מעשה בין זמננו של נחש ואשמה | זיו ויבל
זיו ויבל | 18/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
על מפתן הדלת היה נחש שחור. אבירם קפא והדם נזל לו מהעורקים, ישר אל תוך החריצים שבין הבלטות הסדוקות ומשם, למטה, לאדמה מכוסת הבטון של דירת הקרקע בבית הוריו, אי שם, בבניין ישן בשכונת הדר בחיפה.
הנחש, שנראה כנבהל מפתיחת הדלת, חילץ גחונו לאחור. אבירם לא זז, פחות מפוחד אולי, אבל עדיין דרוך, החל לשמוע צעקות וכשהרים את ראשו ראה שני שוטרים דופקים בפראות על הדירה בקומה מעליו. הוא נחרד. אמנם שוטרים היו עניין שבשגרה בשכונה, אבל הפעם היה משהו שונה. אלו לא היו סתם צעקות ממאורת סמים וגם לא מטחי יריות כבוד, של טקסי לוויה חתונה. הפעם זה לא היה טקס. זה היה קרוב. בדירה מעליו ומעבר לקרבה הגיאוגרפית זה היה גם קרוב כי הדירה הזו הייתה שייכת להורים של סמאל.
סמאל, טוב, זה לא היה בדיוק השם שלו, פשוט ככה אבירם היה קורא לו בתוך הראש שלו. כשאף אחד לא שמע. האמת, השם האמיתי שלו היה שמואל, ועל פני השטח הוא היה תחום ומגודר מזה שנים כחברו הטוב ביותר. הרעיון להחליף את "שמואל" ב"סמאל" הגיע לאבירם כנחמה, בזמן שקרא באחד הספרים הישנים של אבא שלו, שם היה "סמאל" דמות מיתולוגית. לסמאל היו בספר כל מיני הגדרות ותפקידים, שגוללו את דמותו, אבל תשומת הלב של אבירם נמשכה בעיקר להגדרתו כמלך השדים וכמלאך-מוות, שירד לשאול תחתיות, כעונש על התנהגותו הרעה.
חילוף השמות שהמציא אבירם קסם לו. למה? לפני הכול בגלל ששמואל היה ילד מניאק, אחד כזה שיש בו די הרבה התנהגות רעה ושחלק בלתי מבוטל ממנה כוון כלפי אבירם. חוץ מזה, אולי נלוותה לכך סיבה נוספת והיא שלאבירם לא היה אבא שמסוגל להאשים את שמואל, או כל אחד אחר למעשה. בטח שלא לשלוח אותו למאסר-עולמים בתחתית השאול. זה לא שאבא של אבירם היה רע או חסר אחריות, להפך אפילו. היה לו אבא טוב, דואג כזה, שתמיד היה שם עבורו. האמת, שאבירם התגאה באביו, והיה אוהב לספר למי שהיה יכול והסכים להקשיב, שאבא שלו היסטוריון עם התמחות בחקר דתות, בדגש על מצרים העתיקה. אבל לצד המעלות הללו, הוא היה גם אבא כזה, כמו שאמרנו, שלא כל-כך מסוגל להאשים אף אחד. אבא של אבירם היה הססן, או לפחות ככה חשב אבירם. ממה היסס? זה לא תמיד היה ברור עד הסוף אבל בלא מעט מקרים שאבירם היה מביט בו מהצד הוא היה נראה מפוחד וחרד. שחשב על זה, אבירם הניח שאביו היסס או פחד, קודם כל מאשתו, אשר בין השאר הייתה גם אמא של אבירם.
