פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
בלדה לאישה | רקפת זיו-לי

בלדה לאישה | רקפת זיו-לי

רקפת זיו-לי | 14/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

ואז, בלי שום התראה, כל היופי הזה נעלם. היא הביטה בפניו הצעירות מחייכות אליה מהמראה, הנהנה קלות ורק בקושי הצליחה לעצור את הדמעות.

"זה יראה טבעי לגמרי" אמר ושיניו ברקו מבין שפתיו כשחייך. היא הדקה את שפתיה כדי לעצור את הרעד בסנטרה.

"אל תדאגי גברתי. את תיראי, אף אחד לא ישים לב. תשמעי מה אני אומר לך."

היא ישבה קפואה והתבוננה במראה. ראשה נראה היה לה כמו שדה חיטה שצל כבד הוטל על חלקים רחבים ממנו שנותרו קירחים. שדה חיטה שהיה פעם שיערה האדום המפואר, שלא דהה ולא האפיר והיתה מנופפת בו בהתרסה או שלא בהתרסה, כאילו היא עדיין בת שש עשרה, וגם הגברים היו מסובבים ראשם ומביטים בשיערה בוהק כאילו זו השמש מלהיטה מעל גזרתה הדקה, התמירה. ופתאום נעלם, קרני השמש שלה נשרו.

לא כבו, לא דעכו, לא שקעו,

נשרו.

"אם צריך אני אדביק פה שיערה שיערה כדי שזה יראה טבעי." ברקו עיניו בשביעות רצון בפנים הצעירות. "שיערה שיערה" הדהד קולו והיא ראתה מול עיניה איך הכל התחיל, שיערה שיערה , נשירה כמעט רגילה על מברשת השיער, לא משהו שמשך את תשומת ליבה, כפי שהכתמים על פניה לא משכו את תשומת ליבה. נמשי שמש שובבים שרק התרחבו מעט על אפה הקטן השובב, שגם הוא, רק התרחב מעט.

"האף והאוזניים גדלים כל החיים." זרק אביה שוב ושוב, כפי שנוטים הזקנים לחזור על דברי עצמם. אבל היא כיסתה בשיער השמש שלה את האוזניים שנותרו קטנות והאף, הוא לא גדל, לא האף שלה. גם בקמטים דקים שהתרחבו והתארכו לא הבחינה. איש לה הבחין בהם. היא נותרה כשהיתה, כך אמרו לה בפגישת המחזור.

"תמירה ודקה ממש כפי היית." אמרה לה תרצה, שמעולם לא היתה יפה וודאי שעכשיו לא  וחנן, שאהב אותה והתחתן עם אחרת למרות שהשיבה לו אהבתה, הביט בה כפי שהיה מביט בה אז.

"לא השתנית כלל." אמר והיא האמינה, באותו רגע האמינה כפי שהאמינה לו אז.

היא הסתובבה זקופת קומה בין כל חבריה שרק הם הזדקנו, לא היא, וכל הזמן חשבה שהפסקול המתוחכם, המתחכם, שנשמע ברקע העלה חיוכים והערות, לא מתאים, לא לה.

את פניה לא פירקסו השנים, לא בשבילה נכתבו שירי סוף הדרך, בלדות לנעורים, הלל לזקנה.

אבל פתאום שיערה אחת ועוד אחת ואחר כך קבוצת שיער, קרן שמש שלמה נתלשה מקדקודה ואחריה שנייה ושלישית ורביעית. תחילה ניסתה להבריש בזהירות, בעדינות, אוחזת בקצה העליון של שיערותיה לבל תמשוך אותו מברשת השיער וינתק. אפילו נמנעה כליל מלהבריש, גם אם משמעות הדבר שחלק מהברק הנפלא יעלם. אך ללא הועיל, בכל אשר הלכה הותירה אחריה שובל חוטים אדמדמים דקיקים שחשף אט אט את קרקעית ראשה, קרקעית לבנה, חלקה, כעורה.

כל הרופאים והמשחות והטיפולים, הקונבנציונאליים והלא קונבנציונאליים, והזריקות והעצות, כל אלו לא היה בהם מרפא והקרקעית הלבנה הלכה וגדלה והתרחבה ותפסה את מקום  השמש שכיסתה אותה, השמש שלא כבתה ולא שקעה ולא דהתה, אלא פשוט נעלמה.

שמש שיערה האדום, שכל חייה גלשה על כתפיה, לא היתה עוד ותחת האין הזה נחשפו כתפיה, שפעם היו סתם כתפיים בגובה שונה, כתף ימין גבוהה מעט מאחותה השמאלית, ועכשיו היו שחוחות כאילו היתה השמש הזו שסחבה כל חייה על כתפיה רבת משקל ומכבידה.

"את תראי, יהיה לך שיער עד הכתפיים." אמר הצעיר מהמראה

"לא עד הכתפיים," ענתה וקולה כמעט בגד בה, "אני צריכה שיגלוש על הכתפיים."

"תראי," אמר וצד אחד של פיו נשמט ועתה נותר רק מחצית חיוכו, "תראי," אמר שוב, "יש גבול לאורך שאני יכול לתת לך פה, זה בכל זאת הדבקה של כמות לא..."

