ידידים ותיקים

פרופ. עמיה ליבליך | 26/5/2019 | הרשמו כמנויים

שני ידידים שלא פגשתי זמן רב הזדמנו לי בסוף השבוע האחרון. לא בני אדם, הפעם, אלא מוצרים שבכתב. הראשון הוא הספר של ארי דה לוקה "הר אדוני", והשני – חוברת המגזין החדש-מחודש "חיים אחרים".

בקבוצת הכתיבה האוטוביוגרפית שאני מנחה יחד עם חוה רימון (שתוזכר שוב להלן) אמרה לי לאחרונה אישה, המתמודדת עם כתיבה של סיפור הבריחה של ילדותה, כי ספר אחד השפיע עליה להאמין שאכן היא יכולה לעמוד במשימה שקיבלה על עצמה – וזהו ספרו של דה לוקה, שהזכרתי לעיל. כבר שכחתי שפעם קראתי אותו, כשהופיע בארץ בשנת 2003. הסתקרנתי לדעת מה יש בספר צנום זה שנתן השראה לתלמידתנו. ביום שישי, כאשר הטמפרטורות בתל אביב המריאו לשחקים, ישבתי צפונה בחדרי הממוזג עם הספר, שגיליתי בארון הספרים שלי, ולא הינחתי אותו עד שסיימתי. אכן, זהו מקור להשראה, אך רק מעטים מאיתנו יצליחו להתקרב לרמתו.

הספר כתוב כיומן של נער בן 13 בנאפולי (שנעשתה אתר ספרותי מאוד פופולארי לאחרונה) בסביבות 1960. נער זה קיבל מכורך ספרים בשכונת העוני בה מתגוררים כל הגיבורים גליל נייר, עליו הוא כותב באיטלקית בעיפרון כל יום, במשך חודשים ספורים, את מה שקורה בחייו. וקורה הרבה: הוא מתחיל לעבוד כשוליה בנגריה ולומד מנגר מומחה את רזי המקצוע, הוא פוגש סנדלר ניצול שואה שאינו אלא מלאך בתחפושת גיבן שעצר בנאפולי בדרכו לירושלים, הוא מאבד את אימו שנעלמת לבית החולים עד שמתה במחלה קשה, והוא פוגש את מריה, ילדה בגילו, הפותחת לפניו את עולם האהבה ויחסי המין. במילים אחרות הוא מתבגר. מה שכתוב אינו מיוחד כל כך בתוכן, אלא באופן הכתיבה, ביכולתו של הסופר 'להיכנס לראשו' של נער כזה ולהביא לקורא בצורה אוטנטית את תום הנעורים טרם נשחק. הסימבול של מה שאנו הפסיכולוגים נקרא תהליך הספרציה הוא הבומרנג (כתוב 'בומראן'), שעל העפתו למרחקים מתאמן הנער כל השנה, תוך ששריריו מתפתחים ועד שהוא אכן מעיף אותו בליל השנה החדשה יחד עם הזיקוקים המאירים את שמי נאפולי. המילה נפלא דהוייה בעיני בהתייחס לספר זה, אבל אתם תבינו.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

כמי שגדלה בחינוך דתי אני מתקשה להעתיק ככה סתם את שם הספר... ועד היום אני מתפלאה מדוע נבחר תרגום זה לכותרת. מי שמכיר את רזי השפה האיטלקית מבין אולי. בפרק הסיום הקצר שכתב מנחם פרי, עורך הספר, התייחס לפסוק הידוע מתהלים כ"ד "מִי-יַעֲלֶה בְהַר-יְהוָה; וּמִי-יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁו. נְקִי כַפַּיִם וּבַר-לֵבָב אֲשֶׁר לֹא-נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה. יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יְהוָה וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעו". אולי שם נטועה התשובה, מאחר ואם יש "נקי כפיים ובר לבב" הרי זהו הנער הכותב ששמו בלתי ידוע, ובזהותו כתב דה-לוקה את קטעי היומן הזה.

כשאני חושבת על תלמידתי, נדמה לי כי ראתה בקטעים הקצרים, שלרוב אינם ממלאים אפילו את עמוד הספר, מודל אפשרי ומקל בכתיבה. כאילו הוא מנחה לכתוב את הסיפור טיפין-טיפין. גם הבחירה לכתוב את ההתרחשות מנקודת מבטו של הצעיר, ורק ממנה, היא מודל מפתה להעתקה. אולם הכישרון שגילה הסופר בעשייה זו קשה מאוד לחיקוי. אני שמחה שבזכות תלמידתי חזרתי אל הספר היפהפה הזה.

ידיד ישן אחר שפגשתי הוא החוברת שערכה חוה רימון של "חיים אחרים" לחודש מאי 2019, חוברת שעוסקת כולה בנושא "בית". כפי שמוסבר בפתיחה למגזין, "חיים אחרים" הוא בית לתרבות הרוחנית בישראל מזה 23 שנה, אלא שלאחרונה שינה את פניו כאשר חוה רימון, עורכת-מייסדת מיתולוגית, חזרה אליו אחרי הפסקה של 16 שנה, ובבעלותו של נועם שרון היא מבטיחה לו רוח חדשה. בפתיח הקצר שכתבה העורכת נאמר "בתקופה שבה המציאות, כפי שהיא משתקפת בכלי התקשורת (או מוסתרת על ידם) עשויה להשרות תחושת ייאוש ולרפות את ידינו, חיים אחרים שואף להציע לקוראיו מבט מפוכח אך אופטימי ומעניק תקווה, ואף לעורר השראה לפעולה למען האדם והעולם". ואכן, זו הייתה תגובתי בקריאת הרשימות שכונסו בחבורת נאה זו. מה זה "להרגיש בבית", "מאיפה אתה ואיפה אתה גר", "בין הבית לאוהל" (במקרא) הן חלק מכותרות מבטיחות ומקיימות שנכתבו על ידי מבחר מרענן של כותבות וכותבים. אהבתי את הרשימה הקצרה של אדמיאל קוסמן על בובר, שסיפקה לי חידות מבית בובר-קוסמן למחשבה. אסיים בשיר "בבית" של שלומי חתוכה שאעתיק כאן. "בלילה צריך להצמיד/ את האוזן היטב אל תוך הבית/ כאילו היה קונכיה,/ לשמוע את הרהיטים/ מדברים,/ חורקים,/ מתאוננים -/ המיטה, המקרר, ארון הבגדים,/ אפילו הכסא./ אבל בסך הכל הם תמיד/ אומרים אותו דבר, עומדים/ באותו המקום./ בלי שינוי,/ רק מתבלים./ משפחה."

ורציתי להגיד לכם – יאללה, לכו להזיז דבר מה.