NOTHING AND NO- THING

חני בירן | 17/10/2011 | הרשמו כמנויים

NOTHING AND NO- THING

בספרו "נופל מחוץ לזמן " כותב דוד גרוסמן , לדעתי, את המילים הכי חזקות שנכתבו אי פעם על שכול.

עמ' 98 :

מותו

עושה אותי לנשל

ריק של אב , וגם

של אם-

חולץ בי שד,

מותו,

לאין יונק,

ועל קירות רחמי אשר

ביום ההוא נחצב

חורץ מותו בציפורני

אסיר נמלט

את מניינם של הימים

שבלעדיו.

כך, באזמל שקוף,

מותו

חורת בי חדשה: השכול (פתח ב ש' , שורוק ב כ' )

הוא לעולם אשה.

האשה והרחם מסמלות את המיכל בתוכו צמח הילד מראשית היווצרו. עם מות הילד נותר המיכל ריק. השכול הוא נשי, לפי גרוסמן . החיבור הראשוני של האם לילד תמיד יישאר חזק מהחיבור לאב. היא זו שבגופה הוא צומח, היא זו שחולצת לו שד. כשהאב מרגיש את השכול במלוא עוצמתו ואימתו, הוא חש עצמו אשה. הוא מתמזג עם הרחם ועם השדיים.

ביון מבחין בין nothing שהוא הדבר שלא היה מעולם לבין No - Thing שהוא הדבר הנוכח בהעדרו. משהו שהיה והלך לאיבוד והשאיר חלל, השאיר מקום ריק.

אדם שמעולם לא היו לו ילדים, החמיץ את חווית האבהות. עבורו הקשר אב בן הוא Nothing. אך זה מצב שונה מאוד מאדם שהיה לו בן ושכל אותו. עצב השכול הוא שונה וקרוב יותר ליגון. הראשון לא יודע בדיוק מהו החסר אם כי הוא עלול להרגיש חסר ולכאוב אותו. ואילו השני צפוי לדיכאון קשה שיצמח בתוך החלל שנוצר. האב השכול נפגש עם ה No- thing וזהו חסר מסוג אחר לחלוטין. הסובייקט האבוד הוא זה שהשאיר חלל שלא ניתן למלאו. נותר מקום ריק אשר פעם היה מלא.

איני זוכרת מי ממכרי נתן לי את השיר "האין הוא " של גיורא פישר, אב שכול מקרב ג'נין. השיר מסתיים כך :

אני מסכים

שאפשר לראות

משהו בכתפיים

השחוחות כלפי

האדמה

עליהן אני מרגיש משא כבד.

אך בביטחון

אני יכול לומר לך

שזה לא הוא,

אולי, זה

האין הוא.

שמעון אדף מתאבל על אחותו האהובה אביבה. הוא קרא לספר השירים "אביבה- לא " צירוף המילים הזה אביבה- לא, מתכתב יפה עם ביון המדבר על No-Thing. אדף לא יכול להפריד בין אביבה לבין " אביבה לא " הנוכחת בהיעדרה. גם הוא חש את כאבה של אמו השכולה , הוא מתבונן באמו המתאבלת ואף הוא נותן לשכול מימד נשי :

תואר שני בפסיכולוגיה חברתית
מפגש מידע מקוון לתוכנית לתואר שני | 10.12.24 בשעה 18:00

....ובאה יפוחה אל

הסלון שם ישבתי

וכבר אמרתי

כמה פשוט לראות את זה

בחשכה כמו גחלת –

לאבד ילד פרושו תמיד לאבד ילד. כך מתבונן אדף באמו המתאבלת ומזדהה עם כאבה.

לא רק השכול מפגיש אותנו עם ה "לא דבר ". נטישה של אדם אהוב, משאירה חלל אשר פעמים רבות לא מתמלא מחדש. הנטישה המסוכנת ביותר היא אצל ילדים שננטשו בגיל הרך.

תינוק אשר פגש אם מזינה והיא אבדה לו, נעדרה פיזית או רגשית, מצבו שונה מתינוק שמעולם לא פגש אם טובה וחוויה זו אינה מוכרת לו. כשאנו מדברים על הינקות, מי שלא פגש אם מזינה, ההפרעה שלו תהיה חמורה יותר משל התינוק שהייתה לו אם והלכה לאיבוד. הראשון ,אשר לא זכה לחוויית הכלה, יתקשה לפתח מחשבה, מילה, דמיון. ההפרעה שלו תהיה סומטופסיכית, או שיופיעו הפרעות התנהגות קשות, פסיכופתיה, עבריינות, סביבתו תסבול ממנו בעוד הוא עצמו לא ימצא מקום בתוכו לכאב. טיפול פסיכואנליטי יהיה לו קשה ביותר או בלתי אפשרי. הוא יהיה חסר שקט, יתקשה להיכנס לדיאלוג, ירוקן החוצה כל כאב ברגע שהוא מופיע. הוא לא יודע מהי הכלה ואינו יודע איך להשתמש במטפל. התינוק שחווה אם טובה והיא הלכה לו לאיבוד בטרם עת, צפוי לדיכאון ולמלנכוליה. הוא מסוגל לשאת כאב ומצפה להכלה ולנחמה של דמות המטפל.

