בחדר, בין התנועה החופשית והאסתטית, שככל הנראה אפיינה אותה אז, לבין התנועה הנוקשה והרובטית שהפגינה בחדר, כמו הפכו את הגוף לזירת קרב נוספת.

No photo description available.


בעונה השישית של הסדרה "סוכני שילד" (Marvel Agents of S.H.I.E.L.D - אין סיבה להמשיך לראות אחרי העונה החמישית), הסוכנים נלחמים באייזל, חייזרית מפלצתית וקטלנית, שחמושה בצבא של ציפורים חייזריות, דמויות עטלף, בשם שרייק. השרייק נכנסים לגוף הסוכנים דרך הפה רק כדי לצאת מהגוף, ובדרך לקרוע, או לבתר, אותו מבפנים. השרייק שמשתולל כדי לצאת הוא הדימוי הטוב ביותר שהיה לי כדי לנסות להבין מה ראיתי כשראיתי את תום באותם שבועות קשים.

מטפל ברפואת המזרח (רפואה סינית ואיורוודה) שנועצתי בו בנושאי תזונה, סיפר לי על תיאוריה מן המזרח שרואה בנפש שלנו מעין ציפור, שבוחרת את מושבה בתוך הגוף. כשהגוף חלש היא יכולה לבחור גם להתרומם מעט, להתרחק ולעזוב. כך התאוריה הזו מסתכלת על חרדה, טראומה, דיכאון ופסיכוזה כפגיעה בקשרים, במרחקים, שבין הגוף לנפש.

בפוסט על תום הצעתי את המושג של פרימה פסיכוסומטית, תהליך של עזיבת הנפש את משכנה בגוף. זו מעין קונטרה לחבירה/השתכנות פסיכוסומטית שמציע וויניקוט. חשבתי שהיחס בין פרימה פסיכטסומטית לבין המצב שקדם לחבירה הפסיכוסומטית, דומה ליחס בין א-אינטגרציה לדיסאינטגרציה. לא מדובר במצבים זהים אבל אחת היא סוג של מצב מפורק שמזכיר את המצב שהיה בנפש לפני שהתחברה לגוף. בחרתי בביטוי של פרימה, כשונה מביתור או קריעה שהבאתי קודם עם השרייק. הפרימה מרגישה עדינה יותר, חלקית יותר, כאילו את שנפרם אפשר שוב לתפור.

אורן1, על תפירה פסיכוסומטית
אורן, גבר צעיר, כמעט נער, הגיע לאשפוז אחרי מה שנראה כמו drug induced psychosis . בילדתו עבר אורן תקופה של חרם והתעללות שכללו גם פגיעה מינית חד פעמית. כשפגשתי אותו הוא היה בודד, ללא תמיכה כלל, וללא קשר עם משפחתו, בעקבות יציאה מהארון. עוד לפני המפגש איתי היה נראה שאורן התארגן במהרה, לא הבחנתי בהפרעות בהלך החשיבה והוא לא דיווח על הזיות. אורן בכלל נראה מעט סטריאוטיפי כפי שדמיות הומוסקסואליות מוצגת לפעמים בסדרות טלוויזיה. היה לו לבוש צבעוני, הופעה מוקפדת מאוד, ודיבור...ובכן, סטראוטיפי. בשיחה אתו היו דומיננטיים תכנים דיכאוניים ואובדניים, כאלה שהביאו ככל הנראה לשימוש בסמים מלכתחילה. היה נראה שהוא ספק מתאבל, ספק מוצף ייאוש, מכך שחייו הדרדרו עוד יותר. מפעם לפעם הצטרפו תלונות על הגוף לפגישות. הוא קיטר על שלשולים ופצעים מוגלתיים על העור (אני מעולם לא ראיתי עליו פצע כזה) ואני פירשתי אותם כמבטאים את התכנים המגעילים, השנואים, שיוצאים ממנו החוצה. קישרתי זאת למשבר הפסיכוטי שעבר, ולחוויות המשפילות מילדותו, כאילו במשבר התאפשר מגע עם אותם תכנים מהעבר.

כמו תום, הוא שיתף אותי בקולות שבוקעים ממנו ללא שליטה, אך לעומת תום מעולם לא הייתי עד לקולות כאלה בפגישות הטיפוליות, למעט במפגש שבו בחר להדגים לי אותם בחדר. כשעשה זאת, זה היה מאוד בשליטה, מעט תיאטרלי. בתוך השיחה האינסופית שניהלנו בנושא העדר התקווה, והרצון שלו למות מבלי להרוג את עצמו, כדי לחסוך בושה נוספת מאביו, התייחסתי לקולות כקושי שלו מול התקווה שאני מחזיק עבורו. ראיתי בכך ניסיון לשכנע אותי שלא רק שחייו היו בלתי ראויים לחיות עוד קודם, כעת הוא גם משתגע. עם הזמן, העיסוק בעור הלך והתגבר, יכולתי לראות אותו רבות במחלקה מול המראה או יושב עם המטופלים האחרים, ומורח קרמים שונים על עורו, וגם בפגישות התלונן יותר על מראה עורו, ועל כך שהוא דוחה. במשך תקופה התעלמתי מרמזים אלה. אולי כי נפלתי בפח הסטראוטיפי, אולי כי הייתי מוטרד מאוד מהאובדנות.

