"והגדת לבנך": על מקומו של הנרטיב בהורות ובחדר הטיפולים | רוני זליכוב לסרי
רוני זליכוב לסרי | 22/3/2018 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
מְרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאָה נֵס
אֲבָל מִקָּרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ.
אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבָר בְּיָם-סוֹף בִּבְקִיעַת הַיָּם
רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו
וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת."
("ניסים") מאת יהודה עמיחי
יהודה עמיחי בשירו ניסים, מיטיב לתאר את חווית קריעת ים סוף כחוויה אנושית, סובייקטיבית של האדם, לנוכח המציאות הקיימת. מציאות אשר כלפי חוץ עשויה להיראות כחיובית, לעיתים אפילו ניסית, מופלאה. בחזקת: ״דברים שרואים מכאן לא רואים משם״.
אך עבור הסובייקט החווה אותה, המציאות תסופר תמיד דרך הפריזמה שבה הוא חש ורואה את הדברים: לעיתים צרה ומצומצמת, לעיתים רחבה ומורכבת, אך בכל מקרה – אישית.
ואותה חוויה קשורה קשר הדוק לנרטיב, להגדה, לסיפור שאנחנו נוטים להשמיע לעצמנו. המוקד כמובן הוא לא רק הסיפור עצמו (מציאות?) אלא גם (אם לא בעיקר) האופן והמנגינה (פרשנות) שבה אנחנו בוחרים לספר אותו לנו ולאחרים.
סכמות על סכמות, קשרים בזיכרון ופרקים סתומים או מפורשים שמתעוררים בנו שוב ושוב ומשליכים על האופן בו אנו תופסים את עצמנו ומניחים שגם הסביבה תופסת אותנו. החלקים שהחלטנו להחשיך או להאיר ולהעיר, אותה משמעות שבחרנו לתת לחלקים הללו, היא זו העשויה להשליך בהמשך על ההתנהגות והרגש לאורך החיים (1990 White, M., & Epston, D.).
לנרטיב מאז ומעולם היה מקום של ממש בתוך חדר הטיפולים. בין אם לפי תיאורטיקנים ומטפלים פסיכואנליטיקאים ופסיכודינמיים, הגורסים כי הנרטיב מספק כלי אפקטיבי ביכולת לקחת חלק בתהליכים לא מודעים (Angus, L. E., & McLeod, J. 2004) ובין אם על פי אסכולת ה-CBT, אשר בניית נרטיב והמשגה מחודשת הינן אבני בניין ביכולתן לשנות דפוסי החשיבה, ההתנהגות והרגש המתעורר בעקבותיהן.
נראה אם כן, כי בסוף (וכמובן בהתחלה) פוסע אדם אל תוך החדר ועל גבו סיפור. הגדה. מורשת. ומשם מתקדמים.
ואם להתמקד בילדים והורים. כמה משקל יש לסיפור שהורה מספר לילד מרגע בואו לאוויר העולם. כמה משמעות וכוח יש למילים ולמסר המועבר מהורה לילד בבניית הנרטיב של חייו.
יחד הם רוקמים ושוזרים במלאכת מחשבת משותפת, טלאים, טלאים, שנה אחר שנה עד לכדי יצירת שמיכה גדולה ובתקווה שתהיה גם חיובית ומנחמת לפרקים. כמה חשוב, להניח ולהנכיח את משמעותם של אלה בחדר, אל מול ההורים, ברגישות ובתובנה.
ושוב לחזור לרגע לחג הקרב - לא בכדי מהותו של אותו ליל סדר מסורתי, מתמקד במצוות "והגדת לבנך". לספר את הסיפור. למסור ולהעביר אותו הלאה לדור הצעיר. לא רק לזכור אלא לספר אותו ולארגן אותו באמצעות מילים ושפה והקשבה הדדית תוך מתן מקום לשאילת שאלות, להעמיק את ההבנה ולהבין.
על מנת לחזק את תחושת השייכות והקשר שבין הדורות השונים. כי יש כוח לסיפור המסופר מאב ואם לילדים. יש משמעות ומזור למלל ומנגינה קבועה. כמו פעוטות המבקשים ערב ערב לשוב לסיפור המוכר, הידוע.
הקוהרנטיות שבו, הרצף והסדר, הקשר בין העבר ההווה והעתיד - מייצרים את אותה רגיעה ומניחים בסיס יציב לקשר, לסדר בעולם ליכולת לחזות ולצפות הלאה.
ולאלה בדיוק ילדים זקוקים - לדמות המבוגר, אותו הורה שיצייד אותם בסיפור כזה, אשר יאפשר להם לבנות את הידע על עולמם הפנימי כמו גם על עולמו של האחר, דרך הבניית אירועי החיים. אותו נרטיב מאורגן לאורך ההתפתחות, המועבר באמצעות ההורה אל ילדיו, הוא זה המייצר מעין צורה אוטוביוגרפית למודעות העצמית של הילד כל אלה למעשה מייצרים את אחד מאבני הבניין לאותה התקשרות בטוחה. (Siegel. D.j. , 2001)
ואו אז, גם אם הדרך בהמשך החיים תזמן עבור הילדים צעדה במדבר, קריעות ים סוף, מסע ואיים בתוך החרבה - - הם יוכלו להביט אחורה, לשחזר, להיזכר ולספר ביציאת מצרים ולהבין איך כל זה מתחבר לחוויה בה השלם גדול יותר מסך חלקיה. כי יש משהו בסיפורי המסע האלה, שרק מי שעובר אותם יחד, מרגיש שייך.
Angus, L. E., & McLeod, J. (Eds.). (2004). The handbook of narrative and psychotherapy: Practice, theory and research. Sage.
Siegel, D. J. (2001). Toward an interpersonal neurobiology of the developing mind: Attachment relationships,“mindsight,” and neural integration. Infant mental health journal, 22(1-2), 67-94.
White, M., & Epston, D. (1990). Narrative means to therapeutic ends. WW Norton & Company.
יהודה עמיחי, ניסים.