החוק הראשון של השירה
עלון פסיכולוגיה עברית | 22/1/2017 | הרשמו כמנויים
המרחב האמנותי הוא מרחב משחקי שבו ניתן להשתעשע עם חומרי הנפש – לעצב או לפרק, למתוח לקצה ואז לערבב, להחליט מה נותר בחוץ ומה בפנים. כמה חירות יש במרחב הזה? עד כמה הוא כפוף לחוקים פנימיים או חיצוניים? ומה מתרחש במפגש בינו ובין האחר המתבונן?
שאלות אלו העסיקו רבים מהכותבים שלנו בשבוע שחלף. לכבוד יום פטירתה של לאה גולדברג, עליזה רז-מלצר מציעה קריאה חדשה וחתרנית באחד משיריה ושואלת: האמנם את תלכי בשדה? פרופ' עמיה ליבליך צוללת אל עולמה של משוררת אחרת ומתארת שורה של הדהודים בין עולמות פנימיים בעקבות הקריאה בביוגרפיה החדשה של דליה רביקוביץ'.
רות נצר מתמקדת במדיום הקולנועי וכותבת על חוויית הצפייה בסרט הסטופ-מושן "אנומליסה" שעוסק ביכולת ליצור קשר מתוך עצמי כוזב ומנוכר. גם ארנון רולניק עסק השבוע ביצירת קשר, אך בחן אתחשיבותו של הקשר מזווית ביולוגית.
פלג דור-חיים מציג מרחב אחר שיכול להפיק תועלת מחשיבה משחקית, וכותב על מקומה של התבוננות רעננה ואקטיבית בתהליך החניכה וההדרכה של פסיכולוגיים חינוכיים. מרחב נוסף שבו מתקיימים זה לצד זה משחק וחוקים טמון במקבץ המאמרים העוסקים בממשק פסיכותרפיה ויהדותבעריכת שניאור הופמן (באנגלית).
הַגַּפְרוּרִים שֶׁהִדְלַקְתְּ עֲדַיִן מְאִירִים
אֶת בְּדִידוּתָהּ שֶׁל הַמִּלָּה
שֶׁנִּפְסְלָה מִן הַשִּׁירִים.
הַאֻמְנָם?
בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן שֶׁהוֹרַשְׁתְּ לִי
רוֹאִים כִּי הַחֹק הָרִאשׁוֹן
שֶׁל הַשִּׁירָה הוּא
שֶׁאֵין חֻקִּים.
(רוני סומק, "מכתב ללאה גולדברג")