ואז בפגישה אחת כבר אי אפשר היה להתעלם. פתאום, במקום טפטוף שמתגבר לאיטו, הרגשתי שאני בתוך צונאמי. הוא נכנס לפגישה ספק מתגרד, ספק מלטף בחוזקה, מתלונן שהוא לא ישן בלילות כי כל כמה דקות הוא הולך למראה, ושאפילו כעת בזמן הפגישה (אין מראות בחדר) הוא רואה מולו את הצלקות על העור שלו שנהרס (כאמור אני לא ראיתי), והמראה דוחה אותו. יצאתי מהפגישה נסער. פתאום העיסוק של אורן בגופו נראה לי פסיכוטי לחלוטין והפסקתי לחשוב על זה כעל משהו תואם גיל, מגדר והצגה של נטייה מינית בסדרות ריאליטי.
לפגישה הבאה אורן הגיע רגוע. הצוות במחלקה חשב שאולי מדובר בהסתרה או סוויץ' מאני, אבל יכולתי להרגיש מיד שזה לא היה המצב. מאותו רגע אורן ביקש לעסוק בתכנים שהיו בימים בהם היה בהתקף הפסיכוטי. היו עוד משברים וקשיים בטיפול אבל יותר לא היה חשש לחייו או רמז לפסיכוזה.
בפגישה הזאת קרו עוד דברים רבים, על חלקם אולי ארחיב בפוסט הבא, שבו (בלי נדר) אכתוב על חוויות גופנית של המטפל. אבל בהקשר הזה, כשחזרתי לחשוב על המפגש עם אורן והתחלתי לשחק עם הרעיון של פרימה וחיבור פסיכוסומטיים, יכולתי לחשוב על הפגישה הזאת כמעין רגע של השתכנות הנפש בגוף. אף על פי שזו היתה חוויה מפחידה וקשה בשביל אורן ובשבילי, אני חושב שהייתי עד לכאב שבניכוס, לכניסה מחדש, או לאיסוף של הנפש, על כל כאביה, לתוך הגוף של אורן.

 

מופע עור קולי
בחשיבה על שני המקרים האלה, שאחד אני ממשיג כנקודת הפרימה, והשני כתפירה מחדש, חשבתי שנכון להדגיש את עניין הקול. כשתום מביאה את הקולות, הם יוצאים ממנה כמו באופן חסר שליטה, והתחושה בחדר היא שלפחות ברגעים האלה אני לא נוכח. תום עוברת משהו שלה, שאינני יכול להיות חלק ממנו. אורן, לעומת זאת, מביא לי את הקולות. אני לא פוסל את האפשרות שכשהיה לבדו היו לו אולי חוויות עם הקולות שמזכירות את אלה שראיתי מול תום. אבל כשזה קורה איתי אני נוכח, וכנראה במידה מסוימת בתגובה שלי מכיל. הקולות הם בשליטה ובדמיון שלי הוא לא מרגיש שאלה יוצאים ממנו, אלא דווקא מסוגל לשמוע את עצמו. הקולות הופכים ממשהו חסר שליטה לבעל שליטה, ממשהו שכמו מתפרץ ממנו החוצה, למשהו שהוא מסוגל גם לשמוע חזרה פנימה, ובעיקר הופכים מחוויה מבעיתה ובודדה, לחוויה בין אישית. אני גם חושב שניסיון הפירוש שלי את הקולות היה חשוב, שכן גם אם היה שגוי, הפך את הקולות למשהו שאפשר לדבר עליו, לחשוב עליו.
העור הוא דוגמא אפילו יותר חזקה. העור הוא כמובן האיבר שמפריד בין פנים וחוץ. במובן הזה המיקום של הפסיכוזה בעור יכול לייצג את התהליך הפסיכוטי של האגו שלא יכול להכיל יותר (כפי שרואים לפעמים במבחני ציורים את קווי המתאר של הגוף), ושל יציאת הנפש (מפתה לומר ציפור הנפש) מהגוף. בכל זאת, וכמעט באותו אופן, הגיוני שגם ההשתכנות מחדש (החזרה מהפסיכוזה) תתרחש דרך העור ותתבטא בכאב. אם בתחילת הדרך אורן הזכיר את הפצעים המוגלתיים בעורו, כעת הוא התלונן על הצלקות, ככה שגם הביטוי בעור הפך מהכאב שבלהיפצע לכאב שבלהחלים.

