אנושי, אנושי מידי

אדם לאוב | 21/12/2019 | הרשמו כמנויים

אז סיימנו (נעמה שפרן ואני) שנה של העברת סמינר למתמחים על טיפול דינמי בפסיכוזה, ובסיכום שלו מצאתי את עצמי חוזר לציטוט המפורסם של Sullivan : "schizophrenics are simply more human than otherwise". סאליבן עבד בעידן בו השיגעון הוצא באכזריות אל מחוץ לחברה, שזה בעצם כמו כל עידן, אבל סאליבן עבד בעידן שגם קדם לתרופות אנטי פסיכוטיות, לעולם השיקום בקהילה, ולתנועת ההחלמה. לכן ברור שהאמירה הזו שלו עושה ניסיון לגשר על פערים ולעזור להסתכל על סכיזופרניה ופסיכוזה כחלק מהקיום האנושי.

אני נזכר בוויל האל, מומחה מניסיון ודמות מובילה בקריאה להסתכלות על פסיכוזה כחוויה ברצף החוויות האנושי. במהלך ההרצאה שלו (בכנס ISPS ישראל 2018) הציע בצחוק קורס של שבוע על הבנת חוויות הפסיכוזה. הוא טען שהתנאי היחיד הוא שברגע שנכנסת אתה נעול בפנים ואסור לישון. בסוף הקורס כולם כבר יבינו את חווית הפסיכוזה.

בסמינר התעסקנו בניסיון להבין את חווית הפסיכוזה ואת החוויה של המטפל שמטפל בפסיכוזה. לא פעם זזנו על הציר הזה שבין הסתכלות על חוויה "אנושית" וחלק מרצף, לבין תופעה חריגה שמחוץ ליכולת החוויה, ואולי אף ההבנה, של כל אותם האנשים המכונים "נורמאליים". לפעמים דיברנו על המתח בין בעיה מבנית, כמו לדוגמא בעיה בstimulus barrier   שלא מתפקד בפסיכוזה, ואז יש הפצצה של גירויים מבפנים ומבחוץ (כמו אצל פרויד או ביון), לבין איזה שהוא ביטוי קיצוני של מנגנון נורמאלי לדוגמא ה- psychotic core (כמו אצל אייגן) או זהות עם מצב התפתחותי קדום (העמדה הסכיזופרנואידית נניח). לפעמים עסקנו בזה בדרך המשל, ושאלנו האם מדובר בבעיה בחומרה או בעיה בתוכנה: בעיה בחומרה היא הנמשל לבעיה באנושיות, אבל המשל כולו לוקח את הדיון לעולם היצורים הרובוטיים ומחוץ לחיים האנושיים.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

פתחנו את הסמינר, כפי שכל סמינר מתמחים בכל העולם אי פעם נפתח, בקריאה של פרויד - אובדן המציאות בנוירוזה ובפסיכוזה - כותרת שכבר מציעה דמיון בין התהליכים במאמר שמנסה להדגיש את השונות. נזכרתי במטופל (בדוי) מאמן כדורגל, נשוי (לאישה) עם שתי בנות ובן שבמצב מאני פסיכוטי הציע את עצמו לעשרות גברים (בינהם מאמנים אחרים) וכעת ברמיסיה מבקש לעבד או לעכל את החוויות שעבר. את הטיפול הראשון שלו עזב לאחר שקיבל פרוש "נוירוטי" (קונפליקט בין דחפים לא מודעים, לאיסורי הסופר אגו, בדמות דרישות הנישואין, ויותר מכך הגבריות) על כך שדחפים הומוסקסואלים שלא יכלו להישאר עוד מודחקים גרמו לו להשתגע, אבל בטיפולי יכול היה להתבונן בדחפים אלה, בין היתר בעזרת הסבר, שהמציאות הפכה בלתי נסבלת, הוא הרגיש נכשל כמאמן (קבוצתו כשלה) ומושא ללעג על ידי מאמנים אחרים, נכשל כמפרנס (אשתו הרוויחה יותר ממנו), כאב (סביב תהליכי התפתחות נורמטיביים של הילדים וגם קשיים חברתיים של בנו), וכשזה קרה, באיזה שהוא אופן הוא התרחק מהמציאות, חיפש מפלט ממנה (במילותיו של פרויד האגו מתרחק או זונח את עקרון המציאות) ואז באמת השתלטו דחפים לא מודעים, יחד עם הכרה בכך שדחפים מיניים, לפעמים אפילו הומוסקסואלים, הם סוג הדחפים שנמצאים בלא מודע של כולם. כשהוא ראה את דחפיו וההתנהגויות שלוו להם כתוצאה של המשבר ולא כסיבה לו, הוא היה יכול להתבונן במה שהמשבר העלה על פני השטח. אני שם לב שההסבר ה"לא אנושי", הנסיגה של האגו מהמציאות, משרת את החזרה לחברת בני האדם. "הדחפים הם נורמליים" - זה העובדה שהם עלו כפי שעלו, זו הנסיגה מהמציאות שהיא א-אנושית.
בהמשך קראנו את שרבר ושוב עולה הקונפליקט הזה. פרויד מפרש ומסביר את שרבר בתוך התיאוריה הפסיכואנליטית- טוען כיצד ניתן להבינו בתוך התיאוריה שלו על נפש האדם. אך לצד זה קיימת ברקע הטענה (השגויה) המפורסמת של פרויד שלא ניתן לטפל בחולה הפסיכוטי בגישה פסיכואנליטית שכן אלה אינם יוצרים טרנספרנס, אינם יוצרים קשר, אינם משתתפים באינטראקציה אנושית.

