פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
ולאן הולכים עכשיו?  | יעל עמית

ולאן הולכים עכשיו? | יעל עמית

יעל עמית | 12/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

הוא פתאום חזר לה בתשובה.

טוב, לא ממש פתאום. זו היא שהציעה לו את הדִיל הזה עם אלוהים, העבירה אליו את הפיקדון שהיה שמור אצלה כל-כך הרבה שנים.

היא לא באמת התכוונה ולא באמת ידעה שהמילים שלה והעצות שלה וגם הזכרונות מדיפים ריח משכֵּר שמְזַמֶּן כמו אחרים גם אותו להתמלא בה וּלְהַאֲבִיק בְּכל הטוֹב הזה את החברים הכי קרובים שלו מהצבא.

אז הוא קם ואחריו גם באו הסמג"ד והמג"ד וכולם ביחד עשו שָבַּת אצל ההוא שיש לו מרכַּז-מבקרים עִם לוֹגוֹ של בית המקדש. וְשָרו "למען אחַי וְרֵעַי" וּבקטע של ה"יָבָּבָּם" דפקו עם האגרופים על השולחן והיין השפריץ על המפה ועל הרוגלך בטעם פַּרְווֶה והם קראו לזה 'התעלות הנשמה'.

ופתאום הוא קנה לעצמו קַסְקֶט כָּחוֹל, תמיד היה לו סְטַייְל. וגם הצמיח זיפים כמו כל כוכב מערבונים, ככה היא חשבה בהתחלה. אבל הזיפים צמחו לַגובה והגיעו כבר לטוביה החולב והתָּעַר בַּבּית שלהם נגע רק בַּרגליים וּבְּבתֵי השֶחִי שלה.

ואז כבר התייצב ליד הכִּיוֹר הסֶּפֶל עם שְתֵי הידיות לצורך נטילת-ידיים טרם ארוחה, כדי שחס וחלילה לא ישכח את אכילת התְרוּמָה על-ידי הכוהנים שֶחִייְבָה טהרה.

ועוד טקס ועוד אחד ופתאום הבינה ששוכב לצידה במיטה גבר זר, ובבית לימדו אותה שלא נכנסים ככה סתם למיטה עם גבר לא מוּכַּר. אז היא דיברה איתו והסבירה שהיא פּה והוא שָם, אבל נותרה בעיניו הַפֶּרַח שנותֶן אַבְקָה וְרַק חיכה שתחליט בשבילו ותבחר. היא בחרה, והבְּחירה הזו נתקעה לה בגרון ממש ליד העִנְבַּל וּפעמונֵי הפּרֵידה כבר הקישו בשערי העיר רְדוּדַת האמונה.

היא עזרה לו לְקַפֵּל את כל זוגות הגרביים שאין בהם חורים וקנתה לו כמה זוגות תחתונים, בדיוק כפי שהיתה עושה אִילו היו להם ילדים והיה מגיע זמנם להיות חיילים.

היא שלחה את החָייַל שלה לירושלים הנצורה ולא הפסיקה לחלום, לילה עוֹקֶב לילה, על החייל בְחֵיל האלוהים שֶקַר לו בלילות על מיטת הסוכנות בְּצמוד לעוד ארבעה חיילים בודדים.

היא דאגה לו כמו לְילד ושאלה בטלפון מה הוא אוכל ואם יש לו חברים. אבל בלילה התגעגעה לַעור החלק שהיה לו פעם ונגע בעור שלה, התגעגעה ללֵב הטוב והנקי שלו לִפְנֵי שהתחיל לטהר עצמו עם בְּרָכוֹת וּנְטִילוֹת, התגעגעה לַאמונה שלו בה וּבאהבה לפני שהתאהב בְּאלוהים שמתגורר בַּקוֹמָה העליונה של ירושלים, וגם זכרה ולא יכלה לשכוח שֶהיָד שלה בַּמָעַל והרֵיח המשַכֵּר שלה שִיקֶר בלא יודעין את כל האמיתות שהיו לה פעם ורק הפֶּה שלה המשיך עוד לדקלם אותן והוא שתה בתאווה ולא השאיר טיפה וכטוב ליבו בַּצוּף הזה, יצא לחפש לו עוד מהטוֹב טוֹב והמֵיטִיב.

כשהגיע המועד לָבוא עם שני עֵדים, היתה לו כבר על הראש כִּיפָּה של צדיקים. אבל בעיניים הירוקות שלו עדיין מצאה את עצמה ויכלה להתאפּר מולן כמו היו רְאִי. הם החזיקו ידיים כמו הילדים בְּגן שרה שיוצאים לְטיול, וְכך נכנסו לַחדר הסגפני עם שלושה הדיינים. ההוא שישב בַּאמצע נָזַף, לא מצא כנראה בַּספרים ידיים ששומרות זו על זו בַּשלב הזה של החיים. הוא לא ניסה לשכנע 'שְלום-בית', חשש כנראה שהשלום יחזיר אותו אליה ולא יביא אותה אליו. הם היו צריכים לבצע שם מערכון עם מילים בְּשפה לא מוּכֶּרת, כמו זו שאומרים מֵעַל קֶבֶר. היא התבקשה לשלוח שתי כַּפּוֹתיה כמו שעשתה בכיתה ב' בתפקיד רבקה ששרה ליצחק 'שְתֶה אדונִי, כָּדִי לפניךָ, אחַר אֶשְאַב גם לִגְמָלֶיךָ', אבל הפעם יצחק שם בידיה של רבקה נייר חתום בידי דיינים, אותו התבקשה להניח תחת בֵּית-שִחְיָה, לצעוד שלושה צעדים שמאלה ושלושה חזרה. כל הזמן הזה חשבה שהפסקול ממש לא מתאים.

ואז היא עמדה מולו והסתכלו זה לזה בעיניים וְרָצוּ שוב להחזיק ידיים, אבל היה כבר אסור כי ככה אמר הנְייָר שאמרו לה לשים תחת בית השחי. וְאִם ידיים אסור, אז בטח גם לנגב לו את הדמעות וּלְקנח את שֶלָה בַּחולצה הלבנה שלו, חוּלְצַת הדוֹסִים, כבר לא מותר.

הם עמדו ככה עוד רגע אחד שלם ואז הוא חיבק אותה כמו אז, לפני שהיה לו זָקַן של הרצל.

והוא הלך ימינה והיא הלכה שמאלה ולא היתה להם יותר סיבה להיפגש וגם לא היה מותר יותר.

ועוד לא הספיקו ללדת ילד שייִתֶן סיבה להתחבֵּר שוב כשיגדל ויעמדו יחד תחת חוּפָּה וקידושין שלו.

אז הוא הלך ימינה והיא הלכה שמאלה וכל אחד מהם ידע שבשבילם גָּלִילֶאוֹ עוד לא נולד- הם יילכו ויילכו והעולם לא יהיה עגול, היָמין שלו והשמאל שלה לא ייפגשו עוד, כי העולם שנשאר להם שָטוּחַ.

ואז, החלומות על פגישה מִקְרִית. בַּכיסא המוגבּה מֵעַל גלגל האוטובוס הצמידה נחיר לחלון וחיפשה אותו ודמיינה אותה צועקת לנהג לעצור ורצה אליו ומחבקת. חזק. אבל רק אנשים מכוערים צעדו שם מֵעֵבֶר לַחלון ואף אחד לא היה שלה.

ואז, החלומות המטרידים. על היַד שלו שמבקשת את היד שלה שתמשוך אותו מתוך בּוֹר עמוק ואסור לה לגעת בו והוא שוקע והיא צופה בו שוקע עוד אל תוך האדמה הבּוֹצִית שֶבַּבּוֹר.

ואז, החלומות על ביקור לֵילִי שלו אצלה. ביקור שכל כולו שמחה של אז, וְהַבְּקָרִים שטופחים את האמת של סדין מתוח בְּחֵצִי ימין של המיטה.

 

והשָנִים מְגַדְלוֹת אותה בְּתובנות וּמעשים וּכבר ראתה באינספור פגישות אקראיות אנשים לא חשובים שלמדו איתה בכיתה א' והפכו לאנשים זקֵנים, ונראֶה שכבר פגשה בַּזמן הזה את כל מי שרק הכירה אֵי-פעם והארץ קטנה וכל מה שמספרים על ארצות קטנות שממחזרות פגישות ואנשים, אבל אותו לא פגשה ולא ראתה אפילו מרחוק.

 

עכשיו היא כבר חולמת על מָווֶת ועל פיספוס.

עכשיו היא כבר יודעת שגם אנשים לא כל-כך זקנים מתים והיא פוחדת לאבֵּד אותו לִפני שתמצא, כי מעולם לא הפסיקה לחפֵּש את זה שהלך לאיבוד.

אִם תאבֵּד אותו לפנֵי שתמצא, איפה יַרְשוּ לה לעמוד בבית עלמין של עיר קדושה??

יעמדו לפניה האישה, הילדים, ואחריהם אחים וּמַכָּרִים ואחריהם המון אנשים עם זקָנים ארוכים שבאים להרוויח מצווה בִּתפילות לעילוי נשמות.

והיא תעמוד בַּסוף. אחרונה. לבד. ותחשוב איך כולם מסתירים לו אותה.

 


אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה


עוד בבלוג של מילים כדי לומר זאת

ואז, רחוב או שניים אחרי היציאה מפארק בלוויל, כשמולנו הקרוסלה המנגנת של המכוניות, הסתובבתי אליו לתת לו...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

חלי טל שלםחלי טל שלם29/4/2020

אמיתי ונוגע ללב. תודה!

אילה אילוזאילה אילוז12/4/2020

יפה ונוגע. למרות שגם אני שלחתי סיפור לתחרות, רוצה לפרגן לסיפורך היפה והנוגע. ההתפוררות שמתוארת בו בעדינות, הכמיהה וחוסר האונים, הרעידו את לבי.