 

על סימובלי וקונקרטי
אני שם לב שהטקסט שלי לא פעם משחק על הגבול שבין הסימובלי לקונקרטי. מחד, ברור שאינני חושב שבתוך גופנו קיימת ציפור אמיתית וכאשר זו מחליטה שהקיום הפיזי בעולם הזה, בגוף הזה, בלתי נסבל עבורה יותר, היא פורסת כנפיים ומתעופפת לה מגופנו. ברור גם שאינני מתייחס לעורו של אורן באותו אופן קונקרטי שבו הוא מתייחס. מנגד, יש משהו ברעיון שלפיו ברגע מסויים בחדר הטיפולים, אפשר להיות עד לכך שהנפש כמו משתכנת מחדש או יוצאת מהגוף, רעיון שהוא עבורי מעט מפחיד ומוזר, כזה שמאבד מהעיסוק המטאפורי והסימבולי בגוף. אולי רעיונות כאלה, שנמצאים על הגבול בין הסימבולי לקונקרטי, הם רק טבעיים כשמנסים להבין פסיכוזה, ואולי הם רק טבעיים כשמדברים על היחס, הלא תמיד ברור, בין הגוף לנפש.


עוד הערה, ספק פואנטה

אולי אומר עוד משהו על ההבדל שבין לטפל בטראומה ולטפל בפסיכוזה. נדמה לי שאנחנו מוכנים לקבל הרבה יותר את הזירה של הגוף בטראומה. הרעיון שהגוף שומר בתוכו חוויות טראומטיות יותר פופולרי, ומתעכל יותר בקלות. לא פעם ראיתי בזמן עיבוד של חוויות טראומטיות ב EMDR, או בזמן פלאשבקים טראומטיים, חוויות גופניות ממשיות וקשות, אבל לא חשתי צורך להסביר או לכתוב על זה, כי זה ידוע ומוכר ומקובל. אולי ההבדל הזה נובע מכך שברור לנו שהטראומה קורית לגוף, ונדמה לנו שהפסיכוזה מתרחשת רק בנפש. אולי זה כי הפגיעה הטראומטית בגוף נותנת לנו הסבר אטיולוגי למופע הנפשי, וזה נותן לנו מעין תעודת ביטוח, שאם לא תהיה לנו טראומה כזו, לא נחוש את הסבל הזה. הקושי בהבנה של המשמעות הנפשית בהתרחשות הגופנית, זו שמבטאת את- או שהובילה ל- שבר הפסיכוטי גורמת לנו כבני אדם וכמטפלים להיות חרדים לכך שזה יכול לקרות לנו בלי סיבה, בלי הסבר, וגם בלי יכולת להפחית את הסבל בהמשך. יכול להיות שבגלל זה חשוב היה לי במיוחד לתאר שני רגעים בטיפול, שהיו במובנים מסויימים דומים. בשניהם הייתי עד לחוויה מפחידה שהתרחשה במפגש שבין הגוף לנפש, אבל הנכונות להיות בתפקיד העד (כמו בטיפול בטראומה) יכולה להוביל לשינוי ולתיקון גם בטיפול בפסיכוזה. ברור לי שבמפגש עם אורן היו דברים שבשלבים מסוימים פחדתי מידי לראות (וכנראה הוא פחד מידי לחוות) ואז הם התגברו עד שכבר אי אפשר היה שלא לראות (ולחוות) אותם וזה היה מבעית אבל בו זמנית ניתן למחשבה או הכלה או רק להיות עד לו. אחרי כל השנה השותקת הזו, אולי מה שאני צריך להזכיר לעצמי ולכם, זה שהמאמץ להיות עם המטופל, לשים לב גם לסימנים שמפחידים אותי, למצוא משמעות, ולתקשר אותה, יכול לפעמים להשתלם, וזה נותן תקווה

 


1 אני מזכיר שכמו בבלוגים הקודמים, השמות כולם שמות בדויים, וגם הסיפורים הם הלחמה בין המצאות, ערבובים של טיפולים שונים וחלקים שהובאו באופן אנונימי ובאישור.

*** לבלוג מצורפת תמונה של הצלם אלון סיגוי


עוד בבלוג של אדם לאוב

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אדם לאובאדם לאוב24/4/2021

תודה. איזה כיף שהגבת, והציטוט יפה ממש

נעמה שפרןנעמה שפרן24/4/2021

נפשנו כצפור. ״נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה, מִפַּח יוֹקְשִׁים. הַפַּח נִשְׁבָּר, וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ״. תהילים קכד׳ 7