פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
קריסה בדרך למעלה - קריאה בספר דוֹּ מאת מיכל מוגרבי

קריסה בדרך למעלה - קריאה בספר דוֹּ מאת מיכל מוגרבי

גיא פרל | 30/9/2019 | הרשמו כמנויים

דוֹּ הנו ספר שיריה השני של המשוררת מיכל מוגרבי. דוֹּ מאתגר את הקוראת או הקורא, ובקריאה ראשונה עשוי אף לאיים עליהם. שירים רבים בו דמו בעיניי לסולמות ששלביהם קורסים תחת רגלי הניצב עליהם (שירים רבים מחולקים לבתים קצרים הנדמים לשלבי סולם) – כל שלב בסולם מורכב מדימויים מופשטים, לעיתים הרמטיים, עד כי יש שהחוויה היא של ירידה או אף קריסה אל מקום שאין להתמצא בו או להבינו. תחושה זו משחזרת אצל הקורא את חווייתה הקיומית של המשוררת והוא קורס יחד עימה.

מוגרבי חותרת אל שירה מזוקקת, או כהגדרתה: "כְּשֶׁהַשִּׁירָה נוֹעֶצֶת סַכִּין וּמַזְלֵג בְּגַב הַמִּלָּה וּבוֹצַעַת אֵיבָרֶיהָ לְמִסְפָּרִים רִאשׁוֹנִיִּים" ("לא", עמ' 5). פירוק השפה למרכיביה הראשוניים מוביל לחוויית הקריסה הזו, ובו כוחו הייחודי של הספר. מבחינה זו, מעניין להשוות בין דוֹּ לבין החלומות נטו על צידם, ספר שיריה הקודם של מוגרבי (קשב לשירה, 2016), אשר גם אותו אפיינה פואטיקה הרמטית ומאתגרת במיוחד. דוֹּ מרוכך מקודמו, וייתכן שהדבר נעוץ בריבוי השירים העוסקים בהפיכת המשוררת לאם. חלק מן השירים מדגימים את האלכימיה המורכבת המתרחשת כאשר "כָּל הַגּוּף נִלְחָץ אֶל שְׁנֵי חֲדָרִים קְשִׁיחִים כְּדֵי לְזַקֵּק אֶת הַוִּיסְקִי לְחָלָב" ("אבן הפינה של האני", עמ' 27). ואם לחזור אל דימוי הסולם, מעת לעת מובילה הקריאה אל שורות שגם ביופיין וגם בתוכנן לא רק מייצבות את הסולם אלא אף מציעות נחמה ומזמינות לטפס בו. דוגמה אחת מני רבות היא שלוש השורות החותמות את השיר הפותח את המחזור "תולדותיךָ הקטנות", מחזור העוסק בהפיכת המשוררת לאם ובקשר שלה עם בנה: "אָז עָנָן כָּהוּי כָּבֵד כְּמוֹ עֲטִינֵי פָּרָה / נִסְחָט לִכְבוֹדְךָ / אֶל חֲצִי הַכּוֹס הַיְּתוֹמָה" ("אני חייבת לחסל אותי", עמ' 35). שורות אלו מדגימות היטב את אלכימיית הפיכת הוויסקי לחלב של שירת ההורות בספר – תהליך מתמשך המחייב יצירת מגע הן עם היבטיה המוארים של ההורות והן עם "היבטי הצל" שלה. דוגמה נוספת היא שורות הסיום של השיר "עיניו זוהרות כמו חיה חשוכת קול" (עמ' 41), הנוגעות באור ובצל, בחיים ובמוות, ביחד ובלבד שההורות שוזרת אלו באלו: "רֶגֶשׁ שָׁפוּי שֶׁל אִמָּא וּבֵן / וְאֵין כְּלוֹת לָרָצוֹן // לָמוּת מִמֶּנּוּ, לָמוּת אִתּוֹ. / בְּזִכָּרוֹן מֻקְדָּם מְקֻעְקָעִים // הַחַיִּים כְּמוֹ עָלֶה שֶׁנִּצְמָד לָרוּחַ / קָרוּעַ, שַׁקְרָן, מְסֻמָּם. // אֲנִי מַדְלִיקָה עָשָּׁן בְּעֵינָיו / עֵינַיִם זוֹהֲרוֹת כְּמוֹ חַיָּה // וּמְעַט לִפְנֵי שֶׁהַיּוֹם מְשַׁלֵּחַ אֶת שִׁמְשׁוֹ / הוּא עוֹזֵב אוֹתִי לְאַט וְחוֹזֵר אֵלַי / / כִּמְעַט".

השיר "געגוע" (עמ' 14) הוא דוגמה לפואטיקה הנדירה של מוגרבי בספר זה. כל בית/שלב בסולם הפואטי עשוי מדימויים מורכבים הסובבים חסך, היעדר וריק. פואטיקת המספרים הראשוניים של המשוררת מובילה את הקורא לגעת בקצות אצבעותיו בגופו החסר והבלתי נראה של הגעגוע. בסיום השיר, בתחתית הסולם, מופיעות שתי שורות נדירות ביופיין המשיבות אותו חזרה אל ראשו מצויד בשני דימויים – הראשון מזמין להתענג על הבדידות, השני ליצור.



געגוע

זֶה לַחֲצוֹת פַּרְק הוֹמֶה דְּמֻיּוֹת
לָגַעַת רַק בִּקְצוֹת
הָאֶצְבָּעוֹת בְּגוּף בִּלְתִּי-נִרְאֶה וּלְהִכָּווֹת

זֶה כְּשֶׁשִּׂפְתֵי הַשֶּׁקֶט נִנְעָלוֹת עַל שֹׁרֶשׁ
הַלֵּב וְכָל הַשּׂוֹרֵף וְגַם מִי
שֶׁשּׂוֹרֵט נִמְלָט כְּמוֹ הַחֲשֵׁכָה מֵהַמַּרְאֶה

אוֹ נִחוּשׁ שֶׁל מֶזֶג הָאֲוִיר הַקָּדוּם
וְהַצּוּרוֹת שֶׁנִבְרְאוּ בּוֹ
בְּלִי לִנְגֹּס אֶת הָאוֹר

לֹא יַעֲזֹר לִסְפֹּר כַּמָּה עֲנָנִים הִתְחַזּוּ לְקַטָּר
וְכַמָּה לְבַת יַעֲנָה
וְלֶעָנָף

רַק לְהַקְפִּיד לְקַלֵּף מֵהָעֵץ אֶת הָעוֹר
לְרוֹצֵץ אֶת הַפֵּרוֹת
וְלֶאֱכֹל עֵשֶׂב לַאֲרוּחַת בֹּקֶר צָהֳרַיִם וְעֶרֶב

וְלֹא לָקוּם בַּבֹּקֶר גַּם לֹא
בַּלַּיְלָה כְּשֶׁהָרִיק מִתְעַקֵּם כְּמוֹ גַּב
שֶׁלֹּא פּוֹגֵשׁ בְּגַב כִּי

גַּעְגּוּעַ הוּא מַכָּה שֶׁלֹּא נִכְתְּבָה עַל הַקִּיר
הוּא קִיר מָחִיק
הוּא הַמַּחַק

וְעַכְשָׁו הַכֹּל מֵהַתְחָלָה:
יוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל עוּגַת הַבְּדִידוּת וְעֵט דֻּבְדְּבָן.



מיכל מוגרבי, "דוֹּ", ספרי עיתון 77, 2019

עוד בבלוג של גיא פרל

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.