אובדן זהות בשיקום גריאטרי - איך לשמור על חוויית העצמי?
שפיות זמנית | 27/12/2017 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
בטור שפורסם בעיתון הארץ כחודש לאחר מותה, מתארת רות בונדי, סופרת ועיתונאית ניצולת שואה, את אובדן הזהות שחשה במהלך שיקום גריאטרי שעברה לפני כשלוש שנים. גאוותה על עצמאותה בגיל 90 פינתה מקומה להכנעה והתחנפות לצוות המטפל בה, על מנת שלא לעורר את כעסם. צרכיה הבסיסיים באו על סיפוקם כתלות בלוח הזמנים ובאנשי הצוות הפנויים, ושיח על מצבה כמטופלת התנהל מעל ראשה, בהתעלמות מנוכחותה.
תהליך של אובדן זהות מתרחש במוסדות רבים, ובפרט במוסדות התומכים במטופלים שאינם עצמאיים, או מוגדרים ככאלו. מהו מקומנו כמטפלות ומטפלים (גם אם לא העיקריים) במוסדות הללו, אל מול תחושת האני המצטמצמת של המטופלים? עד כמה ניתן לסייע לחזק ולהרחיב את חוויית הסובייקטיביות במצבים בהם נסיבות חברתיות ומציאותיות פועלות כדי לצמצמה? ובנוסף, האם התייחסות מכבדת כלפי המטופלים במוסדות אלו הייתה יכולה לייתר את הצורך בשיקום נפשי לאחר השיקום הפיזי, לפחות בחלק מהמקרים?
