איך הסדרה "ווסטוורלד" מקדמת פסיכואנליזה?

שפיות זמנית | 18/12/2016 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

עם סיום העונה הראשונה של "ווסטוורלד", סדרת המדע בדיוני המדוברת, טלי קורד מציעה ניתוח מעניין של יחסה לפסיכואנליזה. בטור שפרסמה בג'רוזלם פוסט מתבוננת קורד על האופנים בהם עולים בסדרה רפרנסים לרעיונות פסיכואנליטיים, באופן מובלע תחילה אך בעל נוכחות בולטת יותר ככל שהסדרה מתקדמת.
מטבע הדברים סדרה שבמרכזה אינטליגנציה מלאכותית, כלומר רובוטים, שהולכים ומתפתחים, עוסקת בשאלות פילוסופיות בסיסיות על מהות האנושיות. מה שפחות מובן מאליו הוא שהתשובות שניתנות לשאלות האקזיסטנציאליסטיות האלה הן הבסיס של הטיפול הנפשי ושל התיאוריה הפסיכואנליטית. כלומר הרעיון שהסובייקטיביות האנושית מבוססת על הלא-מודע, על הדחקות, ושהתקרבות למהות הסובייקטיבית של כל אדם (או רובוט?) נעשית דרך חקירה של זכרונות מהעבר ובעיקר טראומות שהודחקו.
קורד מתייחסת גם לאופן בו מגולמת פונקציית המטפל בסדרה, בדמות המהנדסים שאחראים על תיקון הרובוטים. התיקון נעשה דרך שיחות ארוכות בהן מנתחים המהנדסים את התנהגות הרובוטים ואת הכשלים שגרמו לבעיות בה. באופן פרדוקסלי ה"טיפול" הזה, שעוזר לרובוטים להכיר את הבסיס המלאכותי של היווצרותם, הוא מה שמשחרר אותם מהשעבוד הלא מודע למגבלותיו ולכן מקרב אותם יותר לקצה האנושי ומרחיק אותם מהקצה המכניסטי.