פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
עוד שנה אקדמית

עוד שנה אקדמית

פרופ. עמיה ליבליך | 1/11/2017 | הרשמו כמנויים

אני בכלל לא רוצה לספור כמה שנים אני כבר באקדמיה, מהימים הרחוקים בהם הופעתי כמתרגלת בשעורי המחלקה לפסיכולוגיה בירושלים, ודרך כל הקידומים באותה מחלקה, ואז במכללה האקדמית תל אביב-יפו, ועד המקום הנוכחי שלי במכללה האקדמית לחברה ואמנויות, הממוקמת בנתניה. בין לבין היו גם שעורים שלימדתי באוניברסיטאות בארצות הברית ובאנגליה, בהם שהיתי בשבתונים. ועדיין אני ממשיכה, עומדת (ולעיתים קרובות יושבת) לפני כיתות באקדמיה ומלמדת.
איש אינו מכריח אותי, כמובן. למזלי אני עדיין מורה פעילה. לחברי אני אומרת שאיני יודעת כיצד להפסיק.
הבוקר במשרד המכללה פגשתי מורה צעירה מאוד, אולי 3 שנים במקצוע שאמרה לי שהיא "נורא מתרגשת", והוסיפה ש"ביום שאפסיק להתרגש, אדע שאני צריכה להחליף קריירה".
היא עמדה להיכנס לשעור, ואני לא פתחתי איתה ויכוח, אבל האמת היא שכבר מזמן אינני מתרגשת, גם לא בהופעות בינלאומיות גדולות. מה שהרגשתי הבוקר בכיתת המכללה הוא יותר שמחה מאשר התרגשות. שמחה על המגע עם אנשים צעירים, על ההזדמנות לתת ולקבל משמעות. (סטודנטית אחת באמצע-החיים ניגשה אלי וסיפרה שבגיל 18 קיבלה למתנה את הספר הראשון שלי "חיילי בדיל על חוף ירושלים" ומאז הוא מונח במדף הספרים שלה ליד המיטה. "עכשיו שאני לומדת אצלך, זוהי סגירת מעגל בשבילי", אמרה.) כשסקרתי את היושבים לפני הבוקר, ראשית כל היו רוב רובן נשים - כי זו האוכלוסיה במכללה שלנו, ושנית, אי אפשר היה שלא לראות את הרב-תרבותיות בקהל, ולו רק לפי כיסויי הראש, מהמטפחות של המוסלמיות דרך המטפחות של החרדיות, וכל הפאות, התסרוקות, הצבעים והכובעים. ללמד את כל אלה יחד, אני חושבת שזוהי לא רק משמעות, אלא שליחות. לפעמים אני חושבת כתמימה – וזו גם הדרך שיש לנו לשלום.
בימים האלה ממש מלאה הרשת של העוסקים בהשכלה גבוהה בשאלה על איכות ההוראה במכללות. העובדה כי סקרי שביעות הרצון של הסטודנטים מציבים את המכללות גבוה יותר בשביעות רצון מאשר האוניברסיטאות הותיקות מתפרשת על ידי רוב עמיתי כהוכחה לקלות הבלתי נסבלת של הלימודים האקדמיים במכללות. כל מכללה חשודה בהיותה בעיקר מפעל ריווחי, המקדם כל מי שמשלם עד שהוא או היא יוצאים עם התואר המבוקש, בין אם למדו כהלכה אם לאו. הכל כבר נאמר בנושא זה ברשת, ואני לא אוסיף אש למדורה. רק כמה מילים לקוראי בלוג זה: כמי שרכשה ניסיון רב בכל סוג של מוסד אקדמי, ברור לי כי הסטודנטיות שלנו, בין אם באו מאופקים או מטירה, מחולון או מרהט, אינן דומות בראשית הדרך לסטודנטים והסטודנטיות שאפשר לפגוש באולמות או על הדשאים באוניברסיטה העברית או בקמפוס התל אביבי. בסיום הלימודים – ההבדלים כבר פחות בולטים. כול הסטודנטים לומדים את השפה האקדמית במקצועותיהם ויוצאים לחברה עם כלים חדשים. אבל זה איננו קנה המידה לערך העבודה המושקעת במכללות; ערכה בעצם הנגשת ההשכלה הגבוהה לכל אזורי הארץ, לנשים וגברים מכל המגזרים. גם נשיא המדינה וגם ראש הות"ת הציבו להשכלה הגבוהה את המטרה הנעלה הזו וכינו אותה בשם "תקוה ישראלית".
אני 'מורידה את הכובע' בפני אימהות למשפחות מרובות ילדים או בדואיות המגיעות מצריפיהן שבמדבר, שיושבות בכיתות הלימוד ועוברות תהליך שינוי עמוק ברובד האינטלקטואלי, החברתי והאישי. אני מאזינה לעיתים לשיחותיהן ברכבת, בדרכנו ללימודים. (היום אין רכבת אבל בדרך כלל...) אילו סידורים אישיים עם הילדים ומקומות העבודה נעשו כדי שישתחררו ליום לימודים זה! רק לראות אותן מעיינות בספרייה או מקמטות מצח מול המחשב, זוהי חוויה מרוממת. אפשר לעשות זאת ביושר ובאיכות, והמבין יבין.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

מרכז 'נא לגעת' בנמל יפו, שכני, הוא ארגון שמקרב את הנכים הלוקים בשמיעה ובראייה אל הקהל הרחב. יש לו בית נאה...
דומני שכל אחד קורא, מרצה וכותב עכשיו על זבאלד וספרו האחרון שיצא בעברית 'סחרחורת'. למען הסר טעות - אמנם...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.