אבירם די הבין את אבא שלו. הוא תמיד חשב שאימו הייתה מן אחת כזו שבאמת יש מקום לחשוש מפניה. למען האמת, כשחושבים על זה בהקשר למקרה הנוכחי, אבירם האמין שהיא הייתה יכולה להגן עליו מפני שמואל, אם היה בוחר לבקש ממנה. אך הוא העדיף לא לעשות את זה. היו לו את הסיבות שלו לכך. כמי שתפקדה כאמא שלו לאורך חייו, הכיר אותה אבירם לא רע בכלל וידע שבדרך כלל במקרים כאלו, נטתה להפריז. ככה, שכשהפריזה לקחה את מה שקרה לספירות כאלו, בהן אבירם הרגיש ניתוק בינה ובין מה שהיה על הקרקע. יותר מזה, ההפרזה נגלתה גם במרווח, שבין התנהגותה, לבין מידת העזרה שהיה רוצה וזקוק לקבל ממנה במצבים מסוג זה. כך, בסופו של דבר, אם בגלל חרדתו של האב ואם עקב הפרזתה של האם, הרגיש אבירם שאין לו ברירה, אלא לשמור לעצמו את החירות למצוא פתרון. מהלך העניינים הזה לא היה שונה או חדש. באופן כללי אבירם העדיף לשמור לעצמו המון דברים וגם כאן, מול סמאל, עיקרון- השמירה התקיים. אבירם לא שיתף את כל החרא שספג משמואל לאורך השנים ויחד עם החרא, אבירם עצר בתוכו גם את השנאה כלפיו, את הפחדים מהמפגשים עמו, ואת הכאב מההשפלות החוזרות שחווה על-ידו.
בחזרה לסיפור. אבירם יצא מדלת דירת הוריו, עלה כמה מדרגות לכיוון הקומה מעל, למקום בו היו השוטרים, אבל לא הצליח לראות כלום. אז, ניסה להתקדם עוד כמה צעדים, הזדקף, וניסה להשחיל מבט מבעד לשוטרים ולפתח הדלת. פתאום, אחד מהם שקלט אותו צעק "ילד! תעוף מפה! תאמין לי, אתה לא רוצה לראות את זה". "לראות את מה?", שאל אבירם ולפני שסיים לדבר, ראה בחטף גוף של גבר עם סכין תקועה בחזה. זה היה כל כך מהיר והוא לא הצליח לראות את הפנים. זו הייתה הפעם השנייה באותו היום שמה שהפעיל את המערכת של אבירם הפסיק לפעום. הוא חשב לעצמו: "יש רק גבר אחד בדירה הזו, אבא של שמואל". תקפה אותו בחילה, חדר המדרגות החל מסתחרר. הוא רכן, שם את ידיו על ברכיו, והתנשם בכבדות. אחרי כמה רגעים, נשימתו התייצבה. הוא הזדקף, הרים את הראש, והופתע לגלות שהשוטר עדיין לידו שואל אותו שוב ושוב אם הוא בסדר. הוא השתעל מעט, הרגיש איך עוד שנייה הוא מקיא, וענה במהירות: "זה בסדר. אני בסדר. אתה צודק, נראה לי שאחזור הביתה". כשירד במדרגות ראה אישה בליווי כמה שוטרים. בדיעבד, הבין שהייתה מלשכת הרווחה והיא באה לקחת את שמואל למשפחת אומנה. אחרי שנכנס לדירה, אבירם סגר ונעל את הדלת, ונרגע לגלות שהוא נמצא לבדו. אז, התפנה להרגיש שוב מה שהחל לבעבע קודם לכן בחדר המדרגות. אבא של שמואל מת? סכין בחזה? מה זה אומר? הוא ניסה לחשב צעדים לאחור, להבין מה התרחש, אך לא הצליח למצוא שום הסבר הגיוני שיניח את דעתו.