ביון מסביר כי מי שלא הייתה לו אם מעולם, יהיה מוצף באלמנטים שאינם ניתנים לחשיבה ופורצים בצורות גולמיות יותר. מי שהייתה לו אם נוכחת יוכל להחזיק מצוקה, לחשוב אותה, לבטא אותה במילים.

מכאן, נוכל להבין מדוע ביון משתמש במבנים גיאומטריים כדי לתאר מצוקה נפשית. המושג הגיאומטרי space מראה שפעם היה מקום בתוכו היה הדבר. משהו היה שם פעם. והרי, המילה חלל בעברית מכילה כפל משמעות.

הרעיון היפה של ביון הוא ההבנה מהי דפרסיה. הדפרסיה צומחת בחלל אשר בו הייתה פעם אמא והיא איננה. הדבר בהיעדרו שונה מהדבר שלא היה מעולם. החלל הוא זה שיוצר דפרסיה. נפח ריק בתוכו צומח כאב האובדן.

ההלוצינציה הלבנה היא המצב בו רואים קונטורות של דמות אם אבל מה שבתוך הקונטורות איננו. בעקבות ביון, פיתח אנדרי גרין את הרעיון של ההלוצינציה הנגטיבית או הלבנה. זו ההלוצינציה בה רואים חלל ריק. מישל גרנק הדגים זאת בפשטות על ידי המלבנים הלבנים המסמנים במגרש החנייה את השטח בו יש לחנות. ההלוצינציה הלבנה היא אותו שטח כאשר לא חונה בו מכונית. כשעוברים ליד שטח כזה, באופן אוטומטי מדמיינים מכונית אבל היא איננה שם.

הרעיון של אנדרי גרין על האם המתה צומח מתוך ההלוצינציה הלבנה. זו האם שנוכחת אבל אינה נוכחת רגשית. הילד רואה רק את הקונטורות שלה אבל היא חלולה. אנדרי גרין אומר , בנוסף, שהאם הכי מתה היא זו ששכלה ילד ולא הצליחה להיות אם נוכחת עבור הילד החי או עבור הילד שנולד לאחר החלל שנשאר. כלומר, החלל שלה בדמות הילד המת, יוצר חלל אצל הילד החי.

הפרק הראשון בספרו של אריאל הירשפלד "רישומים של התגלות" מדגים היטב את הרעיון. אריאל נולד חמש שנים אחרי נפילתו של אחיו עזרא במלחמת השחרור . מעל עריסתו הייתה תלויה דמות דיוקנו המחייך של האח המת. לאור היום, לא דובר בבית על האח המת אבל אריאל היה שומע את בכיו של האב בלילות הזועק " הו אלוהים, הו אלוהים, הו אלוהים ". הוא ידע שהבכי הזה הוא על מות אחיו. אריאל הוא אריאל ואינו יכול למלא את החלל שהותיר עזרא. וכך הוא אומר : " בילדותי חיי שלי לא היו חיים. נשמתי ואכלתי וישנתי ככולם, ובכל זאת חיי לא היו חיים אלא רק דומים לחיים "

מה תפקיד האנליזה במחוזות הכואבים והחלולים שהותיר מי שהיה ואיננו עוד ?

האנליזה מתרחשת בתוך חדר סגור יחד עם נוכחות המטפל , זהו המיכל, זה המקום בו שם המטופל את החלקים המתים שלו. האנליזה מתחילה מחללים שמתמלאים לאט לאט לאורך אנליזה טובה. המיכל האנליטי אמור להחזיר חלק מהחיוניות שאבדה.

אנשים שנעזבו על ידי אהוביהם מרגישים שרקמת חייהם פצועה ולפעמים הם מחכים לשובם , חיים שלמים. באנליזה, אחרי המון כאב , אפשר להגיע לתובנה שחזרת האהוב אינה אלא הלוצינציה לבנה.

לסכום, ההבחנה בין Nothing ל No-Nothing עוזרת לנו להבחין בשוני העמוק בין היה ואיננו לבין , לא היה מעולם.