פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
סופרים והורים

סופרים והורים

פרופ. עמיה ליבליך | 25/9/2011 | הרשמו כמנויים


שני ספרים שקראתי לאחרונה הובילו אותי אל הכותרת הנחרזת שלמעלה, שמנסה להזכיר לנו את הצירוף המוכר של "יורים ובוכים", אבל לא בדיוק.
הסופרים, אשכול נבו ויעל הדיה, שייכים ממש לדור הילדים שלי, ואפילו יש לי קשר ממשי עם כל אחד מהם כשהיו ילדים, ושניהם בעיני היום יוצרים פוריים וכישרוניים ביותר. הנושא המרכזי שאני מבחינה בו מתוך יצירותיהם האחרונות, ואליו אתייחס ברשימה זו, הוא ההורות. העיסוק העצום בהורות הוא לדעתי איפיון של בני הדור הזה, שהיום הם בגילאים 30 עד 45 בערך, ובכך אני רואה אותם כשונים מאוד מאיתנו, הוריהם, ומהורינו – בדור הסבא-סבתא שלהם. עתה פורצת ההורות גם לתחום הספרות היפה בישראל. נדמה לי, בהכללת יתר בודאי, כי עד לאחרונה התימה השלטת בספרות היפה היא ביחסי זוגיות, אהבה וקשר, או בשאלות של זהות. והנה אני מגלה את העיסוק הזה בהורות והוא אומר לי דברים על שלושה דורות בחיי המשפחה הישראלית האופיינית – ליתר דיוק זו המשפחה של המעמד הבינוני הוותיק בארץ.
בספרו של אשכול נבו, "נוילנד", הגיבור הראשי, דורי, הוא אביו של הילד נטע, אשר מהווה את העוגן הריגשי העיקרי במשפחתו הקטנה. דורי יוצא למסע בעקבות אביו מני פלג שנעלם אי שם בדרום אמריקה. הוא פוגש בענבר, וביניהם מתפתחת העלילה הידועה של התאהבות וויתור. אבל מה שמשך את תשומת לבי, אולי כפסיכולוגית, הוא מקומו של הילד נטע שנשאר בבית בירושלים, זאטוט בגיל הגן שעם סבלו האישי ובעיותיו החברתיות מזדהה האב הרגיש בצורה עמוקה. מסתבר שדווקא השתחררותו הזמנית של הילד מהקשר האמיץ עם אביו מחמת נסיעתו, מרפאת אותו. גם את בעיית המשולש הרומנטי, המשמשת כאן עלילה מרכזית, פותר הסופר בהחלטתם של זוג ההורים להביא עוד ילד לעולם – פיתרון ידוע למשברים בין בני זוג, אליבא דאשכול.
בספרה של יעל הדיה, "רביעי בערב" מונח נושא ההורות על שולחן המנתחים בצורה גלויה לגמרי. המחברת ממשיכה במיומנותה כסופרת בעולם הפסיכולוגיה, כפי שעשתה בכתיבת חלק מהתסריטים לסדרה המוצלחת "בטיפול". ספר חדש זה מתאר קבוצת תמיכה פסיכולוגית, או אולי נעדיף לקרוא לה קבוצה טיפולית, בה מתכנסים מספר נשים וגברים צעירים שסובלים מקושי בתפקודי ההורות שלהם. הנושא המדובר בקבוצה זו, שאת שבעת משתתפיה אנו מכירים בהדרגה, הוא, כמובן, הוריהם שלהם. וכך ההורות זוכה לחשיפה, הוקעה וניתוח משני הכיוונים. במוטו לפרק השלישי כותבת הדיה "יכול להיות שכל הילדים היום מופרעים? שמשהו לא בסדר אתם? עם כולם?" (עמ. 126)
אם כן, ספרה של הדיה מתרחש כולו בקונטקסט הטיפולי המוכר לכולנו בבלוג זה. ספרו של נבו מביא מסר לאומי ורחב יותר – האם ניתן לתקן את הטעויות שעשו דור הסבים וההורים שהקימו את המדינה, ולדמיין במקומה חברה תקינה ובריאה יותר, מעין אוטופיה חדשה? אבל בעניין ההורות-במרכז מצאתי דימיון רב בין שני הכותבים.
אני מהרהרת על התימה הזו, ובהכללה גדולה נזכרת איך בארצות הברית דיברו הסוציולוגים בשנות השישים על דור-האני (the me-generation) והאשימו את כל הצעירים בנרקיסיזם, ואולי היום בישראל אנו עדים לדור-אמא-אבא, וכולנו, כל הזמן, בכל רמ"ח אברנו, הורים!
אני חושבת כמובן על עצמי כאם לשלושה, ועל ילדי כהורים. נראה לי כי בעלי המקצוע מסכימים כי ההורות של ההורים הצעירים היום בישראל מאוד מושקעת ומושכלת, אך אולי בשל כך גם הרבה יותר מסובכת. גם על הנושא כיצד מגיעים ילדים לעולם, ובאיזה הרכבי הורות, כבר נאמר ונכתב לא מעט, כולל בספרי "סדר נשים". אני כלל לא מסכימה שהילדים כולם מופרעים, וגם לא כל ההורים; אבל כפי שמעידה הפופולאריות של סופר-נאני, להורים יש יותר פנאי להתלבט, לשגות ולהכות על חטא. מהרגע שהילד נולד, נשאלות שאלות הרות גורל על הלינה, ההזנה, ההחזקה, השמרטפות ומה לא. כן לחסן או לא לחסן – מי שאל שאלות כאלה בדורנו! ועל כל דבר ספרות מקצועית ויועצים רבי השפעה (העושים כסף רב בעצותיהם), ואינסוף דעות מבלבלות, הנשענות על מחקר ותיאוריה, גל ישן וגל חדש. דווקא כשיש פחות ילדים ויותר זמן וכסף, מסתבר שהכל נעשה יותר קשה, וגם ההתעללות בילדים נעשתה, כביכול, יותר רווחת.
כשאנו, הסבתות, מסתכלות על יסורי ההתפתחות הללו, אנו לפעמים נדות בראשינו ואומרות: "אבל אנחנו"... מה שכמובן לא מוסיף לנו נקודות אצל הצעירים. בכל זאת, אני רוצה להצהיר כאן כי אין ספק שכאמא לא השקעתי חשיבה ומחקר כה יסודיים בעניין ההורות כפי שעושים ילדי. תמיד הלכתי לעבודה, יצאתי לנסיעות, ועשיתי כנראה המון חטאים. היו גם אצלנו כמובן משברים, ולפעמים התלבטנו, בעלי ואני - אך לא שקענו בהרהורים פילוסופיים ופסיכולוגיים אינסופיים על מה ראוי וכיצד, ולא טבענו עד כלות בחיי ילדינו. נראה לי שאצל הורינו היה דפוס הישרדותי פשוט עוד יותר, ההורות הייתה חלק מהחיים, לעיתים קרובות חלק קטן, ולא עיקרם. זה מעניין לחשוב על ההבדלים הדוריים העמוקים האופייניים לנו ולקרובינו, ולנסות לחזות מה יהיה אופיים של אלה שהם ילדים היום, כשיהיו גם הם הורים.
אני משתדלת לא להיות שיפוטית, וגם ממהרת וחוזרת להתוודות - נכון, גם אני בדורי ובמשפחתי שגיתי. אך האם לא הגיע הזמן לחשוב איך מחזירים את המטוטלת לכיוון השני?