הוא חשב על כל הפעמים שהם היו יחד. הוא מכיר את סמאל מכיתה א', מאז שהמשפחה שלו עברה לדירה מעל. הוא ניסה להיזכר במה שהיה בשנים האלו. בדרך-כלל הם היו נפגשים אצל סמאל ויושבים מול המחשב בחדר שלו. כדבר שבשגרה, סמאל היה מתרברב על כמה הוא חזק, גדול, ומוצלח. כשבזמן זה אבירם העסיק את עצמו במחשבה על כמה לא נוח לו וכמה היה רוצה שיגיע כבר ערב, כדי שיוכל לתרץ שצריך לחזור לאכול עם ההורים. זה לא ממש היה נכון. כלומר, היה אוכל בבית של אבירם והיו גם ארוחות ערב עם הוריו, אבל זה לא היה הכרח, ובעיקר לא הסיבה האמיתית בגללה רצה ללכת. זה היה מן שקר לבן כזה שאבירם היה מוכן לשאת כדי להפסיק לשמוע את סמאל מתנפח ומתרברב. אבל המחשבות האלו עדיין לא נתנו הסבר משום סוג למה שהתרחש שם כי לא היו קשורות להורים של סמאל לגבם לא זכר כמעט כלום. למעט איזה זיכרון אחד, שבו ראה את אמא של שמואל יושבת על הספה בלי הבעת פנים, בדממה, כאילו עוטה מסכה. אף שניסה, לא עלו לו זיכרונות נוספים לגבי ההורים אלא רק לגבי שמואל עצמו. הוא זכר למשל, שפעם אחת שמואל דפק על הדלת בדירה של אבירם ולידו היה ילד נוסף, גדול מהם בכמה שנים. כשאבירם פתח להם סמאל נתן לו אגרוף בבטן ואמר "אני לא חבר שלך יותר". הוא זכר שהתקפל על הרצפה וששמע את שניהם ברקע מתרחקים וצוחקים. כמה שבועות לאחר מכן, שמואל קנה לו מתנת פיוס ואמר סליחה שהרביץ לו אבל שעשה את זה מחוסר ברירה. כל אותו הזמן אבירם ראה אותו כסמאל, הרגיש מושפל, ובעיקר כעס על עצמו שקיבל את הסליחה של סמאל.
הזיכרונות האלו היו עקרים. באף אחד מהם לא הייתה כל רמיזה לאבא של סמאל ולמה שקרה, או ככה לפחות האמין אבירם. בטח לא למה שהתברר כמה ימים לאחר מכן, על כך שאמא של שמואל הרגה את בעלה ושכרגע המשטרה מנסה להבין, האם מדובר במקרה של הגנה עצמית או משהו אחר. בין המשהו האחר לבין ההגנה העצמית, אבירם ניסה להשלים את החסר בראשו. הוא שיער שאולי אמא של סמאל הרגה את אבא שלו כי בגד בה? או שאולי אביו הרביץ לסמאל ואימו באה להגן עליו ותוך כדי הריב זה הדרדר לרצח? הראש שלו כאב, וכלום לא הסתדר.
יום אחרי מה שקרה ראה אבירם את סמאל בפעם האחרונה. הוא הגיע עם האישה מאתמול לקחת מזוודה. אבירם הסתכל בפנים של סמאל וראה שהם נטולי הבעה. הוא רצה להגיד לו שלום אבל פחד. חוץ מזה, המשיכה אצלו התחושה המוזרה שהתחילה עוד אתמול, מאז התמונה שראה שם, בדירה של סמאל. הוא הרגיש שהכינוי הזה שהמציא הוא רע, ושאסור היה לו להמציא אותו. כשעוצרים רגע ובודקים, קשה להבין מה אבירם עשה מזה כזה סיפור. הכינוי הזה, "סמאל". אפשר לחשוב. סך-הכל מילה שלקח משם והפיח בה חיים בצורה אחרת פה. אבל אי הנוחות לא זזה. זה לא הרגיש כבר כמו סתם מילה שמחוללת בראש שלו והפסיק לתפקד כמשחק של נחמה. הכול נהיה מציאותי, בחוץ מדי. כאילו שמואל נענש על כל מה שעשה לאבירם כל השנים, וכמו סמאל, יורד לשאול נפשו בעודו בחיים. כאילו מעכשיו כל פעם ששמואל ירצה לפגוע במישהו, או להשפיל מישהו, הוא בוודאי יקפא. הוא בטח ייזכר במה שקרה, ברצח, וככה יהיה מסורס מכל בעלות וכוח. אסור בתוך ההצמדה, בין המעשה שנעשה ובין סירוסו שלו. מעשה ללא מילים, אירוע שלא ניתן להסביר, הלחמה של שני הורים, שני פנים. חלקים שיכלו להיות מופרדים. שניתן שיהיו ניגודים אפילו, כשתי גדות נהר. אך עבור שמואל, שהוא סמאל, נהיו לאחד - ההפסק וההמשך, העשייה וההרג, החירות והמוות, הפעולה וה-"ללא רוח חיים". ניגודים שלפעמים בחיבור ביניהם ישנו סיכוי להפיח רוח חיים. אבל לא עבור סמאל. כל הניגודים שהיו יכולים לצמוח בו ולחיות נחתכו מגופו. הורדו לשאול-תחתית נפשו, שם יישארו כשלל אסורים נטולים משימוש, משום שהפעלת האחד תחייב את הפעלת האחר - המולחם בו, כגזר דין מוות-נושם.
