שר השרים - שרה - והסרה למרותם
ד"ר ניצה ירום | 16/2/2010 | הרשמו כמנויים
שלום לקוראי, הפעם הזמנתי אורח לכתוב לטורי.
אני נותנת את רשות הביטוי לבן זוגי, דר' זאב הירשפלד, סוציולוג.
בימים האחרונים התבשרנו כי הסרה למרות בבית בכיר השרים, תובעת את שרת הבית על אי תשלום תנאי עבודתה.
לכאורה סכסוך של יחסי עבודה בין עובד למעביד, ואשרינו שעובד שאינו שייך למעמד החברתי של מעבידו יכול לפנות לערכאות ללא מורא מפני הבכיר ביותר.
איני יודע מאומה על פרטי הסכסוך אלא מה שנתפרסם בכלי תקשורת ואני בטוח שבית המשפט יפסוק ללא מורא וללא משוא פנים.
למען הגילוי הנאות אני מצהיר: איני מכיר אישית איש מהמעורבים לא את שר השרים, לא את שרה, לא את העובדת, לא את העיתונאים, לא את עורכי הדין ואפילו לא את היחצנים.
אבל אני מכיר את מהות התפקידים שהאישים המעורבים בסכסוך צריכים למלא בחברה דמוקרטית.
שר השרים נבחר ע"י הציבור כדי לייצגו, הציבור מוותר על חלק מזכויותיו כפרט ומעניק לנבחר כח יתר כדי שזה ידאג לצרכיו וביטחונו.
שר השרים ושרה בחרו זה את זו כדי להקים במשותף בית שהוא חלקתם הפרטית.
הסרה למרותם נשכרה כדי לסייע בניהול הבית ועליה למלא תפקידה בנאמנות - תמורת עבודתה הם חייבים בתשלום שכר ומילוי תנאים המקובלים ביחסי עבודה.
תפקיד העיתונאים לדווח לציבור על אירועים במרחב הציבורי, הם מספקים לפרט את השקיפות הנדרשת לקיום חברה דמוקרטית.
תפקיד עורכי הדין לסייע בידי בית המשפט להגיע להחלטה צודקת.
והיחצנים - תפקיד צעיר בחברה הדמוקרטית, הם נשכרים כדי "למכור" לציבור דימוי במקום הדמות האמיתית של האיש או הארגון המשלם להם שכר.
כמובן, העניינים הציבוריים מסובכים, הציבור אינו מיקשה אחת, פועלים בו כוחות בעלי דעות ואינטרסים שונים השואפים להשיג יתרונות לכוח ולהון המצוי בידם ולאגו האישי.
שר השרים שרוצה לשלוט נאלץ לכרות בריתות כדי להקים קואליציה ולהשיג שליטה בכוחות המייצגים את הציבור. וכך לא פעם הוא מוותר על המטלה החשובה ביותר במשטר הדמוקרטי לייצג את הרצון הכללי, ולדאוג לזכויות המיעוט - הוא נותן עדיפות לבעלי כוח, הון, ומיעוטים תוקפניים.
כדי שאדם המתקיים על שכר עבודה נמוך, יעיז להתמודד עם איש שררה עתיר משאבים כלכליים ומוקף יועצים, הוא צריך להיות מאד פגוע ומאד נחוש בצדקתו.
יש דרכים שונות לפתור סכסוכים. מודל ידוע הוא "משחק סכום אפס" – זכייה שלך הוא הפסד שלי, או להפך, זה מודל של פתרון כוחני שאליו מושך הצד היהיר אך זוכה בו הצד החזק (לאו דווקא הצודק). מודל יותר מפותח הוא המודל "WIN – WIN" זה מודל שמכיר בשונות של התובעים, אך מאמין בערכם, בתבונתם וביכולתם לשוחח ולחפש דרכי פתרון ששני הצדדים יזכו וייהנו ממנו. לטעמי, זה המודל המתאים לסגנון הקיום של חברה דמוקרטית אזרחית.
אין שום ספק שעלות המשפט תהא גבוהה בהרבה מהסכום שתובעת העוזרת. יכולתו של שר השרים לשכור עורכי דין ויחצנים ששכרם גבוה, נגישותו ומיומנתו בשימוש בכלי תקשרת נותנים לו עדיפות בהתמודדות על השגת צדק פורמלי. העדפתו ללכת לתהליך ארוך זמן ויקר כלכלית במקום לדון עם התובעת ולהגיע לפשרה מוסכמת, משבשת את הצדק הנורמטיבי והערכי שצריכים לאפיין חברה דמוקרטית אזרחית.
לכאורה זה עניין פרטי בין שתי ישויות, אך שר השרים הוא אדם מאד ציבורי דברו מסמל את הממלכה. ולזכותו, הוא הצהיר באבירות ראויה לציון: "תיקפו אותי והניחו לאשתי".
כאן אני חייב להביע את דעתי, דרכו לפתרון בעיות אינה מקובלת עלי (ואמנם מי אני סך הכל?).
אני מצפה שראש ממשלתי יפעל לפתרון בעיות בדרך של מניעת סכסוכים, שיפעיל את תבונתו ולא את עוצמתו.
אין לי ספק שהסכסוך עם העוזרת היה יכול להיפתר בקלות, בלי פרסומת, מבלי להזדקק ליחצנות
ובעלות נמוכה מעלות המשפט – לו רק היתה מופעלת תבונה במקום שחצנות.
כאזרח המדינה אני מודאג, אני חושש שאצל שר השרים שלנו היהירות גוברת על התבונה. הסכסוך הקטן הזה מתריע על קושי להפעיל תבונה במקום יצר, וכך כנראה גם בפעילותו המדינית.
אני מודה לניצה שנתנה לי במה לומר מלים אלו. האדם הוא יצור חברתי, ומצוקותיו של הפרט אינן רק תוצר של בית הולדתו - בית הגידול החברתי הם מקור כח לביטחונו האישי. ההון החברתי הגלום בחברה בעלת ערכים ונורמות הם מקל סמך לכל פרט בחברה. המקרה הפרטי של הסכסוך בבית ראש הממשלה מצביע על חולי חברתי של האליטות השולטות - יהירות בכוחם וחוסר רגישות ועיוורון כלפי האחר, במיוחד החלש.