פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
הפסיכולוגיה של דפי הוידויים ברשתות החברתיות

הפסיכולוגיה של דפי הוידויים ברשתות החברתיות

שפיות זמנית | 19/10/2019 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה חדשה ברשתות החברתיות: עמודי וידויים, שאליהם מעלים המשתתפים באנונימיות טקסטים שונים, וזוכים ללייקים ולתגובות מהגולשים. יש עמודי וידויים לכל מיני מוסדות, כמו אוניברסיטת תל-אביב, בן-גוריון או הטכניון, וידויים של חיילים, וידויים של להט"בים דתיים או וידויים של שכנים בשכונת הדר בחיפה או בפלורנטין בתל אביב. השמועה אומרת שגם לפסיכולוגים יש דף סודי כזה, שמסתתר במקום כלשהו ברשת החברתית.

לפני כמה שנים עלתה לכותרות האפליקציה Secret, שאפשרה למשתמשים לפרסם פוסטים מבלי להזדהות – שהפכה מהר מאוד לזירה של העלבות ופגיעות קשות תחת מעטה האנונימיות. לדפים בפייסבוק יש מנהלים, שלא מעלים כל וידוי, כך שווידויים פוגעניים או מכפישים אינם מפורסמים.

הווידויים הם פעמים רבות משעשעים – חיילים משתמשים בהם למשל כדי לשתף בחוויות מהשירות מבלי להסתכן בזיהוי על ידי מפקדיהם – אבל הם גם הרבה פעמים חושפניים ואפילו קשים. אנשים מספרים שהם בגדו בבן זוגם או שהם שוקלים להיפרד ממנו, מספרים על תחושות קשות מול המשפחה הגרעינית שלהם או על חשד שבן הזוג בוגד בהם. 

כמות הוידויים בדפים הללו היא כמעט אינסופית, ומן הסתם עונה על יצר המציצנות של הקורא, שיכול לגלול עד אין סוף ולקרוא עוד ועוד וידויים שונים ומשונים. המגיבים יכולים להיות לפעמים קשים וציניים, כי יש תחושה שאין אדם בשר ודם מאחורי הווידוי, כך שהתגובות עשויות להיות קשות ושיפוטיות יותר מאשר כאשר מגיבים לאדם עם שם ופנים; ולפעמים המגיבים רגישים ותומכים, ואפילו ממליצים למתוודה לפנות לטיפול נפשי. 

דפי וידויים רבים מצהירים שאינם מעלים וידויים שעוסקים בפגיעה עצמית ומפנים את הכותבים לער"ן - אולם מדי יום מתפרסמים וידויים בנושאים קשים אחרים: אנשים כותבים על אלכוהוליזם, על בן זוג שהתגלה כפדופיל, על דיכאון, על חוויות מיניות קשות, ועוד ועוד.

האם לא במקרה הדפים האלה אינם כלליים, אלא לרוב מגודרים בתוך קהילה מסוימת? האם זה כדי שתיווצר התחושה שאנחנו לא קוראים סתם וידוי אנונימי באינטרנט, אלא קוראים על אדם שיכול להיות הסטודנט שיושב לידינו בכיתה, השכן שלנו בבניין, או אולי אפילו בן הזוג שלנו, שכותב עלינו מבלי שנדע?

האם מדובר בנטייה טבעית שמוצאת לעצמה דרכים חדשות להתבטא? מווידוי מול הכומר, דרך גרפיטי ברחוב ועד לשליחת טופס אנונימי ב-Google Forms? האם מדובר באקט תרפויטי של כתיבה ווידויית על דבר שקשה לבטא במילים בכל דרך אחרת, אולי אפילו מול איש מקצוע? האם מדובר באקט אנושי ומשחרר, או במדרון חלקלק ומסוכן? ומה מרוויחים הצופים, הקוראים והמגיבים מהחוויה?


תגיות:

עוד בבלוג של שפיות זמנית

במדור הדו שבועי לענייני מדע שבמוסף הארץ, "הקצה", כותב השבוע רון פרסלר על ניסים, או, יותר נכון, על...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.