בזמן שהכול קרה אבירם לא חשב את כל המחשבות האלו, וכנראה שהיו מבלבלות אותו אפילו עוד יותר ממה שהיה. אך דבר אחד הלם בו, או נכון יותר הלמה בו, וזו האשמה. האשמה על מחשבותיו וההשלכה האפשרית המאיימת, במקרה הנוכחי עד מוות, של מחשבות אלו על מציאות חיי חברו. אשמה מופרכת, כשמביטים על המהלך ההגיוני של רצף האירועים. מהלך, בו במשך שנים שהרגישו כנצח, הרגיש לכוד בעצמו על ידי שמואל שהיה מגדיל עצמו בעזרת חולשות אבירם כדי להיות מוערך ולהתחזק בעיני חבריו ועצמו. אבירם לא ידע האם כוחו של סמאל הועצם בעיני החברים האחרים שלו, ולמעשה לא היה עסוק כלל במה מרגיש או חושב סמאל. אך דבר אחד היה בטוח – והוא, שהרגיש מושפל, מדוכא, חסר אונים, וחלש.
אם כך, אין ספק שהיה מגיע לסמאל איזה עונש מסויים, אבל לא ככה. היה מגיע לו מעין עונש ביניים, נגיד ככה, ש- שיגדל לו חצ'קון במצח, או אולי שינשך אותו כלב. אבל זה? ממש לא. אם זה מעשה של כוח עליון כנחש קדמוני, אז – לא, תודה. באחד הספרים הישנים של אביו נזכר אבירם שקרא פעם: "חסוך מאתנו בחסדך גם את הברכה וגם את הקללה". משפט שלא הבין עד הסוף אבל במקרה אבל משום מה ריגש אותו.
למען האמת, לאבירם תמיד היה קל להרגיש אשם, גם בלי קשר לסמאל ולפניו. עוד שהיה ילד אשמה הייתה עניין שבשגרה. נניח שהיה כועס על אימו, מייד היה מרגיש אשמה, או עם כעס על אביו שאינו מתנגד לאימו, האשמה, גם על זה, לא אחרה להגיע. אבל כל אלו התגמדו מול האשמה שהתחיל להרגיש מאז המקרה. כך, בדרך של גלגול- אשמות, "מתה" אשמתו הישנה ו"נולדה מחדש" בנפח גדול יותר ובחיים חדשים. במילים אחרות, בצורתה החדשה האשמה הולחמה בנימי נפשו והשתלטה עליו עד שהיה אפשר להחליף אותו ואותה כמשולשים חופפים.
כשחשב על זה, התקשה אבירם להבין למה הוא היה צריך לרתום מתהומות הנשייה של המיתולוגיה לתוך ראשו כוחות זדוניים כנחש-קדומים וכמלך-השאול, להם כוחות של פיתוי והרס. הוא בכלל לא האמין בכל השטויות האלה. הוא אפילו חשב שאלוהים זו המצאה. מחשבה שהרגיעה אותו ועזרה לו לשכנע את עצמו שהגזים ושכול זה משחקים בראשו. מחשבה שבעצם ריסנה את האשמה ולא אפשרה לה להוציא אותו מדעתו. אבל מאז מה שקרה ובשנים שאחריו, קטן אמונה ככול שיהיה, לא הצליח אבירם להכחיש ולהתעלם מצירוף הבלהות של נחש שחור במפתן של דלת שהלם בו וברח, משאיר אותו מפוחד ונרגש מגילוי המחזה, בו אמו של חברו הטוב והשנוא הרגה את אביו. חבר, אותו הסמיל כשטן, שהורד מן הקומה בדירה שמעל אל מקום אחר, רחוק מתודעתו של אבירם. מהלך עניינים שכזה, מוזר ככול שיהיה, השאיר את האשמה תלויה אי שם ברקע חייו של אבירם. אשמה שחסמה כמלט חלקים בתוכו, שרק רעידת אדמה תצליח לסדוק.