"אבל אני חייבת שהשיער יכסה את הכתפיים." יצא מתוכה קולה יללני, "אל תגיד לי תראי, אני לא רוצה לראות אותן."

היא נזכרה איך מיהרה לפזר את שיערה כשיצאה מהבריכה הסגורה, האולימפית, של האוניברסיטה בירושלים שם היתה שוחה הלוך וחזור, יום אחרי יום, כדי לחזק את הכתפיים, להשוות את גובהן, לישר את הגב. אספה את שיערה לכובע גומי ומיד קפצה אל הבריכה ושחתה. גופה הארוך נמתח מקצה אחד לצידה השני של הבריכה הכי אולימפית בכל ירושלים וכולה חדורת מטרה, לצאת מתוכה זקופה וגאה. כשסיימה מיהרה להסיר את כובע הגומי מראשה, לשחרר את השיער הרטוב כדי שיגלוש על הכתפיים העקומות לפני שחנן יבוא ויראה את מה שהיא מסתירה טוב כל כך. כי "מי ירצה אותך ככה," היתה אמה חוזרת ואומרת ללא רחמים, "הולכת כמו איזה סימן שאלה. תזדקפי ותשבי כבר ללמוד. בושות! שני הורים אקדמאיים ואת מה? לשום מקום לא יקבלו אותך עם הציונים האלה."

היא ישבה ללמוד אבל מחשבות נדדו לאן שחשקה נפשן וכמה שביקשה להחזיר אותן אל הדפים והמחברות, אל המספרים והאותיות, הן בשלהן, פרשו כנפיים ועפו למחוזות אחרים.

בבריכה יכלו לשייט להן כעוות נפשן, שם לא היתה צריכה לכבול אותן, לנזוף בהן ולבסוף להניח להן לנפשן, מובסת ומושפלת.

אבל את כתפיה, כל הבריכות האולימפיות בעולם לא הצליחו ליישר לקו גובה אחד ורק השיער "שאת מגדלת פרא ואולי הגיע הזמן שתסתפרי כי ככה את נראית כמו איזה היפית." היה ביכולתו להסתירן. אבל חנן, שהגיע יום אחד לבריכה לפני שהספיקה לשחרר את השיער מכובע הגומי, ראה אותן ואת גב סימן השאלה שלה וכבר למחרת אמר שהוא צריך קצת הפסקה לחשוב. והיא חשבה שאולי הוא צודק, מי צריך נערה בצורת סימן שאלה?

ויום אחד שמעה שהלך והתחתן עם דריה, שלא היתה רזה או תמירה או זקופה אבל היו לה עיניים גדולות ותוהות ומחשבות שלא פורחות.

לה היתה יכולת לסנוור בזוהר שיערה, לסנוור כל כך חזק שאיש לא יראה את הגב עקום ואת המחשבות שאי אפשר להושיב ליד שולחן ואת הצער על חנן, שאף פעם לא הפסיקה לאהוב.

עד שיום אחד כל השמש המסנוורת הזו התפזרה לכל הרוחות ותחתיה נחשפו הכתפיים השחוחות.

היא התקרבה אל המראה.

"גברת, את צריכה לא לזוז." אמר לה הקול הצעיר מאחורי גבה.

"רק רגע." ענתה. היא הופתעה לגלות את הסדקים בפניה וקרבה עוד אל המראה להביט בהם תחת עיניה ועל מצחה ולאורך לחייה. היא צמצמה עיניה להיטיב לראות, למרות שלא היה דבר שיסנוור אותה, למעט מנורת הניאון מעל ראשה. קירבה והרחיקה את מבטה ולמרות שהיה מצופה שיעציבו אותה, כי עד עתה להבחינה בהם, אי אפשר היה שתבחין בהם באור שיערה, שכיסה והסתיר וסנוור, למרות זאת חיוך נמתח על פניה.

היא הביטה שוב בכתפיה שהיו שחוחות באותה מידה, כמעט באותו גובה ושבה להתבונן בסדקים שעיטרו את פניה

"היא שם," אמרה.

"מי?" מבטו של הצעיר מאחוריה נדד ימינה ושמאלה.

היא צחקה בקול. היא שם, היא יכלה לראות אותה בתוך הסדקים, ילד סימן שאלה אדומת שיער הושיטה אליה זרועות דקות. היא הידקה זרועותיה אל חזה.

אחר כך ליטפה את פניה.

"עד מעל הכתפיים זה בסדר. לא צריך שיגלוש." אמרה ונשענה לאחור, הידקה שוב את ידיה על גופה ועצמה עיניה, מתמסרת למגע ידו בראשה.

"שיערה שיערה," אמר, "את תראי, אף אחד לא ישים לב."

 


אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה

עוד בבלוג של מילים כדי לומר זאת

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

איריס צוק-בראיריס צוק-בר14/4/2020

בלדה לאישה. רקפת זיו-לי. אהבתי את הכתיבה המרתקת, סיפור קצר שיש בו רבדים עמוקים
דימוי גוף יחסי האישה עם עצמה וגופה
השלמה עם התהליך שהגוף עובר , יחסים בין אישים.
ממליצה על זכיית הסיפור הקצר הזה- של רקפת זיו-לי