פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

תגובות

עֹז טלעֹז טל26/9/2011

מחכה להמשך הבלוג... [ל"ת].

יששכר עשתיששכר עשת10/8/2011

רק אלוהים לא טועה. כבני אדם ברור שיש לנו התניות ושאנחנו לא יכולים באופן מלא להיות מחוברים להוויה.
כבני אדם יש לנו אפשרות לצפות בתהליכים של עצמנו והדיאלוג הפנימי הזה פוגם באפשרות לחיבור מלא להוויה.
לכן מה שנותר הוא לא להיות שיפוטי לגבי השיפוטיות ולא להיות שיפוטי לגבי סבל.
כך נפתח שער אל ההוויה ואנו יוצאים לדרך אליה. לפעמים לשניות ולפעמים לשנים.
לאן תוליך אותנו הדרך, מה יקרה בדרך, איננו יכולים לדעת.
זוהי עבורי חווית המינדפולנס.
תמציתה לא אנחנו מוליכים את עצמנו, אלא ההוויה מובילה, מאירה, קוראת לנו להתאחד.
היא קוראת לנו על אף היותנו שיפוטיים וסובלים, היא רבת חסד וסולחת.
זה לא קורה הרבה. אבל עבורי מספיק כדי לחוות נוכחות אלוהית.
ואם יש הסתר פנים, אקבלו בברכת הצער.
במשלי יש ביטוי נפלא "שמחה תוגה" עליו כתבתי שיר.

מְשׁוֹרֵר מִשְׁלֵי טָעַן בִּמְדֻיָּק,

כִּי בְּ"שִׂמְחָה תוּגָה" יֵשׁ מַהוּת.

אִם כָּךְ נִפְסָק,

אֶפְשָׁר לִחְיוֹת וְאֶפְשָׁר גַּם לָמוּת.



שָׁלוֹם! אֲנִי כָּאן. שָׁלוֹם! אֲנִי הוֹלֵךְ,

וּמְבָרֵךְ:

שֶׁאֶגַאֶל בַּשָּׁלוֹם.



אֱלֹהֵינוּ מוֹלִיכִי לְשָלוֹם

ומַגִיעִי עַד הֲלוֹם וּמְקַרְבִי לַחֲלוֹם:

לִהְיוֹת בְּ"שִׂמְחָה תוּגָה",

עֲנוּגַה.




דני חמיאלדני חמיאל2/7/2011

כתגובה לתגובות שלכם. אני קורא את התגובות ופחות מתעניין בהקשר הנוכחי במה היא הפרשנות הבודהיסטית הנכונה כמו בעצם האפשרות של תהליך ההתבוננות הנקי משיפוטיות. יש בתוכנו כל כך הרבה התניות שחזקות יותר מכל התבוננות שמתחילה לפחות כתהליך קוגניטיבי. כאשר אני מתבונן ברגש חזק שלילי כמו חיובי, העבר שלי וההתניות שלי מרכיבות אותו והוא בעצם אני. אנשים וכנראה גם חלק מהמגיבים לפוסט לא כ'כ ששים לוותר על המחשבות והרגשות שלהם.

תמי וילדמןתמי וילדמן29/6/2011

מעניין מאד. גם אני הרהרתי בנושא הזה בהקשר של מדיטציה שאמורה, על פי המורה שלי, לעזור להפסיק לחשוב. חשבתי, האם זוהי מטרה?האם אני רוצה להפסיק לחשוב? ומה בלי המחשבות?

שרית מרדכישרית מרדכי29/6/2011

ארעיות. בהמשך לדבריה של אילה, אני חושבת שמטרת המדיטציה (למרות שברגע זה מורי יעקב רז יאמר: "מי אמר שלמדיטציה יש מטרה?"), היא לא ביטול של מחשבות או רגשות, אלא להיות במודעות לכך שאלו רק מחשבות ואלו רק רגשות, ששניהם סובייקטיבים וארעיים והם לא המציאות עצמה כנתון קבוע וידוע אלא פרשנות מסוימת, רגעית. אני לא חושבת שהבודהיזם מתכוון שנהיה חסרי דעות או רגשות, אלא שנהיה במודעות למה שקורה, להבין שלעיתים אנחנו מוסיפים לחיינו מידה רבה של סבל לא הכרחי.

אילה אילוזאילה אילוז28/6/2011

תשובה אישית. גם אני מעדיפה לסבול ובלבד שאבוא במגע עם רגשותי, בודאי עם רגשות כמו תשוקה, שיש בה עונג והיא כח חיים. העניין הוא שהתבוננות לא דורשת בהכרח איפוס רגשות. הרי אני יכולה בתהליך ההתבוננות הפנימי לשים לב לכך, שעכשיו אני נמשכת למשהו, נרגשת ממשהו, נרתעת ממשהו וכו'.
יתרונה של התבוננות הוא בכך שהיא מפחיתה את התגובתיות האוטומטית. בהתבוננו מאפשר לעצמו המתבונן לשים לב בשקט, להבחין בפרטים, לראות את היופי והפלאיות של הדברים, ובעיקר לשים לב כמה הכל נע ומשתנה מרגע לרגע. זו הזדמנות, קשה מאוד לביצוע, לא להצמד בנוקשות לעמדות, כי אתה רואה כמה הכל לבילי וחי, וגם להיות במלואך ברגע הזה, שבו אתה משתדל לא להיות נתון למחשבות על מה שהיה או על מה שיהיה, אלא חווה את חייך במלואם, כפי שהם עכשיו, ועכשיו, ועכשיו...

תמי גנדלמןתמי גנדלמן28/6/2011

תשוקה ודחייה. אני חושבת שיש טעות בהבנה של המושגים האלה. אני לא חושבת שבבודהיזם אין תשוקה. וודאי שיש תשוקה- תשוקה להיטיב, לעשות חסד, ללמוד, לאהוב, לחיות. ואולי יש גם דחייה של חלקים שמפריעים לך להגיע לאותם מקומות של טוב. אבל כשמגיעים למצב של שלום פנימי, התשוקה והדחייה הללו כבר לא גורמים סבל. אתה מצוי במעין שוויון נפש כלפי כל חוויה שאתה חווה- טובה או רעה, מתוך הבנה עמוקה שבמהות הדברים, בשורש שלהם, הכל טוב, והכל אחד, אין אבחנות בין טוב ורע, תשוקה או דחייה- הכל הביטים שונים של אותו שלם.
תמי.