מחזירים תשוקה לזוגיות: מאובייקט לסובייקט

ד"ר ניצה ירום | 20/9/2019 | הרשמו כמנויים

את קולה של האישה הנשואה שכבר לא בא לה על בעלה - אנו שומעים בחדר הטיפול ומחוצה לו. את ממצאי המחקרים המדווחים שייבש החשק המיני בזוגיות העכשווית - אנו פוגשים שוב ושוב. על הבעל שעבר לישון או מוצא מקלט בחדר העבודה שלו ובסרטי פורנו, או פסק לישון בלילות – שומעים, על סטוצים – שומעים, על אידיאליזציה של החשק שפג ושל הפרקטיות שהתנחלה בחיים זוגיים - קוראים. אז מה, מתה המיניות?

ארצה להראות שהבעיה איננה בחשק לפרטנר אלא ביחס אליו. אפשרי שאחרי טקסי החתונה המפוארים מתנהלים להם זוגות ברוטינה שבה 'מתקתקים מטלות' - את ההורות, את הבית, את החופשות, את התחביבים, את האירועים החברתיים. אבל איפה התשוקה?

בתקופתנו המין נראה יותר נפוץ ומקובל מבעבר: הוא נושא חם בדיון הציבורי – בסרטים כולל סרטי פורנו, בספרים, בפרסומות, בתוכניות ראיונות וריאליטי, אבל למרות הניראות הציבורית - בחיי יומיום אנשים בתקופתנו נעים בין הפגנתיות למבוכה. נשים כיום רוצות להיות שותפות במעשה המיני וגם לחיות בזוגיות ראויה, לא רק לכהן בתפקיד מישני של זו שמענגת ומתאימה את עצמה, כבעבר, אבל הן מבולבלות בין העצמה להתמסרות. הגברים, שזכותם לעונג הייתה במהלך השנים עובדה חברתית – נסוגים במקרים רבים להיות שחקני משנה בדרמות המשפחתיות; לא פעם מדווח שפעילותם המינית בירידה, ודווקא אצלם אפשר לשמוע קריאה לאינטימיות – לחיבוק מרגיע בזוגיות.

המין בזמננו הפך לצורה של בילוי - כשגם נשים וגם גברים יוזמים סקס במפגשים מזדמנים ובשיח וירטואלי. אלא שהוא מתנהל כיום בטווח שבין גבולות פרוצים ביחסים ובשימוש בגוף – לבין פוריטניות של בני זוג ושל הורים כלפי ילדיהם. אין מילים למעשים – עושים ולא מדברים, צעירים מתקשים להתקדם מ'זיון' לקשר ואינטימיות; בזוגיות יש מבוכה ובושה, מצבורי תסכול, בגידה, תפקודיות פרקטית אך ריקה, שזוכה בדרך כלל להתייחסות טכנית, גסה-מלגלגת, או להתעלמות ומבוכה, ומאבקי כוח מי שווה יותר ומי שווה פחות המשתלטים על התשוקה (ראה ספרי 'מצפן לזוגיות ראויה').

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

כאשר מתקבע יחס תפקודי לבן הזוג כאובייקט, ויחס אל עצמי כאובייקט שמתפקד 'ומתקתק' – אפשר שהתשוקה של הסובייקט שנועד להשתוקק תכבה. באופן פרדוקסלי, מסתבר שדווקא בזוגיות העכשווית, שבה גברים ונשים רואים את הפרטנר כשותף טוב – לא מעטים יתבדחו ש'יש הגזמה בהערכת המין', או שינסו לא לדבר על החיים המיניים בזוגיות כדי לא לקלקל את ההסדר הטוב. אישה נשואה צעירה שרואיינה במדור רכילות באחד העיתונים אמרה על בעלה: "הוא מושלם, לפחות כבעלי הראשון".

כאשר בני זוג מדברים בחופשיות על המיניות כמוגזמת ומתבדחים 'מי בעצם צריך אותה' או מציגים את ארעיותה כנתון זחיח – ברצוני להיעזר במאמרו של פרויד 'פיצול האני בתהליך ההגנה' (1938/2002), כדי להראות שהשקט הנפשי המוצג כיום כחיים שלא צריך בהם מין או שיש בהם זחיחות - הם סוג של הימנעות מינית הזוכה ל'פתרונות מבריקים' או 'מתוחכמים'. על פי פרויד ניתן לומר שאנחנו יוצרים פתרונות מבריקים עכשוויים כדי להרגיע את הקונפליקט שבין דרישות היצר – המחייבות להודות בתלות הכללית והמינית בפרטנר, ובין דרישות המציאות (הנפשית) – לשמור על אוטונומיה. בזמנו הוא הצביע על אופציה פרברטית שבה הסיפוק המיני מתאפשר עם הכחשת האיסור, ואילו אנו יכולים לדבר על סטנדאפ בסגנון 'מי צריך את המיניות הזאת' – כסוג נוסף של קרע באני – אנחנו נהנים מההומור 'ומהתחכום שלנו' - ולא מהמין.

תפקידנו כמטפלים הוא לא להתפעל מן 'המהלך המבריק' של המטופל והמטופלת, אלא להכיר בכך שזהו מעין תחליף מפוקפק לעונג – במגע, בקרבה, בחשיפה, בהתמסרות ובחדירה והחדרות. עלינו לא להתמסר לעונג שבהתבדחות על העכבות וההימנעויות המיניות בזוגיות העכשווית, אלא לראות אותן ולאתר את המנגנונים שבהם אנו נוקטים - שבהם בן הזוג משמש כאובייקט להסדר שיתופי, ופוסק להיות סובייקט מיני.

את הסיבות לכך ניתן לראות בכמה מנגנונים אישיים ובין-אישיים הפועלים בזוגיות, שאציג שניים מהם: א. המרת דפוסי ילדות ודפוסי זוגיות הורית כפי שנחוותה בילדות – אל הזוגיות הבוגרת. לכן, הקטנה שכיחה של בן הזוג כילדותי, כשמנמן, כמישהו שצריך לתקן אותו או להיאבק אתו (למשל, כפי שהבעל או האישה נאבקו בילדותם לשמירת האוטונומיה שלהם) – משכפלת את עצמה. ב. מיניות טרום-הנישואין עבור נשים יכולה להוות מקור לבושה לגבי המיניות המרוסנת או הפרועה שהייתה להן, וזו מביאה להימנעות ממין בנישואין. מעניין שבעידן משלנו, שהנשים מודות בתשוקה המינית שלהן – העכבות דווקא עולות בזירה המשפחתית, ובן הזוג מצומצם לאובייקט לשיתופיות תפקודית; מסתבר שהפחד לאבד שליטה ב'תקתוק משימות היומיום' ובהרפיה שבהתמסרות – מנצח.

כך קורה שהמקום הראוי לליטוף, להרגעה, לספק את עצמנו ואת מישהו שאנחנו בעצם מודים לו וקשורים אליו, ולהתמסר אליו – הופך לזירה של איפוק והימנעות המלווה בגיחוך, מקטינה או מושתקת. ניסיוני האישי ומטופלים למדו אותי שבטיפול ובחיים ניתן לעבור בצעד קטן מעמדת האובייקט לעמדת הסובייקט בתפיסה העצמית ובתפיסת בן הזוג. אפשר לזוז מעמדה נרקיסיסטית/אובייקטלית שבה המניע המרכזי הוא שליטה והישרדות לכאורה לעמדה הזוגית הסובייקטלית כאשר מוכנים לראות את בן הזוג לא כמאיים על העצמי אלא כמשלים אותו, כאחר שאינו בהכרח אויב שיפגע, שיאכזב, שישפיל. זוג צעיר שבא מסוכסך וקרוע יעבור מישיבה בשניים על ספה, כאשר כל אחד מהם מסב את רגליו ואת מבטו למרחק ונמנע מבן הזוג - למצב שבו האישה מתרככת ומפעם לפעם נוגעת ברכות בברכו של בן זוגה היושב לצידה. ומיד אחר כך הוא זה שאינו יכול לשלוט בליטוף שערה המשתפל על גבה – שוב ושוב. ולבסוף הם אומרים: 'תפסנו את העניין הזוגי', כששניהם מסתכלים בערגה זה בזו, נוגעים כמו ממוגנטים משתפסו את מהות הברית והקשר בזוגיות, מבלי לנסות לנוס להגנה עצמית או לחירות הטרום-זוגית. הסתבר שזה אפשרי וגם נעים ומשחרר. רק כשמתמקדים בהתחברות המינית-אינטימית בתוך הזוגיות – נותנים מקום להיבט אנושי חשוב שמתדלק חיוניות וקשר.

בברכת שנה טובה לכולנו כסובייקטים בקשר משתוקק.

מקורות:

1. ירום, נ. 'מצפן לזוגיות ראויה: מדריך לשיתוף במיניות ואינטימיות'. (פרדס – הוצאה לאור, 2018).

2. פרויד, ז. 'פיצול האני בתהליך ההגנה', מתוך 'מיניות ואהבה'. (עם עובד, 1938/2002).