כמה שנים אחר כך, בערך כשאבירם השתחרר משירותו הצבאי, הוא מצא עבודה זמנית בשימור עתיקות בתל בית שאן. זה התאים לו כי רוב הזמן עבד עם עצמו, ורק מדי פעם כשהיו מגיעים תיירים, היה צריך לדבר ואפילו שם כשדיבר רק נדרש ממנו למסור דברים ידועים שכבר נאמרו. בשל הדרישה של רשות העתיקות למינימום שנה, והמיקום של בית שאן רחוק מכל ציוויליזציה נאלץ להשכיר שם דירה. רעיון שהיה נוח מבחינתו עד מאוד. הוא שכר דירת גג קרוב לתל בית שאן. זו הייתה דירה נחמדה עם נוף לבקעה ולהרי ירדן. שם, אמר לעצמו, יוכל להנות מהשקט, מהנוף ומהטבע שמסביב. עם השבועות שחלפו, אבירם כבר היה קרוב לסיום השנה. הימים והלילות התערבבו אלו באלו והיו רוב הזמן, כפי שלמד בצבא, "זמן שצריך להרוג".
בחלק מהבקרים כשהיה לו כוח, היה קם מוקדם ועולה לגג, לשתות קפה, לראות את הזריחה והנוף ,ולהסתכל בציפורים. באחד מהבקרים האלה, עלה לגג, עסוק במחשבות על היום שיהיה. במקביל, הוא לא שם לב שהשמש עלתה במזרח, או שהציפורים כבר בדרכן צפונה. הוא גם לא שם לב לאיך שהשמש משתקפת בנוף הבקעה ואפילו, לא לאפיק הירדן היבש שהתעקל מתחת. לפתע, שמע צעקות שחזרו על עצמן. מסוקרן, קם, והביט לכיוון הרחוב והבתים לחפש אחר הקול ששמע. אז, ראה איש. האיש נשא עגלת קניות מלאה בקבוקים למחזור, דיבר לעצמו, צעק וצחק, מלמל וצעד הלוך ושוב, וחזר על כל זה חלילה. בהתחלה אבירם לא הבין וחשב שהאיש סתם ממלמל, אבל אחרי מאמץ מצידו ועם עזרה של משב רוח מקרי, נישא הקול ואבירם הצליח להרכיב משפט מבליל הצלילים. משפט שנאמר שוב ושוב כתקליט שרוט: "כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים". "כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים", חזר על המילים בליבו. בהתחלה הרגיש מוזר. מן רטט כזה, אחר כך בכה. "זה באמת לא מתאים", הוא מלמל. "זאת לא האשמה שלי". למרות שהאשמה הייתה רחוקה, חשב לעצמו, התברר שכמי שהייתה תלויה ברקע חייו, היא מצאה את דרכה במהירות חזרה לראשו. "אני סוחב אשמה של מישהו אחר" התרגש. הוא לא ידע של מי בדיוק אבל די מהר מצא כמה אפשרויות: אמא ואבא, אבא של שמואל, וגם שמואל עצמו. הוא אפילו לא ידע להגיד למה אבל לאט ובהדרגה הוא חייך. ונרגע.
ממעוף הציפור שחוטא לרגע ההוא אפשר להשלים בראש, אולי, שאבירם עשה ברית עם המילים בראשו, והצליח להרגיש שאינן יותר ואינן פחות ממה שהיו. אפשר גם בזהירות להגיד, שהשלים עם עצמו ועם זה, שלא פעם, הרגיש לא מוגן ולכן ייתכן וגייס לשורות נפשו כוחות קדמונים שיוכלו לתת פנים והסבר זמני לחייו ולאויבים שבהם - אלו שמחוץ ואלו שמבפנים. למשערים למרחוק, מותר לפרש ואולי אפילו כדאי, את הרעיון בו הנחש שימש כלי-שרת עבור אבירם, כנגד הסמאלים שבחייו. לבסוף, משנרתמה המשמעות, גם הופחתה האשמה שאיננה שלו ואוזנה. ואז התאפשר לפייסה בתוכו ולהיפרד בשלום מסמאל תוכי תחתיות אבירם, ששוחרר.
אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה
