קריטריון | איגור ביטנסקי

איגור ביטנסקי | 20/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

אתמול לא יכולתי להירדם, אז חשבתי להיזכר בכל המדינות שהייתי בהן. זה לא היה אמור להיות קשה מדי כי ידעתי את המספר הכולל, חגיגות היובל מהודו עוד היו טריות בזיכרוני ולספור מדינות הרי יותר מעניין מכבשים.  

את 45 הראשונות שחזרתי די מהר, עם השלוש הבאות נדרשתי למעט מאמץ, אלבניה לקחה לי כעשר דקות, כולל מעבר על כל אירופה מהמזרח למערב. אבל מה עם המדינה האחרונה? היא נעלמה כלא הייתה. עברתי שוב על אירופה, הפעם מהמערב, וליתר ביטחון גם על אסיה. זה לא עזר. התחלתי לדאוג. דווקא אז העיניים שלי התחילו להיעצם, אבל איך אפשר לישון כשמדינה שלמה נעלמה מהעולם?  

הלכתי למפה ובהיתי בה כרבע שעה. שום דבר. הודיתי בתבוסה ובדקתי את רשימת כל המדינות באינטרנט. כעת זה כבר לא היה מאתגר, רק עניין טכני ואוכל לחזור לישון רגוע. אבל היא לא הייתה שם. התחלתי להזיע, הלב שלי פעם בחוזקה. גם ככה מאז שפוטין סיפח את קרים, אני לא בטוח אם אני יכול לספור את אוקראינה. וגם עם קפריסין והונג קונג אני לא לגמרי שלם, עם הארבע שעות שהייתי בהן. למרות שהכלל אומר שאם יצאתי מהשדה ואכלתי ארוחה, זה נחשב. כבר מזמן הגדרתי קריטריון ברור ולא גמיש, כדי לא לוותר לעצמי. אבל אני לא יכול להרשות לעצמי לאבד עוד מדינה, גם כך הכיבוש נהיה קשה משנה לשנה. 

אז מה קרה פה? האם צ'כיה וסלובקיה התאחדו מחדש ולא יידעו אותי? האם הייתי באיזה מדינה דרום אמריקאית ומרוב סמים היא נמחקה מזיכרוני? אולי אני טועה כל פעם בספירה? לקחתי דף והתחלתי לכתוב את כולן, תוך כדי חרדה גוברת שאני הולך לאבד עוד אחת. אבל לא, השעה הייתה שלוש ורבע בלילה ואני עדיין על 49. הלילה הפך לסיוט. עדיף כבר שלא הייתי נרדם. בעשרות חלומות עסקתי בחיפוש מתמיד וחסר סיכוי. עכשיו גם נתקע לי בראש איזה שיר שלא יכולתי לזהות. כמה פעמים התעוררתי בבהלה שלא ספרתי את איסלנד וכל פעם לקח לי זמן להבין שבאמת לא הייתי בה.  

בבוקר התקשרתי לחבר. הוא לא הבין את גודל הבעיה. "תמיד אמרת שאתה מטייל לא כדי לסמן וי, אז עכשיו אתה סופר לי מדינות?" הוא רטן. טוב, הוא לא מסוגל להבין אותי עם שבוע באירופה פעם בשלוש שנים שלו. מי בכלל יכול להבין אותי? אולי רק נפוליאון בזמן הנסיגה מרוסיה. 

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

אז חשבתי על נאור. הוא טייל יותר ממני ויש לו בסלון מפה בגודל של קיר עם נעצים בכל מדינה שדרך בה. אצלו הכל בשליטה, הוא לא אחד שיכול לאבד מדינה. פעם הורדתי לו את הנעץ של נמיביה. תוך דקה הוא שם לב שמשהו בחדר השתנה.  

"איזה באסה" אמר נאור. "משתתף בצערך, שלא תדע עוד אבדות. אז זה אומר שאתה צריך להחזיר לי את המתנה מחגיגות היובל שלך? ומה חשבת לעשות"?  "מה כבר אפשר לעשות?", שאלתי. "חשבתי לנסוע לשדה ולטוס ליעד הראשון שעוד לא הייתי בו שיהיו אליו כרטיסים, אבל לא בטוח שהסטודנטים שלי יקבלו את זה בהבנה. וגם למטופל האובססיבי שלי רק חסר לקבל הודעה שהפגישה מבוטלת כי המטפל נסע לחפש מדינה שאבדה לו". "אתה יודע מה", הוא אמר, "יש לי הצעה בשבילך. אבל זה חייב להישאר בינינו. היית באיחוד האמירויות, נכון? אני לא רואה את עצמי מגיע לשם וזה היה סוגר לי ממש יפה את הפינה של המפרץ הפרסי. מה דעתך שנחליף מדינה ואתן לך נגיד את הפיליפינים במקום? וכדי שתרוויח, קח גם את ליכטנשטיין כבונוס, במילא אין מה לראות שם, אז אני גם חוסך לך נסיעה".  

"בחיים לא שמעתי רעיון מגוחך יותר מזה", אמרתי. "מה לי ולפיליפינים? ונראה לך שאני אוותר על האמירויות? זו הייתה נסיעה היסטורית. ומה, גם נחליף בינינו את התמונות של הנופים?"  

"טוב, אתה צודק" הוא אמר. "אז פשוט קח את ליכטנשטיין וזהו, זו תהיה מתנת היום הולדת שלך. ואם מישהו ישאל – היית שם בטיול יום משוויץ, הסתובבת בעיר הבירה ואכלת פיצה בערב. זה מה שהיית עושה, אני חותם לך". "באמת תכננתי לעשות את זה כשהייתי בציריך", אמרתי. "אבל ירד גשם, אז ויתרתי". "נו אז הכל ברור", אמר. "מאז התחלת לספור אותה בלא מודע. בקיצור, שלך, תתחדש!" 

חצי שעה שכבתי על הספה והתרגלתי לרעיון. דמיינתי את אותו הערב, את הפיצה הליכטנשטיינית, את המוזיקה במקום, שהתבררה כשיר שנתקע אצלי בלילה. הפיצה לא הייתה משהו מיוחד וכל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים. אבל טיילתי ב-50 מדינות, איזו הרגשה נפלאה! אך נשארו עוד כל כך הרבה, איך אגיע לכולן? רגע, חשבתי, כשהייתי בניו זילנד אני זוכר שכמעט טסתי לפיג'י, כבר תכננתי את זה, פשוט לא מצאתי כרטיס. שלא לדבר על מקדוניה, הרי כבר הייתי עם רגל וחצי שם. מכאן זה זרם ממש מהר. תוך שעה הייתי על 60. הגדרתי קריטריון ברור ולא גמיש, כדי לא לוותר לעצמי. 

אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה