פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
רחוק מן העץ

"רחוק מן העץ"

פרופ. עמיה ליבליך | 16/5/2014 | הרשמו כמנויים

התפוח לא נופל רחוק מן העץ הוא כנראה פתגם מקובל בשפות רבות. מפתגם זה שאל המחבר אנדרו סולומון - בעל דוקטוראט בפסיכולוגיה - את הכותרת לספרו בן 1000 העמודים (שלא תורגם לעברית, למיטב ידיעתי) העוסק בדינמיקה המשפחתית, ובעיקר קשרי הורים וילדים, במשפחות בהן ילד חריג - חרש, מפגר שכלית, סקיזופרן, ועוד או... ילד פלא. זהו כרך מדהים הכולל ספרות עכשווית בפסיכולוגיה וברפואה, סטטיסטיקה, הגות פוליטית, ותיאורי מקרים מעוררי חמלה ומסמרי שיער המבוססים על מאות ראיונות שערך המחבר ברחבי העולם. הכל כתוב בלשון קלה המושכת את הקורא לנבכי המקרים הרבים שקל לקבצם תחת הכותרת "בלתי נורמאליים".
בגישתו התיאורטית לנושא מבחין סולומון במונחים שהוא חידש - בין "זהות אנכית" ל"זהות אופקית". הזהות האנכית מועברת מהורים לילדים. זוהי למשל, זהות אתנית. להורים שחורים יוולד ילד שחור, ולכל המשפחה זהות משותפת; השייכות המשפחתית היא כאן מרכיב מרכזי בזהות. לעומת זאת, זהות אופקית היא זהותו של מי שנולד בהפתעה להוריו, שאינם שייכים לאותה קבוצה: ילד אוטיסט בא לעולם במשפחה בה שני הוריו תקינים, ילד מפגר נולד להורים בעלי אינטליגנציה רגילה, ילד חרש עלול להיוולד להורים שומעים, ילד קטן קומה (גמדי) יכול להופיע להורים בעלי גובה נורמאלי, וכולי. ילד חריג כזה אינו רוכש את זהותו מהוריו או משפחתו, אלא היא בעצם מוגדרת על ידי שייכותו לקבוצה חיצונית - של החרשים, למשל - ואילו ההורה הופך, מעצם לידת הילד החריג, לבעל זהות של אמא-של-חריג, עובדה הצובעת את הזהות ואת כל החיים אצל רבים ממרואייניו. פרט לילדי פלא מוזיקאליים, שבתרבות הפופולארית הם והוריהם משמשים מושא לקנאה (לא תמיד מוצדקת לפי סולומון), מהוות כל החריגויות המתוארות בספר צרה גדולה, שכולם היו רוצים להימנע ממנה.
פרק נורא במיוחד הוא אודות ילדים שנולדו כתוצאה מאונס אימהותיהן, בין אם מקרי אונס אישי או קיבוצי, כפי שקורה במלחמות רבות. כאן הדגש הוא על יחסי האם לילד כזה, פרי האלימות, המהווה תזכורת חיה לטראומת האונס שעברה.
אני רוצה להתייחס כאן רק להיבט אחד מכל מה שקראתי והוא הדילמות המוסריות שעימן צריכים להתמודד הורי הילד הנכה או הפגוע. זו איננה רק הדילמה אם להביא את הילד לעולם - כשחריגותו ידועה מראש - ואם לשלב אותו בחברת גילו או לבודד אותו בין דומים לו, לגדל את הילד בבית או להרחיקו למוסד שמומחיותו בכך, אלא החובה המוטלת על ההורה להחליט החלטות שהשפעתן ארוכת הטווח על רווחת הילד היא עצומה, כאשר את ההחלטה יש לעשות בגיל צעיר שבו הילד אינו יכול בשום אופן להביע את דעתו. למשל, ניקח מקרה קל - להשתיל שתל באוזן הפנימית המחזיר לחרש סוג של שמיעה. טיפול כזה יכול להיעשות רק בילדות המוקדמת. מסתבר שחרשים רבים מתנגדים לכך, ורואים בחרשות תרבות, ששפת הסימנים היא שפתה, ולא נכות שיש לתקן אותה. זוהי רק דוגמא אחת לרבות שמהן מתברר עד כמה אחריות כבדה היא הצד השני של מטבע האהבה ההורית. עוד יותר נורא ובלתי הפיך הוא הטיפול הכירורגי שאפשר לבצע בגמד על מנת להאריך את קומתו. נראה לי כי עד כמה שהמחבר מנסה לשמור על נויטראליות ואיזון בנקודה זו, הוא דוגל בקבלת האחר ובהערכת השונות הגדולה הקיימת בינינו. כלומר סולומון נוטה להשארת הזהות השונה כפי שהיא, ולהעצמתה כבעלת ערך משלה - מה שקורה היום בהתארגנויות חברתיות ופוליטיות של קבוצות חריגים ברחבי העולם.
וכאן אני מגיעה למוקד החשוב ביותר בספר - אהבת ההורים לילד החריג. אין ספק כי אם יש לסכם במשפט אחד כרך עשיר זה הייתי אומרת כי על פי אהבת ההורים יפול דבר. בלא אידיאליזציה מתאר המחבר - דרך סיפורי מרואייניו - את הקשיים העצומים שבהם נתקלים הורים לילדים אלה מלידתם ואילך. הוא אינו מכחיש כי רבים היו רוצים שיסתיימו חייהם של ילדיהם אלה, ואילו ידעו מה שצפוי להם אף היו מחליטים להפסיק את ההריון שהוביל ללידתם. הוא אינו מייפה במילים את עבודת ההורות האדירה, פיזית, חברתית ונפשית. רבים מההורים, בעיקר אבות, בורחים מן המערכה הבלתי פוסקת המצפה להם ומנתקים את קשריהם מהילד החריג ומאמו. אין הספר מטייח את הבעייתיות, והקריאה בו מטלטלת לא פעם. אולם, למרות זאת, הוא מראה במקרים רבים איך הטיפול והדאגה לילד חריג מעניקים טעם ומשמעות עמוקה לחיי האם או האב המגדלים אותו. הוא מראה אילו תעצומות נפש מופיעות אצל הזקוקים להן, ועד כמה הצליחו הורים להפעיל את מערכות החינוך, הרווחה והבריאות למען ילדיהם, כאשר התועלת מהתערבותם המוצלחת צומחת לקבוצות רחבות מחוץ למשפחה זו או אחרת. המפתח לכל זה הוא אהבה, אשר בלי להישמע סנטימנטלי ומופרז, מביא המחבר ככלי החשוב ביותר בהתגברות על הגורל. אין ספק כי בנוסף למידע העכשווי המופיע בספר זהו מסר חשוב ביותר. נכון שאמרו זאת לפניו, אך הנה קול נוסף, מעודכן, שקול ומופלא שיש להפיצו.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

