אריאל אבקסיס: גם טיפול הוא סוג של יצירה

חדר משלך: תמונות מחיי קליניקה | 16/7/2020 | הרשמו כמנויים

ד"ר אריאל אבקסיס

עובד סוציאלי קליני ומטפל מיני. תל אביב.

החלל הוא גם קליניקה של סקסולוג וגם סטודיו לאמנות. לפני כן שכרתי קליניקה לפי שעות, בחדרון קטן בחלל עבודה משותף למטפלים. בשיח על מיניות ורגשות קיימים מבוכה וקושי, במיוחד כשמדובר בטיפול בגברים, לכן הייתה לי שם תחושת מחנק. רציתי מקום עם יותר מרחב, שיאפשר התבוננות מאווררת על האזורים המצומצמים והחסומים ולכן חיפשתי חלל שישלב גם את העיסוק שלי באמנות. הגעתי לחלל הזה ולמרות שזה בניין תעשייתי – הוא היה פעם מתפרה – נמשכתי אל האור, המרחב והחלונות הגדולים שרואים בעדם את השמיים. אחרי הקורונה, הבחירה במקום המרווח הזה נראית רלבנטית מתמיד.

כאמן, בדרך כלל אני מצייר בני אדם, הבעות, דמויות שנמצאות במצב רגשי מסוים. מטופלים יכולים לראות מדי פעם שהצבעים פתוחים ושציור נמצא בתהליך, כמו בטיפול –זו קליניקה שיש בה השתנות כל הזמן, תנועה ויצירה – זה מסר נכון בעיניי למקום טיפולי. אמנם אני לא מחבר בין שני העולמות כמו בטיפול באומנות, אבל יש הקבלה ביניהם: הטיפול עצמו גם הוא סוג של יצירה ולכן זה סוג של אמנות.

פריטים מתוך הקליניקה:

לפני כמה שנים פרשתי מהשירות הציבורי. הייתי ראש תחום עבריינות מין ברשות לשיקום האסיר ולאחר מכן המפקח הארצי. כשעזבתי נסעתי להודו, להתנתק מכל מה שהיה ולעשות חישוב מסלול מחדש. בין היתר חייתי במנזר ולמדתי מיינדפולנס. משמעות החיים על פי הבודהיזם היא לעשות טוב לאחרים, כך אמר הדלאי למה. התחברתי למשפט לא רק כאדם, אלא גם עם הבחירה המקצועית שלי כמטפל. כמו מנטרה החוזרת על עצמה, עבורי זו תזכורת על העבודה שלי כסוג של שליחות.

זו תמונה של מחולל סופי מהדרווישים המחוללים. הם מסתובבים ונכנסים למצב טראנסי בו, לדבריהם, הם מתאחדים עם האל. אני מתחבר לתנועה הזאת. העיגול הוא אינסופי, אין בו נקודת התחלה וסוף והוא מאפיין את העולם והטבע, כשם שהיקום בנוי מכדורים המסתובבים במחזוריות מעגלית. יש הרמוניה בעיגול והוא אלמנט בולט בעיצוב הקליניקה: לדוגמא, השטיח והתופים שעל הקיר.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

זו מתנה שקיבלתי מהמקום הראשון שעבדתי בו – הוסטל של עבריינים נפגעי סמים. על החמסה מופיעה תפילת השלווה – התפילה של המכורים: "אלי תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, הכוח לשנות את אשר ביכולתי והתבונה להבחין בין השניים". אין בחמסה הזאת כל ערך אסתטי ואפילו הכתב הודבק שם עקום, אך היא קרובה לליבי ומלווה אותי שנים.

כמו ששמים דגלון גאווה שמסמל שאתה 'גיי פרנדלי', הריקשה מסמלת שאפשר לדבר כאן גם "בשפה הרוחנית", שאפשר לדבר על אלוהים, על משמעות או לשאול שאלות קיומיות. היא גם פריט נוסף שמהדהד את התנועה שהטיפול מבקש לעשות בחיים.

בפינה, אפשר לראות את דגל ישראל – זה דגל ששייך לכל מי שחי כאן. למרות שהפסיכולוגיה שמה דגש על ההיבטים התוך-נפשיים של האדם, תמיד קיים הקשר חברתי ותרבותי, במיוחד בתחום המיניות. מבחינתי הדגל הזה מסמל את החשיבות בטיפול לרגישות חברתית ותרבותית, זו שייחודית לישראל.

את הציור משמאל (הקטן) ציירתי בלילה לבן, אחרי שחוויתי אובדן גדול – יש כאבים שאין מילים לתארם. הציור העליון הוא אחד הציורים הראשונים שציירתי – הוא מושפע מציור של פיקאסו מהתקופה המלנכולית שלו, הקרויה "התקופה הכחולה". הציורים אמנם לא מול עיני המטופלים, ותפקידם בעיקר לעגל את פינת הסטודיו, אך בכל זאת הם שם. עצב זה דבר שקיים, מצוקה וסבל הם חלק מהחיים ולכן ראיתי לנכון לתלות גם אותם.

את הגֵנים האומנותיים ירשתי מאמי אשר הכינה את המנורה הזו מנרגילה, ותליתי עליה אהיל של "ויהי אור". זה מתכתב עם האחריות שהאדם לוקח על חייו כשמחליט ללכת לטיפול ובליבו תקווה לשינוי. בנוסף, זה מתחבר עם התהליך הטיפולי, המאיר את המקומות החשוכים, המודחקים או המוכחשים.

כל החלל פתוח וגם הצבעים לא מוסתרים, רציתי לשדר מסר של כנות ושקיפות בלי מסכות. החיים הם לא שחור או לבן אלא בעיקר כל הצבעים שביניהם.

צילום: יעל רזנר

עיצוב: שני פרץ