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

כבר מזמן איבדתי את מניין המלחמות שעברו עלי בחיי, החל מלידתי בזמן 'העתיק' של ימי מלחמה העולם השנייה,...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ליטל גריןליטל גרין22/10/2011

להיות הורים בעידן פוסט-מודרני ואינדבידואליסטי. פרופ' ליבליך, נגעת בשאלה שהעסיקה אותי רבות מאז שהפכתי לאם "מה, תמיד הורים חשבו והשקיעו אנרגיה רגשית כל כך רבה בהורות או שזו אובססיה חדשה?" במסגרת "האובססיה" יש לי כמה מחשבות בעניין. הורות בעידן הפוסט מודרני הרבה יותר מורכבת ולכן דורשת הרבה יותר חשיבה ותשומת לב רגשית. המורכבות נובעת ממציאות ערכית שונה מבעבר. הפוסט-מודרניזם מעודד להטיל ספק בכל דבר, כולל ידע מקצועי ואינטואיציה פנימית (גם סוג של ידע). יש הרבה יותר סימני שאלה מאשר תשובות. מבנים היררכיים חברתיים הולכים ומתפרקים ועולות שאלות לגבי ההיררכיה בתוך המשפחה (לדוג', באילו עיניינים ההורים צריכים לקבוע ובאילו הם צריכים לתת חופש בחירה לילדים). קיימת הערכה רבה לאינדבידואליזם והגשמת הפוטנציאל האישי, אלו מסרים תרבותיים חזקים ביותר. באווירה זו הורים מתקשים להחליט מהו הטווח שבו הם מאפשרים לאינדבידואל להתפתח ולהתבטא ואיפה להציב גבולות.

כאם וכאשת מקצוע אני מאמינה שאנחנו עושים מאמץ לענות על הדרישות החדשות של המציאות ואני מתרגשת מהאופן שבו הורים מבקשים לחשוב ולפתח את ההורות שלהם. מניסיוני יש לכך פונטציאל התפתחות אישית הרבה מעבר להורות.

אני רואה את המטוטלת באופן קצת שונה ממך. אני חושבת שההתמקדות בצרכים והרצונות של הילדים מוגזמת ואינה מאוזנת בהשוואה לאלו של ההורים. יחד עם זאת, אני לא חושבת שצריך לחשוב ולהתלבט פחות לגבי הילדים, אלא להכיר בצרכים, במשאלות וברצונות של ההורים ולהשקיע מחשבה כיצד לאזן ביניהם.

אני מחכה ומצפה כבר כמה שנים לסופרים וסופרות שיתארו את העולם הפנימי של הורים: איך מרגישים הורים, על מה הם חושבים, חיבוטי הנפש וההתלבטויות האינסופיות.

תודה על השיתוף במחשבות ובחוויות בנושא כל כך חשוב בעיני,
ליטל גרין

ניצה איילניצה אייל10/10/2011

על ילדים ונכדים. שלום עמיה,
קלעת לנושא המעסיק אותי רבות. אני מתבוננת בילדי ובנכדי (מאוד מעורבת - לא מתערבת) ומבינה כי התפאורה הדורית שלהם עברה שינויים דרמטיים בהשוואה לשלי. כמות ההחלטות והבחירות שעליהם לעשות כה רבה, האחריות שמוטלת עליהם לגבי אורח חייהם היא עצומה והם עסוקים בשאלות מטרידות לגבי גבולות זהות והגדרות הורות. החיים של בני דורי היו פשוטים יותר, חד-ערכיים, חד-כיווניים, חד-קוליים. ברורים. חיי ילדי ונכדי רב-מימדיים, סוערים ומטלטלים. החוויה הסובייקטיבית שלהם היא של מצוקת זמן קשה והם מנסים בכל יכולתם ללהטט בין כדורי החיים השונים, ולא תמיד מצליחים.
בתודה על הבלוג ועל השיתוף.
ניצה אייל

הילי כוכביהילי כוכבי25/9/2011

הורות מודעת = הורות טובה יותר?. פוסט מעניין מאוד ומעורר מחשבה.
ועדיין, אני נוטה להאמין שמודעותם של ה"הורים של היום" להורות שלהם; התחכום הפסיכולוגי שלהם; ידיעת השפה הפסיכולוגית הרלוונטית לסוגיות ההוריות - כל אלה נוטים להשביח את ההורות שלהם, ולתרום לבריאותם הנפשית של ילדיהם. אין ספק שאין מדובר אלא בהכללה; אין ספק שהכול - כמו בחיים - בסופו של דבר עניין של מינון; ואין ספק גם שאינני אובייקטיבית. אחרי הכול, אני עצמי שייכת לדור ההורים הזה, ואף מקדישה את עיקר עיסוקי המקצועי לעבודה עם הורים ולהקניית אותה מודעות ושפה פסיכולוגית ל"הורים העכשווים".
ובכל זאת - נראה שניתן לראות זאת באנולוגיה לשאלה האם כדאי שאנשים מבוגרים יפנו לטיפול, יפתחו מודעות לעולמם הפנימי, יכירו את הכוחות המניעים אותם, וכדומה. ייתכן שאנשים יכולים להיות מאושרים יותר אילולא יעשו את כל אלה. כפסיכולוגים נדמה לי שאיננו נוטים לחשוב כך. ובכל מקרה, ישנם תהליכים המתרחשים באופן בלתי נמנע, מעצם היות העולם כולו - עולם הידע הסובב אותנו - עשיר יותר, נגיש יותר, מתוחכם יותר. במקביל, ההתמודדויות של ילדים והוריהם במציאות של היום הופכות קשות ומורכבות יותר, כך שהמודעות להורות הופכת חלק חיוני בהתנהלות עם כל אלה.
מעניין. מעניין מה יקרה לדור הילדים של היום כשיהפכו להורים. האם אכן מדובר במטוטלת או בתהליך לינארי שצפוי להמשיך.
פרופ' ליבליך, תודה רבה על הדברים מעוררי המחשבה שכתבת.
הילי כוכבי