שמעתי שלשום אישה ואיש שדבריהם פגשו אותי בעומק כזה שכבר יומיים אינני מפסיקה לחשוב עליהם, מנסה לשחזר...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עדי כהן-רוקחעדי כהן-רוקח26/5/2014

תודה לעמיה ולכל המגיבים. הנושא רגיש וההתייחסויות שלכם ריגשו אותי

יובל לוייובל לוי18/5/2014

תודה אילה, האופן השני של חשיבה על ילדים היא. כי יש האומרים שתמיד הם, ההורים, רוצים שהילד יעלה עליהם במעשיו וכו'..

אילה אילוזאילה אילוז17/5/2014

השיר שלך יובל עצוב, והוא נגע בלבי [ל"ת].

יובל לוייובל לוי17/5/2014

ילדים. תמיד רציתי ילדים
תמיד רציתי להיות אב לילדים
ואחרי היסטוריה כזו שלי
לא רוצה ילדים

הסיבה נעוצה בעובדה שאני
חולה
וילדי יהיו בריאים

הם יהיו מעליי

זו לא תהיה ערימת ילדים על אב
כמו במציאות המשעשעת והמצחיקה

הנורמאלית

זו תהייה ערימה של ילד
על הורה חולה

ילד חכם
ילד מבין שאני חולה

לא אוכל לגדל ילד
כי אני
חולה

ילדים צריכים הורים
בריאים כדי שהם הילדים
יהיו
בריאים

פרופ. עמיה ליבליךפרופ. עמיה ליבליך16/5/2014

לאילה. אילה, תודה על התגובה ועל הרשימה שכתבת,
עמיה

אילה אילוזאילה אילוז16/5/2014

שונה מן העץ, דומה לו וחלק בלתי נפרד ממנו. תודה עמיה על העלאת הנושא הזה בכתבתך. כפסיכולוגית קלינית ואם לנער בעל פיגור קשה, אני מכירה היטב את המסע על קשייו, כאביו, מחיריו ומה שהעניק לנו במשך השנים כיחידים וכמשפחה.
מרשה לעצמי לצרף קישור לכתבה שכתבתי על חוויותי כאם לאור.
http://wp.me/P1SdZC-jr