כשהמשכנו לביון, המתח הזה נשאר איתנו. התיאוריה של ביון על הלא מודע כהישג התפתחותי, בו מעין קרום של פונקציות אלפא מקיף נוזל גועש של רכיבי בטא, מתכתבת עם בעיה במסנן הגירויים הפנימי. יכולתי לדמיין את הקרום המחורר בעייני רוחי ואת רכיבי הבטא כמו לבה גועשת בשלל צבעים (כי בכל זאת פסיכוזה וזה). מנגד, ההקבלה בין פסיכוזה למצב הקדום שלפני התפתחות הלא מודע, והדגש על קשרי האם-תינוק, במהלכו יוצרת האם עבור בנה את הקרום הזה, הרגישה כאילו שוב אנחנו מסתכלים על שלב התפתחותי מוקדם ומשותף לכולם.  תיאוריו של ביון של מצבים קשים בקואנטר טרנספרנס ("אין ברירה לאנליטיקאי אלא להרגיש שהוא משתגע") עומדים בסתירה לטענה של פרויד שאלה אינם יוצרים טרנספרנס ומעיד על קשר עמוק שניתן ליצור בטיפול במי שמתמודד עם פסיכוזה. אבל ביון מתאר שמצב זה קורה רק כשהמטופל משתפר, שתחילה המטופל הביוניאני משוגע מידי (מחוץ לחברה אנושית) מכדי להשפיע עלינו. רק כשהוא משתפר, נוכל להרגיש ממש מתמלאים מהשטויות שלו, רדופים (החזרה שלו לחברה מאפשרת לו יצירת קשר). במילותיו של ביון, הצרה של הפסיכוטי היא שהוא אינו פסיכוטי מספיק. המציאות ממשיכה להציק ולהטריד אותו, או במילים אחרות, החלקים האנושיים, נותני המשמעות, יוצרי הקשר, אלה ממשיכים להציף אותו.

בולאס מתאר פסיכוזה כמאבק של המיינד ב- SELF, שהמיינד הופכת כזו שה-SELF אינו יכול להכיל. אני נזכר בעשרות הפעמים שישבתי מול מטופלים פסיכוטיים שטענו מולי שהראש כואב, תחושה שהוא מתפוצץ מבפנים, התודעה מתפצלת לשניים: "זה כאילו המחשבות שלי מנסות לצאת מהמוח, מתנגשות בכל הכוח בגולגלת, פעם זה ממש כאב. היום זה מין עקצוצים כאלה". בולאס מדגיש את החלק של הself   שאחראי על סיפור הסיפור שלנו על עצמנו history taking self . הוא חושב שהפונקציה הזאת נפגעת בסכיזופרניה, מדגים כמה קשה לדבר על עצמם בגוף ראשון, בזמן ובחלל (קרה לי כך וכך במקום זה ובזמן זה). זה כאילו המיינד שלנו יוצא מחוץ לגבולות האנושיות שלנו (בולאס יטען שיש תהליך טבעי של dumbing down בו המיינד שלנו נכנס לגבולות הסלף בהתפתחות הנורמאלית). המוח האנושי יכול לייצר יותר ממה שמספר החוויה האנושית - נותן המשמעות, מסוגל להחזיק. 

באופן דומה אוגדן מציע תיאוריה של קונפליקט לסכיזופרניה. אבל זה הוא לא קונפליקט בין רצונות או משמעויות שונות. זה קונפליקט בין החלק שרוצה לרצות, רוצה להיות אנושי, מייצר משמעות, לבין חלק אחר שמתקיף את המשמעות, בורח מהאנושיות.

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

ואני כאמור חושב על סאליבן. אני נתפס לסוף המשפט תוהה ביני לבין עצמי למה לא יכול היה סאליבן להגיד בפשטות Schizophrenics are simply human . מדוע בחר (או לא ממש בחר) להשאיר את האפשרות שסכיזופרנים הם גם קצת otherwise  ?  אני חושב על מטופל גאון ואהוב שביקש שאכנה אתו פרופסר אקס,
X: "רוצה לדעת מהו מלכוד 22 של הסכיזופרן ?"
אני: "בוודאי"
X:  "אני יכול להשתחרר (הפגישה התקיימה באשפוז) היום, ובלי בעיה להסתובב בין בני אדם כל עוד לא יהיו לי רגשות או מחשבות"

אני: " אתה יכול להסתובב בנינו כמו רובוט ממש בקלות"

X: "כן בדיוק כמו רובוט אבל...פה המילכוד, בשנייה שיהיו לי מחשבות או רגשות כמו בן אדם אני מייד חוזר לפה (לבית החולים) בטיסה".

עם המחשבה הזאת שבינינו מסתובבים ממש בקלות רובוטים, ושבחדר אני פוגש אנשים שעצם האנושיות שלהם (מתן המשמעות, השהות בקשר) מאיים לשגע אותם, אני מסיים את הסמינר ואת הטקסט, ומתחיל לראות את העונה הרביעית של marvel agents of shield, שבה in-humans  ו humans  מנסים לשתף פעולה.

****לבלוג מצורף הצילום "חיים בזבל" (1997, מכללת הנגב) של אלון סיגוי